בחודשים שחלפו מאז תנועת המחאה החברתית של הקיץ הקודם, חזר נתניהו לפמפם במלוא המרץ תעמולת הפחדה סביב תוכנית הגרעין האיראנית והוכיח שוב שהוא מסוגל לנצל את זכר קורבנות השואה לצרכיו הדמגוגיים לא פחות ממקבילו האיראני, מכחיש־השואה אחמדינז׳אד. יחד עם שותפו ברק, פיזר נתניהו איומים שהפכו את סכנת המלחמה בין ישראל ואיראן, ולמעשה את סכנת ההתלקחות של מלחמה אזורית מדממת, למוחשית וקרובה יותר מאשר בכל אחד מסבבי ההפחדה הקודמים בשנים האחרונות.

מובן שזריעת הפאניקה לא נועדה רק להסיט את תשומת־הלב מן המחאה החברתית. היא נועדה גם להכשיר את דעת־הקהל הישראלית למלחמה, שעה שרוב ברור בציבור הישראלי, כפי שהבהירו סקרי דעת־קהל שונים, עדיין אינו תומך בתקיפה יזומה מצד ישראל, ואפילו החלה להתארגן מחאה ראשונית בנושא, שלוותה במסרי הסולידריות המצולמים שהופצו באינטרנט בין ישראלים ואיראנים. בחודש מרץ הפגינו כאלף איש בתל־אביב נגד מלחמה עם איראן.

אין ספק כי למרות ההתנגדות הרווחת לתקיפה ישראלית, רוב הציבור הישראלי מבועת מהמחשבה על חיים בצל איום גרעיני והיה רוצה לראות את האיום הזה נמנע בדרך כלשהי, לרבות תקיפה צבאית בהובלת ארה״ב — אפשרות שמשווקת באופן מטעה כ"מסוכנת פחות", אך מקודמת על־ידי חלקים בולטים באליטה השלטת בישראל. גורמים מהממסד הצבאי־ביטחוני של ישראל נאלצים בשנים האחרונות להודות שהמשטר האיראני מנהל מערכת קבלת החלטות רציונלית, שההפחדות ההיסטריות מפני "סכנה קיומית" מוגזמות, ושמלחמה בין ישראל לאיראן לא צפויה להיות משחק ילדים. ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, הוא דובר מרכזי של המחנה הזה, שכולל באופן כללי עוד שורה של בכירים מהאליטה הצבאית־ביטחונית ואף חלקים בממשלה, את נשיא המדינה פרס, את מפלגות ההון קדימה והעבודה ואת עיתוני ההון המרכזיים "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" ופרשנים בולטים בתקשורת הממסדית.

האליטה השלטת בישראל אמנם לא מעוניינת ביריבה גרעינית וגם לא מעוניינת שאיומיה כלפי איראן יישחקו וייפנו מקום ל"נמר של נייר", אך למרות זאת, החלקים המפוכחים יותר כבר הפנימו שללא גיבוי מהבית הלבן הם ישלמו מחיר גבוה, לרבות האפשרות שישראל תוצג כאחראית לזעזועים שיעמיקו את המשבר הכלכלי העולמי, ותבוּדד עוד יותר.

לאור זאת, למרות רמיזותיו של נתניהו בנאומיו בוועידת הענק של AIPAC — שדולת הימין הישראלי בקונגרס האמריקאי — ובכנסת בדבר נכונות הממשלה לפתוח במלחמה מול איראן כבר בחודשים הקרובים, הסיכויים לכך בינתיים אינם נראים גבוהים. המשטר הישראלי נוטה להסתמך בסופו של דבר על ארה״ב שתוביל מערכה של התקפות כלכליות ופוליטיות ולבסוף תקיפה צבאית בעוד שנה־שנתיים. עם זאת, לא ניתן לשלול על הסף שבשלהי הקיץ נתניהו, ברק ועוד שישה לפחות משרי הקבינט "המדיני־ביטחוני" של הממשלה יחליטו בכל זאת על תקיפה ישראלית, על כל המשתמע מכך, עקב חוסר שביעות רצון מהשפעת הסנקציות על איראן וחוסר אמון בנכונות המערב לבצע תקיפה צבאית בהמשך. בינתיים, נתניהו וברק מנופפים באקדח הטעון של הבערת המזרח התיכון כדי להפעיל לחץ על מעצמות העולם להכביד את הסנקציות על איראן, לכאורה כחלופה למלחמה.

