עם תחילת המלחמה הקרה, מדענים מאוניברסיטת שיקגו פיתחו את "שעון יום הדין" — אמצעי הממחיש את ההסתברות המשתנה לפריצתה של מלחמה גרעינית באמצעות מרחק מחוג הדקות מהשעה חצות.

אם "שעון יום הדין" האזורי היה מפותח במקביל במטרה להמחיש את ההסתברות לפריצה של מלחמה נרחבת במזרח התיכון, בתקופת ממשלת נתניהו השנייה הוא היה מראה שלוש פעמים את השעה דקה לחצות — כך עולה מההקלטות של אהוד ברק ששודרו בחדשות ערוץ 2, לקראת פרסומו של ספר ביוגרפיה אודותיו.

ברק מספר בהקלטות כי בשלוש הזדמנויות שונות בתקופת כהונתו כשר הביטחון בשנים 2010–2012, הוא, ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ דאז ליברמן, היו נחושים להוציא לפועל תקיפה של מתקני הגרעין באיראן.

"ביבי, אני וליברמן תומכים בפעולה וגם בבשלות", מסביר ברק בהקלטות ומפרט כיצד ההחלטה נחסמה בשלושת המקרים: ב־2010 כתוצאה ממחלוקות עם ראשי מערכת הביטחון ובפרט הרמטכ״ל דאז גבי אשכנזי, שקבע כי לישראל אין יכולת צבאית מספקת לכך; ב־2011 כתוצאה מחוסר הצלחה לגייס רוב למהלך בפורום "השמינייה" (פורום השרים הבכירים בממשלת נתניהו); ב־2012 כתוצאה מהיעדר תיאום מספק מול הממשל האמריקאי, שהתנגד בפועל לתקיפה.

את דבריו של ברק יש כמובן לקחת בעירבון מוגבל. כך או כך, באופן אירוני, שר הביטחון לשעבר, שמנסה להצטייר בהקלטות בתור "המבוגר האחראי", מבהיר דווקא עד כמה הוא, יחד עם נתניהו וליברמן, היו קרובים להצית תבערה בעלת השלכות הרות אסון. בהקלטות הוא מציין כי אם שניים משרי "השמינייה" דאז, יובל שטייניץ ובוגי יעלון "לא היו משנים את דעתם, אז זה היה יוצר מצב שיש רוב של חמישה או שישה בתוך הקבינט שחושבים שאפשר לעשות את זה, ואז יכול להיות שהיינו מכנסים את הקבינט עצמו לקבל החלטה ואז היתה פעולה".

תקיפה באיראן הייתה גובה מחיר דמים מזעזע קודם כל מההמונים באיראן אבל גם מההמונים בישראל, בשטחים הפלסטיניים ופוטנציאלית בשאר האזור, שיכל להידרדר לכדי מלחמה כוללת. ובכל זאת מדבריו של ברק עולה כי איומי המלחמה היו אמיתיים — וזאת בניגוד לטענות של גורמים שונים בשמאל בתקופתו כי מדובר בתעמולת הפחדה בלבד.

נתניהו, ליברמן וברק לא איימו באפשרות של תקיפה רק בשביל לדחוק לשוליים את העיסוק בבעיות החברתיות על רקע המחאה החברתית של קיץ 2011 ולגייס לצידם את הציבור הישראלי, שהתנגד ברובו לתקיפה ישראלית באיראן. הם גם לא עשו זאת רק בשביל לדחוק במעצמות להטיל סבבי סנקציות נוספים על איראן.

על רקע השינויים ההיסטוריים ביחסי הכוחות באזור, ולבטח אחרי התפרצות מהפכות "האביב הערבי", במסדרונות השלטון בישראל שקלו בצורה רצינית פעולת ראווה שתחזק את היוקרה של המשטר ותבצר את עמדתו האזורית ועליונותו הצבאית.

לקראת קיץ 2012, התקופה השלישית אליה מתייחס ברק בהקלטות, פרסמנו כי: "לא ניתן לשלול על הסף שבשלהי הקיץ נתניהו, ברק ועוד שישה לפחות משרי הקבינט המדיני־ביטחוני של הממשלה יחליטו בכל זאת על תקיפה ישראלית, על כל המשתמע מכך". באותו פרסום הסברנו גם כי הסבירות לכך נמוכה וזאת מפני ש"החלקים המפוכחים יותר [באליטה השלטת בישראל] כבר הפנימו שללא גיבוי מהבית הלבן הם ישלמו מחיר גבוה, לרבות האפשרות שישראל ... תבוּדד עוד יותר". עוד הסברנו כי בממשל האמריקאי יש חשש אמיתי מפני "ה'נשורת' הפוליטית, הכלכלית והצבאית של תקיפה ישראלית באיראן... מדובר בחששות מפני גל חדש של תנועות המונים באזור, מפני עימות צבאי שלא ניתן לומר מראש עד כמה הוא יסלים ויתפשט, וגם חששות מפני זעזוע משמעותי נוסף בכלכלה העולמית המקרטעת".

