המאמר נכתב זמן קצר טרם פירסום החלטת הנהגת האסירים לאשר את ההסכם שהשיגו מול שב״ס ושמסתמן כניצחון עבור האסירים.

ההסכם נחתם ערב יום הנכבה המצוין ב־15 במאי, מחשש בשלטון שמותו של אחד האסירים בימים הקרובים יצית מחאה המונית בקרב פלסטינים ומחאה בינלאומית. זו גם הסיבה שהמהלך של חתימת ההסכם מתרחש במקביל להעברת 100 גופות של הרוגים פלסטינים לידי הרשות הפלסטינית, וניסיון קלוש של ממשלת נתניהו לקדם שוב מצג־שווא של מו״מ.

עד לשבוע האחרון חל איפול בתקשורת הממסדית הישראלית על שביתת הרעב ההמונית של האסירים הפוליטיים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים, וידיעות לגביה נדחקו לשוליים. שני אסירים המוגדרים כעצירים מינהליים, בילאל דיאב ות׳איר ח׳לאחלה, שובתים רעב כבר למעלה מ־70 ימים, מאז 1 במרץ, במחאה על מעצרם השרירותי והם נתונים בסכנת חיים מיידית. לפחות שלושה נוספים במצב קשה. הפגנות הזדהות שנערכו בשבועות האחרונים מול בתי־הכלא דוכאו באלימות משטרתית קשה ומפגינים נעצרו.

"מעצר מינהלי" מתייחס לכליאה ללא משפט, שניתן להאריך את תוקפה במשך שנים ללא הגבלה, ומבלי שהאישומים ייחשפו בפני האסיר או עורכי־הדין מטעמו. העצירים המינהליים אינם נכלאים בגין עבירה שבוצעה, אלא בגין טענות חסויות של המשטר לגבי היתכנות לביצוע עבירה כלשהי בעתיד. אלפי תושבים, כמעט כולם פלסטינים, נכלאו בדרך זו במשך השנים. לפי נתוני ארגון זכויות האדם "בצלם", בחודש האפריל האחרון הוחזקו 308 עצירים מינהליים פלסטינים בבתי הכלא הישראליים.

ח׳לאחלה, בן 34, נתון במעצר מינהלי מאז יוני 2010, ובתו היחידה נולדה לאחר מעצרו. כפי שקורה בדרך־כלל במקרים של מעצרים מינהליים, בג״ץ דחה את העתירה לשחרורם של ח׳לאחלה ושל דיאב והסתפק באמירה שהמעצר "מעורר אי־נחת". באופן שערורייתי, הוא לא דרש להציג לציבור ראיות כלשהן באשר למסוכנותם לכאורה. בית המשפט העליון מקבל למעשה את דרישת השב״כ להימנע מלחשוף את טענותיו ומקורותיו, וכך מונע מסנגוריו של האסיר כל אפשרות לנסות להפריך את הטענות.

בחודשים האחרונים הצליחו שני אסירים פוליטיים פלסטינים שסווגו כעצירים מינהליים, ח׳אדר עדנן והנאא שלבי, לחשוף את שרירותיות מעצרם ולזכות בשחרור ללא כל כתב אישום בעקבות שביתות הרעב בהן נקטו במחאה על ההתעמרות בהם, על מדיניות המעצרים המינהליים ועל היחס לאסירים הפוליטיים הפלסטינים.

שביתת הרעב של עדנן, שהחלה מיד עם מעצרו האחרון בסוף חודש דצמבר, עוררה הדים ומחאה בשטחים הכבושים, בישראל וברמה הבינלאומית, עד שלאחר 66 ימים, כשהיה על סף מוות, הסכימה הפרקליטות הצבאית להתחייב שלא להאריך את מעצרו מעבר לארבעה חודשים. ימים ספורים לפני אותו ההסכם, פתחה גם שלבי בשביתת רעב, לאחר שנעצרה לשישה חודשים ללא כל אישום ברור וללא משפט. בתום 43 ימים סיימה את שביתת הרעב כשהובטח שחרורה המיידי, אף שנאלצה להסכים לגירושה מהגדה המערבית לרצועת עזה לתקופה של שלוש שנים. בעקבות עדנן ושלבי פתחו בשביתת רעב 11 עצירים מינהליים, ביניהם דיאב וח׳לאחלה, שעשויים כאמור למות בכל יום אם לא תושג הסכמה לגבי שחרורם.