איום בתקיפה אמריקאית

ארה״ב תיגברה בחודשים האחרונים כוחות במפרץ הפרסי ושיגרה אזהרות לטהראן. בריטניה הכריזה עוד בנובמבר שתהיה מוכנה לחבור לתקיפה אמריקאית באיראן. שעה שהספקולנטים הביאו להאמרת מחירי הנפט, בארה״ב ובבריטניה נפתחו מאגרי הנפט לשעת חירום. בפנטגון התרברבו בתוכניות מגירה להפצצת מבני ממשל וצבא באיראן במידה שזו לא תציית לתכתיבים. אולם מעצמות המערב שחוששות כיום מהתערבות צבאית ישירה בסוריה, לא יתקפו באיראן השנה, אלא אם ייגררו להתערב בעקבות תקיפה ישראלית.

טבעת החנק של הסנקציות הקשות על ייצוא הנפט של איראן ועל המערכת הפיננסית שלה, יחד עם האיומים בתקיפה צבאית מצד ארה״ב, נועדו בעיקרם להגביר את הלחץ על טהראן לוותר על תוכניתה הגרעינית ובמקביל לשכנע את ממשלת נתניהו לרדת מהרעיון של תקיפה ישראלית ללא אישור מהבית הלבן — שם חוששים מה"נשורת" הפוליטית, הכלכלית והצבאית של תקיפה כזו, בטח ב"דקה ה־90" לפני הבחירות המתוכננות בארה״ב בנובמבר. מדובר בחששות מפני גל חדש של תנועות המונים באזור, מפני עימות צבאי שלא ניתן לומר מראש עד כמה יסלים ויתפשט, וגם חששות מפני זעזוע משמעותי נוסף בכלכלה העולמית המקרטעת. החשש מהתהפוכות באזור הוא שהוביל את רוסיה להזהיר שהיא מחשיבה את האיומים על איראן כאיומים עליה עצמה.

טהראן כבר הכריזה שאם תותקף היא תסגור את מיצר הורמוז, דרכו עוברים 21% מתפוקת הנפט העולמית. הכוחות הימיים של "משמרות המהפכה" יהיו נחושים במצב מלחמה אפילו לבצע פעולות קמיקזה כדי לאכוף שיבושים באספקה. שיבושים של שבועות ספורים יספיקו כדי לגרום לזינוק דרמטי במחירי הנפט, וכתוצאה מכך לפגוע מהותית עוד יותר בכלכלות ארה״ב, אירופה וסין.

במישור הצבאי, אם איראן תותקף, היא צפויה בהחלט להגיב במטח טילים על ישראל, שילווה ברקטות מצד חיזבאללה, מצד מיליציות פלסטיניות ברצועת עזה, ואולי אף מצד המשטר הסורי הנואש. אין עוררין על כך שמערכות ההגנה של ישראל מפני טילים לא יספיקו כדי לנטרל מתקפה כזאת, שיכולה להיארך בין מספר ימים למספר שבועות. במקביל, האיראנים עשויים לארגן תקיפות משוכללות יותר מכפי שנעשה עד עכשיו כנגד מטרות אמריקאיות ומערביות במזרח התיכון ובכלל. "משחק מלחמה" שקיימה מערכת הביטחון האמריקאית בתחילת מרץ, בחן מצב שבו צבא ארה״ב נגרר להתערב בעקבות תקיפה ישראלית, והסתיים בהערכה של 200 הרוגים אמריקאים.