מעבר לכך, גם בקרב האליטה הצבאית בישראל העמדה השלטת הייתה שתקיפה ישראלית לא תצליח לעכב באופן משמעותי את תוכנית הגרעין האיראנית. דו״ח של שירות המחקר של הקונגרס האמריקאי שפורסם במרץ 2012 גרס כי תקיפה כזאת תעכב את פרויקט הגרעין האיראני בחצי שנה בלבד. התקיפה הייתה דווקא מחזקת את המוטיווציה של המשטר האיראני להאיץ את תוכנית הגרעין ומאפשרת לו לשכנע את הציבור באיראן כי יש לשקם את התשתית הגרעינית במהירות, גם במחיר של סבבי סנקציות נוספים מצד המעצמות.

סכנה לעימותים חדשים

הסכם ההבנות החדש שנחתם בין איראן לשש המעצמות במטרה להסדיר את תוכנית הגרעין האיראנית בתמורה להסרה של משטר הסנקציות, דוחה את האפשרות של תקיפה ישראלית למועד מאוחר יותר. אך נראה כי בתקופה הקרובה, ממשלת נתניהו בהחלט יכולה לנקוט שורה של פרובוקציות צבאיות, בסוריה, בלבנון ואף במדינות נוספות, בשביל לעשות שרירים מול מארג האינטרסים החדש שנרקם סביב המשטר האיראני. מאז חתימת ההסכם, שר הביטחון יעלון, ממשיך לפזר איומים נוסח "אני לא אחראי לתוחלת חייהם של המדענים האיראניים".

לפני חתימת ההסכם נתניהו הפציר בנציגי המעצמות לנסות לגבש "הסכם טוב יותר". בפועל הוא לא היה מעוניין בחידוש היחסים הדיפלומטיים בין מעצמות המערב וארה״ב למשטר האיראני אלא במצב של עימות מתמשך ביניהן לאיראן תוך גיבוי ליריבה האזורית שלה — ישראל.

מנגד, המעמדות השליטים של ארה״ב ומערב אירופה זקוקים נואשות לשיתוף פעולה של איראן בשביל לנסות לייצב את המשברים החמורים בעיראק, בסוריה, בתימן, בלוב ועוד. ההסדרה של תוכנית הגרעין של איראן הופכת עבורם את המשטר בטהראן לפרטנר אזורי בכיר ולגיטימי למשא ומתן על עתידו של האזור. עבור התאגידים הרב־לאומיים ההסכם הופך את איראן לשוק סחר משמעותי ואפיק חדש להשקעות. מדובר בשינויים היסטוריים שמאיימים על העמדה האזורית והיוקרה של המעמדות השליטים בישראל ובמדינות המפרץ. זה בתורו עשוי דווקא להחריף את העימות האזורי בינם לבין המשטר האיראני.

הסרת משטר הסנקציות, שפגעו קשות בעובדים ובעניים באיראן, במסגרת ההסכם, יכולה להביא להקלה כלכלית מסוימת להמונים באיראן ואף לחזק את הביטחון העצמי שלהם להיאבק לזכויות דמוקרטיות ולשיפור תנאי המחיה. אך במקביל ועל אף חידוש הקשרים הדיפלומטיים, היריבות האימפריאליסטית באזור תימשך ואיתה גם המשברים הביטחוניים, מלחמות אתניות עקובות מדם וכיבושים. הניסיונות של הממשל האמריקאי לפצות את מדינות המפרץ ואת ממשלת נתניהו על ההתקרבות לאיראן באמצעות משלוחי נשק חדיש יכולה כשלעצמה להצית מתיחות אזורית חדשה ולהביא להסלמת מלחמות האזרחים בתימן ובסוריה.

הסדר האזורי החדש המתהווה על רקע היריבות בין המשטרים באזור, ובין המעצמות ממזרח וממערב, עומד בסתירה לכמיהה של ההמונים בישראל ובשטחים הפלסטיניים, באיראן ובשאר האזור לחיי רווחה וביטחון ללא סכנת מלחמה מתמדת ומרוץ חימוש גרעיני. לשם כך נחוץ שיתוף פעולה של ההמונים באזור במאבק נגד המעצמות והמשטרים הקפיטליסטיים באזור ולמען מזרח תיכון סוציאליסטי. בניית התנגדות חזקה מבית למדיניות החוץ של ממשלת נתניהו ולכיבוש והדיכוי הלאומי של הפלסטינים יכולה לעזור לבנות גשרים בין העובדים והצעירים בישראל להמונים במזרח התיכון וספציפית לתנועות האופוזיציה ולארגוני העובדים באיראן עצמה.