עדנן שוחרר לבסוף ביום האסיר הפלסטיני, 17 באפריל, היום בו החלה שביתת הרעב ההמונית של האסירים הפלסטינים, שכוללת בשלב הזה כ־1,500 אסירים. שביתת הרעב של עדנן נמשכה פרק־זמן זהה לשביתת הרעב ההיסטורית של פעיל המחתרת האירית בובי סאנדס, שהיה הראשון מבין עשרה אסירים אירים שמתו אחד אחרי השני בשביתת הרעב ההמונית בשנת 1981, לאחר שממשלת תאצ׳ר התעלמה מדרישותיהם לשפר את תנאי הכליאה של האסירים הפוליטיים. מותו של סאנדס, שנבחר שבועות ספורים קודם לכן באופן סמלי כחבר הפרלמנט הבריטי, הצית תנועת מחאה המונית בצפון־אירלנד. מתרחיש מהסוג הזה חושש המשטר הישראלי — התפרצות מחודשת של מחאה פלסטינית המונית בעקבות מותו של אסיר.

"דם על הידיים!"

כמו בכל נושא כמעט שקשור לסכסוך הישראלי־פלסטיני, התעמולה השלטונית הלאומנית חותרת לטייח את ההקשר הפוליטי דרך הכחשת המציאות של דיכוי לאומי ומאבק לשחרור לאומי. באופן תלוש מההקשר הזה, מוצגים האסירים הפוליטיים הפלסטינים כאוסף של מחבלים שמסכנים את שלום הציבור הישראלי, ושמרביתם "עם דם על הידיים". ללא כל כוונה להצדיק חלילה פיגועי טרור ריאקציוניים שנעשו על רקע לאומני נגד אזרחים חפים מפשע, חשוב לבקר את הצביעות שמאחורי התעמולה הזאת.

ראשית, אסירים רבים נכלאים על בסיס אישומים מפוברקים, לעתים כדי להרתיע קהילות פלסטיניות מלארגן מחאה ומאבק נגד הכיבוש הצבאי, גדר/חומת ההפרדה, המחסומים, הפקעת האדמות וההתנחלויות. מבחינה סטטיסטית, הסיכויים של תושבי השטחים הפלסטיניים הכבושים שאינם מתנחלים ואשר נשפטים בבתי דין צבאיים לצאת זכאים במשפט שואפים לאפס — בתי הדין הצבאיים בגדה המערבית דיווחו בשנת 2010 על 99.76% הרשעות.

שנית, אסירים רבים נכלאים בעקבות השתתפות בהפגנות ואירועי מחאה נגד הכיבוש וההתנחלויות, התנגדות להרס בתים או הפקעת אדמות, פעילויות הסברה, חברות בארגונים פוליטיים הנאבקים בכיבוש, או ידויי אבנים בניסיון להרחיק כוחות צבא או מתנחלים מיישובים פלסטיניים. בעבר פלסטינים היו נכלאים גם על עצם הנפת דגל הלאום הפלסטיני.

שלישית, כאשר מדברים על "דם על הידיים", גם על המקרים הקשים ביותר, הכרחי לקחת בחשבון גם את מניין ההרוגים הפלסטינים הגבוה פי כמה תחת הכיבוש, לרבות מפגינים שנורו למוות, ומשפחות שרוטשו על־ידי פצצות של חיל־האוויר הישראלי. גנרלים ומנהיגים ישראלים עם "דם על הידיים" מתהלכים חופשי ואינם עומדים למשפט. נקודה זו חשובה כי היא חלק מהמציאות הדכאנית שמצמיחה לא רק מחאה נרחבת ומאבק המוני עם תקווה לשינוי, אלא גם פעולות נקם מיואשות והרסניות עד לרמה המחרידה ביותר (במיוחד בתקופות שאנשים אינם רואים אפשרות למאבק המוני).

רביעית, האסירים הפלסטינים המסווגים על־ידי שירות בתי הסוהר הישראלי (שב״ס) כביטחוניים נכלאים בתנאים גרועים מאלה של אסירים המסווגים כפליליים, גם בהשוואה לרוצחים פליליים. בנוסף, האסירים הספורים היהודים המסווגים כביטחוניים, כגון יגאל עמיר או עמי פופר, זוכים באופן מובהק ליחס מועדף גם על פני האסירים הפלסטינים שמחזיקים באזרחות ישראלית.