בנוסף לכך, בפנטגון יודעים היטב שגם תקיפה מצד הצבא החזק בעולם, לא תוכל לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית, אלא לעכב אותה בשנתיים־שלוש ובפועל דווקא לתרום לחיזוק המוטיווציה של המשטר האיראני להשגת נשק גרעיני. אפילו מידת הנזק שתקיפה אמריקאית תגרום למתקנים תת־קרקעיים, כמו אלה הנמצאים בנתאנז ובפורדו, מוטלת בספק. מזכיר ההגנה האמריקאי, ליאון פאנטה, מודה שגם הפצצה "מפצחת הבונקרים" החדשה ביותר, MOP, במשקל 13 טון, לא מסוגלת לחדור את המעטה של כמה מהבונקרים האיראניים. לפי "האקונומיסט", סוג הבטון החזק ביותר בעולם (UHPC) מיוצר למעשה באיראן. יכולותיו הצבאיות של חיל־האוויר הישראלי, גם לאחר שתע״ש חשף בתחילת מרץ "מפצחות בונקרים" ישראליות, הן כמובן נמוכות יותר. דו״ח של שירות המחקר של הקונגרס האמריקאי מחודש מרץ גורס שתקיפה ישראלית תעכב את פרויקט הגרעין האיראני בחצי שנה בלבד.

המונופול על הגרעין

יותר משנשק גרעיני בידי איראן נתפס בקריה כ"איום בשואה שנייה", הוא נתפס, כפי שמסביר בין השאר שר הביטחון ברק, כזרז למירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון, להגברת הפוטנציאל להפצת נשק גרעיני ולטרור גרעיני, וכאמצעי לביצור כוחה של איראן כמעצמה אזורית ולהגנה על בנות־חסותה.

ישראל היא מעצמת הגרעין היחידה במזרח התיכון בינתיים. היא גם נהנית מעליונות צבאית שמתוחזקת היטב על־ידי ארה״ב והמערב, ושאפשרה לשליטי ישראל עד היום מרחב פעולה צבאי עצום, ששימש אותם בהתקפות כנגד ההמונים הפלסטינים וכנגד כל אחת משכנותיה של ישראל. מעצמת גרעין שנייה — שאחריה ינהרו למועדון גם ערב־הסעודית, טורקיה ומצרים — תסבך בבירור את אפשרויותיה הצבאיות של האליטה השלטת בישראל, לאין שיעור יותר מכפי שעושה כיום המימון והנשק האיראני בעזה ובלבנון.

לפי ההערכות המקובלות, לישראל יש כיום בין 200 ל־400 ראשי נפץ גרעיניים. ככל הידוע, הנשק יוצר בסתר במתקנים הגרעיניים בדימונה, שהוסוו במשך שנים רבות כ"מפעל טקסטיל", ללא כל פיקוח ציבורי אמיתי, או פיקוח בינלאומי דוגמת זה שנדרש מאיראן, ותוך הטעייתם של פקחים. מדיניות ה"עמימות", או חוסר־השקיפות, נותרה על כנה גם לאחר הראיות שפירסם מרדכי ואנונו.

ממשלות ישראל מעולם לא הצטרפו לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) וסירבו לקריאות לפירוז גרעיני של המזרח התיכון. במקום זאת, התקבעה "דוקטרינת בגין", לפיה ישראל לא תאפשר לאף מדינה יריבה באזור לשבור את המונופול ולפתח תשתית גרעינית. בפועל יושמה מדיניות כזאת עוד מזמן מעטפות הנפץ ששלח המוסד למדענים המערב־גרמנים במצרים בתחילת שנות ה־1960, כשהתעורר חשד שהם מסייעים לנאצר בפיתוח נשק רדיולוגי. מאז יושמה המדיניות בעקביות. במסגרתה הופצצו הכור בעיראק ב־1981 — חודשים ספורים לאחר שמטוסים איראניים הפציצו את אותו הכור — והכור בסוריה ב־2007.

אם התשתית הגרעינית באיראן הייתה פחות מבוזרת ומפותחת, ואם בירושלים לא היו חוששים מהתלקחות אזורית, ישראל כבר הייתה מפציצה באיראן לפני כמה שנים. לפי העיתון "סאנדיי טיימס" הבריטי, הקבינט הביטחוני של ממשלת שרון קיבל עוד ב־2005 החלטה עקרונית לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים אם תיכשל ה"דיפלומטיה".

במקביל לתמרונים הצבאיים הגרנדיוזיים בישראל ובאיראן, מתנהלת מאז 2007 מלחמת צללים באמצעות המוסד וה־CIA כנגד מטרות איראניות, שכללה עד היום התנקשויות במדעני גרעין, פעולות חבלה, לוחמת סייבר ובה־בעת גם ניסיונות לחזק גורמי אופוזיציה באיראן. מלחמת לבנון השנייה ב־2006, תקיפת הכור הסורי ב־2007 והמתקפה בעזה ב־2008/9, שימשו כולן גם כדי לשגר מסר מאיים כלפי איראן.

עם הידוק הסנקציות על איראן בחודשים האחרונים וריבוי האיומים בתקיפה, המשטר האיראני מצידו פועל כדי להבהיר שהוא מסוגל להגיב על כל צעד שיינקט כלפיו. מיוחסים לו ניסיון ההתנקשות בשגריר הסעודי בוושינגטון באוקטובר, וניסיונות ההתנקשות בדיפלומטים ישראלים בהודו, גיאורגיה, תאילנד ואזרבייג׳ן — השכנה השיעית החילונית של איראן — סביב תחילת פברואר, במלאות ארבע שנים להתנקשות בבכיר חיזבאללה, עימאד מוע׳ניה. אזרבייג׳ן נחשדת בכך שהידוק קשריה עם ישראל בעת האחרונה כרוך בשיתוף־פעולה עם התוכניות לתקיפת איראן.

"אטום למען שלום"

לפי סקר פורום סבן מדצמבר האחרון, 65% מתושבי ישראל מעדיפים מצב שבו לא לישראל ולא לאיראן יהיה נשק גרעיני. בעוד שיש להוקיע את המשטר הטוטליטארי באיראן, חובה להצביע גם על הצביעות של ממשלות ישראל, ארה״ב, בריטניה ואחרות, המחזיקות בעצמן בנשק גרעיני, אך דורשות לשלול את אותה הפריווילגיה מאיראן, כאילו הנשק להשמדה המונית אצלן נמצא בידיים "אחראיות יותר".

סוציאליסטים דוחים על הסף את הצביעות שמאחורי טענות מהסוג הזה. עם זאת, סוציאליסטים מתנגדים לאחזקת נשק גרעיני. וגם לא תומכים בפיתוח תחנות כוח גרעיניות, שחושפות את הציבור לסכנת קרינה פוטנציאלית, כפי שהזכיר האסון בפוקושימה, ומייצרות פסולת רדיואקטיווית.

הפעולות של מנהיגי ישראל והמערב נעשות תחת אצטלה של צעדים הגנתיים ותוך פריטה על פחדים קיומיים עמוקים, אך במציאות מדובר בצעדים התקפיים מצידן של מעצמות גרעין. משטר האייתוללות אמנם לא חף משאיפות התפשטות, מדיכוי לאומים בשטחו ומטרור נגד אזרחים, אך עם זאת, הוא עדיין יתקשה להתחרות — בכל הקשור לפלישה למדינות אחרות, לכיבוש ולסיפוח שטחים — בארה״ב, בבריטניה, או בישראל. ארה״ב, כפי שאובמה עצמו בחר להדגיש בנאומו בקהיר ב־2009, היא המדינה היחידה שתקפה בפצצה גרעינית מדינה אחרת (והשמידה בשתי פצצות בלבד למעלה מ־200 אלף בני־אדם). באותו הנאום שילם אובמה מס־שפתיים לזעם הגדול במזרח התיכון על הגישה הדו־פרצופית של מנהיגי המערב והכריז כי "אסור שאף אומה תקבע ותבחר אילו אומות יחזיקו בנשק גרעיני... ולכל אומה — כולל איראן — צריכה להיות זכות הגישה לאנרגיה גרעינית למטרות של שלום".

תוכנית הגרעין האיראנית החלה את דרכה עוד בתקופת השאה בשיתוף־פעולה עם ארה״ב, מערב־גרמניה, צרפת, רוסיה וחלקית גם ישראל, אך הנסיבות הפוליטיות השתנו.

בשנת 1957 — השנה בה חתמה ישראל עם צרפת על הסכם להקמת הכור הגרעיני בדימונה ומפעל להפרדת פלוטוניום — חתמה איראן עם ארה״ב על הסכם לפיתוח תשתית גרעינית כחלק ממדיניות "אטום למען שלום" של ממשל אייזנהאואר. הממשל האמריקאי, שסיפק לישראל את כור המחקר הגרעיני בנחל שורק, סיפק לאיראן את כור המחקר בטהראן, שתודלק בזמנו באורניום מועשר ברמה גבוהה (למעלה מ־20%). שנים ספורות קודם לכן, ב־1953, ה־CIA ארגן וביצע באיראן, בהזמנת בריטניה, הפיכה נגד ממשלתו של מוחמד מוסאדק, שהלאימה את תעשיית הנפט במדינה מידי התאגיד הידוע לשימצה כיום כ־BP.

המהפכה האיראנית של 1979 נחטפה על־ידי האייתוללות, שהחילו משטר דכאני ריאקציוני, קפיטליסטי ביסודו. אך עוד לפני הנסיגה הזאת, הביאה ההתקוממות ההמונית לריסוק השליטה האימפריאליסטית של ההון המערבי בנפט האיראני ובשוק המקומי. בניגוד למשטרים סוניים פונדמנטליסטיים פרו־מערביים, כמו המלוכה הסעודית, מדינת ההלכה השיעית נשענת על רטוריקה אנטי־מערבית ואנטי־ישראלית כדי להסיח דעת מבעיות־פנים ולצייר עצמה כמתנגדת לאימפריאליזם וכמקדמת האינטרסים של ההמונים המוסלמים ושל הפלסטינים. קו זה משמש מסורתית גם להסוואת שאיפתו של משטר האייתוללות להרחיב את השפעתו האזורית, בין היתר באמצעות תמיכה וחימוש של משטר אסד, חיזבאללה השיעית וחמאס והג׳יהאד האיסלאמי הסוניות.

ישראל מכרה לאורך שנות ה־1980 נשק לאיראן כדי לחזקה במלחמה מול סדאם, וההון המערבי והישראלי המשיך לחפש שם עסקים. רק בשנה שעברה נחשף כי 200 תאגידים ישראליים, לרבות אלה של האחים עופר, סוחרים בעקיפין עם איראן. אולם באופן כללי הפכה איראן — החולשת על מאגרי הנפט והגז השלישיים והשניים בגודלם בעולם, באזור העשיר ביותר בנפט בעולם — לעצם בגרון עבור מעצמות המערב, ישראל והמשטרים הסוניים הפרו־מערביים בהובלת ערב־הסעודית. כישלון מלחמות הנפט של ממשל בוש הביא בשנים האחרונות להטיית מאזן־הכוחות האזורי לטובת איראן, שהגבירה את השפעתה בעיראק ובאפגניסטן.

ממשל בוש, שפיברק ראיות בדבר נשק להשמדה המונית כדי להצדיק את כיבוש עיראק ב־2003, הכריז גם על איראן כמטרה מרכזית בתור חלק מ"ציר הרשע". החשיפה של המתקנים הגרעיניים באיראן ב־2002 על־ידי גולים איראנים שימשה את הניאו־שמרנים בארה״ב כקלף לקידום שינוי המשטר בטהראן, אבל ההסתבכות של ארה״ב בשתי מלחמות אימפריאליסטיות כושלות הורידה מהפרק את האפשרות להרחבת הקמפיין ולפלישה לאיראן, הענקית מבחינת שטח ואוכלוסייה (ה־18 בעולם בשני המדדים). את איום הפלישה החליפו סנקציות ואיומים גלויים במתקפה אווירית.

כך למשל, ערב־הסעודית, המתחרה באיראן על ההגמוניה במפרץ הפרסי ובעולם המוסלמי, ורואה באיראן משענת פוטנציאלית למרידות של המיעוט השיעי המרושש בתחומה, בייחוד על רקע "האביב הערבי", היא תומכת נלהבת באפשרות של תקיפה מערבית או ישראלית שתגביל את כוחה של יריבתה.

מוטיווציה איראנית לגרעין

תוכנית הגרעין האיראנית הושהתה לזמן קצר לאחר המהפכה של 1979, אבל חודשה במהירות. המשטר טוען שהוא זקוק לתוכנית בעיקר לצורכי אנרגיה, אף שברשותו מאגרי נפט עצומים. הטענות לפיהן טהראן "קרובה מאוד" להשגת נשק גרעיני החלו לעלות במערב זמן קצר אחרי המהפכה האיראנית. כבר ב־1984 התריעו שירותי הביון של מערב־גרמניה שאיראן צפויה להשיג פצצה גרעינית בתוך שנתיים. בשנת 1991 ה־CIA אפילו הניח ששתיים־שלוש פצצות אטום איראניות הן עניין של חודשים ספורים. אחר־כך נדחתה התחזית לפתחו של המילניום. כיום ההערכות של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא״א) ושל שירותי הביון במערב הן שאיראן לא החליטה לחצות את סף הפצצה הגרעינית, וגם המנהיג העליון, עלי ח׳אמנאי, מגדיר נשק גרעיני כחטא לפי האיסלאם. אולם כנראה שמתבצעים ניסויים מסוימים בכיוון הזה במתקן בפרצ׳ין, ואיראן בהחלט עשויה ללכת בעקבות ישראל ופקיסטן ולפתח בסתר נשק גרעיני.

איראן מוקפת בבסיסי צבא אמריקאיים באזור ובנשק גרעיני פקיסטני, הודי, סיני, רוסי, אמריקאי (בטורקיה ובמפרץ הפרסי) וישראלי. המשטר האיראני רואה בתוכנית הגרעין אמצעי הרתעה מפני תקיפה אפשרית. לשליטי איראן ברור שאם לשכנותיה, אפגניסטן ועיראק, היה נשק גרעיני, קיימת סבירות גבוהה שהפלישות המערביות אליהן היו נמנעות. ברור להם גם שככל שאיראן מנסה לחזק את השפעתה האזורית, כך יגבר הרצון של משטרים יריבים לפעול צבאית נגדה, וזהו תמריץ נוסף לגרעין.

הסנקציות הכלכליות הדרקוניות אינן פוגעות ישירות בבכירי המשטר או בתוכנית הגרעין שלו, אלא הולכות ומחריפות את המצוקה הכלכלית של העובדים והעניים באיראן שכורעים תחת יוקר המחיה הכבד. היפר־אינפלציה היא ה"נורמה" באיראן עוד מאמצע שנות ה־1970, אבל בחודשים האחרונים, על רקע הצניחה החופשית בערך הריאל האיראני, השכר והקצבאות נשחקו דראסטית ומחירי המזון בשמיים. מנהיגי המערב מקווים שבדומה לדיל שהושג עם צפון־קוריאה, המשטר האיראני יתחנן לסיוע הומניטרי ובתמורה ישהה את תוכנית הגרעין. לא רק שצפון־קוריאה עוד לא ממש ויתרה על הנשק הגרעיני, בינתיים לא נראה שלשליטי איראן יש מספיק מה להרוויח מדיל דומה.

המשטר האיראני מנצל את פרויקט הגרעין ואת האיומים על איראן כדי לשחק על החששות הביטחוניים של איראנים מהשורה ולהסיט זעם ציבורי מהמשטר הדכאני ומהבעיות הכלכליות והחברתיות הבוערות לעבר האיומים מבחוץ. מהבחינה הזאת, הסנקציות הכלכליות, שרוב האיראנים מהשורה מתנגדים להן ורואים בהן מתקפה ישירה על תנאי המחיה שלהם, תורמות במידה מסוימת דווקא לחיזוק המשטר כשלעצמו. יחד עם זה, התנועה המהפכנית ההמונית שהתפרצה באיראן ב־2009 לאחר הזיופים שהקנו לאחמדינז׳אד קדנציה שנייה, ואשר הובסה לבסוף לאחר חודשים ממושכים של מאבק, הבהירה שמשטר האייתוללות חי על זמן שאול. ברור לכל שלמרות התבוסה של האופוזיציה, משבר מהפכני נוסף, "אביב איראני", עשוי לשוב ולהתפרץ בעתיד הקרוב. על הרקע הזה, המשטר החבוט והמפולג, על כל המחנות היריבים המשמעותיים בו, נאחז עוד יותר בתוכנית הגרעין. התעמולה בנושא מפתחת היגיון משל עצמה. גם אם חלקים במשטר היו מעוניינים להגיע לדיל מסוים עם המערב, התקפלות בולטת מצד איראן בסוגיה הזאת תמסמס מעטה הגנה תעמולתי מרכזי של המשטר, ותאיץ את ההתפרצות החברתית הבאה.

ההנהגה העליונה של המשטר לא מעוניינת כרגע בהתנגשות צבאית ישירה עם המערב, ולכן גם מגבילה ככל הנראה תמרונים צבאיים ואולי עשויה להיכנס למו״מ — המאמר הזה מתפרסם לקראת כינוס פגישת המו״מ המתוכננת בטורקיה באמצע אפריל בין איראן לארה״ב, סין, רוסיה, בריטניה, צרפת וגרמניה. אולם באופן כללי המשטר זקוק לעימות הזה.

מחאה נגד סכנות המלחמה והגרעין

בהתחשב בהחלטיות של שליטי ישראל, ובמידה פחותה גם של מעצמות המערב, למנוע מאיראן יכולת גרעינית משמעותית, הסכנה להתפרצות של מלחמת ישראל־איראן, גם אם נדחתה בחודשים ספורים, היא עדיין ממשית — למשל במצב שבו פעולה איראנית כלשהי תיתפס כפגיעה קשה ביוקרה של ישראל ובמומנטום שייווצר יחליטו שרי הקבינט להשתמש בכך כתירוץ לממש את מחויבותם האידיאולוגית למתקפה, ולו רק כדי לנסות ולהמחיש שישראל מסוגלת למהלך כזה.

לא מופרך שלמרות העימות עם המערב, שעוד לא הגיע לשיאו, איראן תצליח בסופו של דבר להשיג נשק גרעיני ותאיץ את מירוץ החימוש הגרעיני במזרח התיכון. את מדיניות ה"עמימות" הישראלית הצולעת יחליף אז מאזן אימה של "השמדה הדדית מובטחת", שכן המשטר הישראלי ימשיך להתנגד לפירוז אמיתי של המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית, מטעמי יוקרה ומחשש ליפול לעמדת נחיתות צבאית.

מלחמה בין ישראל ואיראן לא תבלום את סכנת הגרעין, אך תמיט אסון חדש על האנשים העובדים והעניים, ראשית באיראן, אך גם בישראל ובשטחים הפלסטיניים הכבושים, ולבסוף היא דווקא תאיץ את תהליך ההידרדרות למירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון.

התארגנויות המחאה החברתית, ארגונים סוציאליסטיים ושמאליים וארגוני עובדים צריכים להשמיע קול מחאה ברור נגד הנכונות של אי־אלו פוליטיקאים לאומנים בישראל להצית מלחמה קטסטרופאלית חדשה. הקמפיין "איראנים, אנחנו אוהבים אתכם", שהחל באמצע מרץ בפייסבוק עם הפצת פוסטרים וירטואליים ובהמשך גם מודפסים נגד המלחמה המתוכננת, הוא יוזמה חיובית של הבעת מחאה וסולידריות. אך בעוד שמסרים של אהבה הם אולי נחמדים וחותרים תחת תעמולת ההפחדה משני צדי העימות הישראלי־איראני, הם בכל זאת אינם מספיקים כדי לספק מענה רציני לחששות הביטחוניים של רוב הישראלים או האיראנים, ולכן השפעתם מוגבלת.

העבודה המאורגנת, שצריכה להיות חלק אינטגרלי מתנועת המחאה החברתית, ולמעשה להוביל אותה, מסוגלת לקחת את קמפיין המחאה נגד סכנת המלחמה לרמה חדשה. ועדי עובדים וארגוני עובדים צריכים לאמץ קריאה כללית למאבק לרווחה ושלום. הם צריכים לצאת נגד הניסיונות של שר האוצר שטייניץ להטיל את האחריות ליוקר המחיה בישראל על איראן, שלכאורה מביאה על עצמה את הסנקציות שגוררות עליות במחירי הנפט, ויותר מזה, הם צריכים להכריז שרק תנועות המחאה בישראל ובאיראן, ובעיקר העבודה המאורגנת בישראל ובאיראן, הן שיוכלו לבלום את ההידרדרות למלחמה ולמרוץ חימוש גרעיני.

מחאה אפקטיווית נגד מלחמה בין ישראל לאיראן צריכה להשתלב בתנועת המחאה החברתית. היא צריכה להיות מסוגלת לשאוב השראה מההתקוממות ההרואית באיראן ב־2009 ומהתקוממויות "האביב הערבי", ולפנות להמונים האיראנים בקריאה: "אנחנו נטפל בשליטים שלנו, שמנצלים אותנו ומאיימים עליכם, אתם תטפלו בשליטים שלכם, שמנצלים אתכם ומאיימים עלינו". תנועת המחאה החברתית והעבודה המאורגנת צריכות לנסות לקדם בניית גשרים לתנועת האופוזיציה ולתנועת העובדים האיראנית ולהציע תמיכה וסיוע במידת האפשר. לא יהיה אפשרי לבנות גשרים כאלה, בקנה מידה משמעותי, ללא מחאה נגד הסנקציות הכלכליות הפוגעות אנושות בתנאי המחיה של העובדים והעניים האיראנים.

הסכנה הביטחונית מספר אחת בישראל נמצאת בשלטון. בעלי ההון הישראלים והאליטות הצבאית והפוליטית המשרתות אותם מעוניינים לשמר חברה פושטת־רגל ששרויה בחרדה קיומית ומבוצרת ומחומשת מכף רגל ועד ראש.

לעובדים והעניים הישראלים, נשים וגברים, אין אף מסלול רציני להבטחת ביטחון אישי בר־קיימא וחיי רווחה ושלום ללא הושטת יד סולידארית כפרטנרים אמיתיים להמונים באזור הנאבקים לחופש ורווחה, ובכלל זה העובדים והעניים הפלסטינים הנאבקים להשתחרר מעול הכיבוש והדיכוי הלאומי. רק מחאה שתקדם צדק חברתי ושלום לכל העמים, שתדרוש את פירוק הנשק להשמדה המונית בישראל, ושתתנגד חד־משמעית לדיכוי של הפלסטינים, תוכל לזכות באהדה מקרב ההמונים הנאבקים בארצות האזור ולפרוץ באופן מכריע דרך למאבק רציני לשלום עממי וצודק.

יש מי שמולכים שולל לשים את מבטחם במעצמות העולם ("הקהילה הבינלאומית") שיתערבו לפיתרון המצב, אך המעורבות של המעצמות האימפריאליסטיות העולמיות, ממערב וממזרח, חותרת להשגת האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של עצמן, שסייעו להפוך את המזרח התיכון לאורך המאה שעברה לאזור שסוע, עני ומדמם. על בסיס קפיטליסטי, בלתי אפשרי לפתח את המזרח התיכון לטובת ההמונים החיים בו, ללא הבדלי לאום ודת, כך שהמתחים, השסעים והעימותים ההרסניים לא גוועים, אלא הופכים לבלתי נמנעים ושבים ומרימים ראש במלוא העוצמה בכל פעם מחדש. מסוכן להפריד בין נושאים "חברתיים" ו"מדיניים" במאבק רציני לשינוי החברה.

• לא למלחמה עם איראן — להפיל את ממשלת ההון הימנית!
• כסף לחינוך, בריאות, רווחה ועוד מישרות, לא לכיבוש ומלחמות!
• מחאה חוצה־גבולות נגד נשק להשמדה המונית במזרח התיכון, כולל בישראל!
• מאבק נגד הכיבוש ולמען רווחה ושלום שיוויוני וצודק!
• סוף למעורבות המעצמות האימפריאליסטיות!
• כן לסולידריות בינלאומית בין העובדים והעניים במאבק למזרח תיכון סוציאליסטי ודמוקרטי!