נכון לחודש אפריל האחרון הוחזקו על־ידי שב״ס כ־4,116 אסירים פלסטינים שסווגו כביטחוניים. בין הכלואים נמצאים גם 27 חברי פרלמנט וכ־200 קטינים, מהם כ־30 שעוד לא הגיעו לגיל 16. במקביל, כלואים גם למעלה מאלף אסירים פלסטינים המסווגים כפליליים לאחר שנעצרו כ"שוהים בלתי־חוקיים" (שב"חים), עקב מגבלות התנועה על פלסטינים תושבי השטחים הכבושים — מרביתם הם עובדים שחיפשו הזדמנויות לפרנסה סבירה יותר מההיצע שקיים בגדה המערבית. גם הם אסירי הכיבוש.

מחאה על תנאי הכליאה

בחודש יוני 2011 החליטה ממשלת נתניהו להחמיר את תנאי הכליאה של האסירים הפלסטינים המסווגים כביטחוניים כאמצעי ענישה קולקטיווית על המשך החזקתו בשבי של שליט. באוקטובר התבצעה כידוע העיסקה, אך מגמת ההחמרה בתנאי הכליאה נמשכה, כשפרט לשלילת הזכויות לביקורים משפחתיים ולהשכלה, אסירים התלוננו על אלימות גוברת מצד שב״ס ושימוש גובר בבידוד של אסירים. ימים ספורים לפני שנודע דבר העיסקה פתחו כמאה אסירים פלסטינים בשביתת רעב במחאה על ההחמרה בתנאי הכליאה. שביתת הרעב הסתיימה בסמוך ליום חזרתו של שליט, אך לא חל שינוי בתנאי הכליאה.

ביום האסיר הפלסטיני החלה שביתת הרעב ההמונית במחאה על מדיניות המעצרים המינהליים, ובדרישות לבטל את הסנקציות שהופעלו על האסירים טרם חזרתו של שליט, לחדול מבידוד אסירים, לשפר את הטיפול הרפואי ולאפשר שוב ביקורים של משפחות מרצועת עזה בבתי הכלא בישראל. מאז שהחלה, הצטרפו לשביתת הרעב עוד מאות אסירים ואסירות, וזאת חרף צעדי ענישה שנוקט שב״ס, כגון החרמת ציוד אישי, הטלת קנסות והעברה בין מתקני כליאה.

אסירים פוליטיים פלסטינים החלו להתארגן בבתי הכלא הישראליים ולדרוש זכויות בסיסיות זמן קצר לאחר כיבוש השטחים הפלסטיניים. שביתת הרעב הקולקטיבית הראשונה נרשמה כבר בשנת 1968, בכלא שכם. ב־1970 התארגנו לראשונה שביתות רעב במספר בתי כלא במקביל. במהלך שביתת רעב בכלא שיקמה באותה השנה מת אחד האסירים כתוצאה מהליך הזנה בכפייה, וארבעה אסירים נוספים מתו מסיבה זו במהלך שביתות הרעב של 1980, 1984 ו־1992. אך חלק משביתות הרעב הגיעו להישגים. שביתות הרעב ההמוניות ברחבי בתי הכלא ב־1984 וב־1986 הצליחו להביא לשינוי רשמי במדיניות שב״ס, שהחלה להכיר בנציגים הנבחרים של האסירים. האסירים הצליחו להשיג זכויות ולשפר את תנאי הכליאה, במיוחד באמצעות שביתות הרעב הסוערות שהתקיימו בליווי הפגנות הזדהות ברחובות ב־1992, בשלהי האינתיפאדה הראשונה, ובמאי 2000, ערב האינתיפאדה השנייה, כשברקע זעם אדיר בקרב ההמונים הפלסטינים על כך שהסכמי אוסלו שימשו כיסוי להרחבת ההתנחלויות ולפגיעה נוספת בתנאי המחייה בשטחים הכבושים. מאז נערכו מספר מחאות ושביתות רעב, וחלקן כשלו, אך הנוכחית היא הנרחבת והממושכת ביותר מזה שנים.

בעקבות שביתת הרעב החל מו״מ עם נציגי האסירים, במקביל לניסיונות לשבור בכוח את המחאה, לרבות באמצעות מניעת טיפול רפואי הולם באסירים, כפי שדיווח ארגון רופאים לזכויות אדם. בתחילת החודש הורה השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', לנציגי צה״ל והשב״כ לצמצם במידה מסוימת את השימוש במעצרים מינהליים. במשטר הישראלי קיים כאמור חשש מפני התלקחות של מחאה פלסטינית ולחץ בינלאומי בעקבות פטירתו של אחד האסירים, אף שאין בכך כדי להבטיח דבר. המודיעין המצרי היה מעורב בגיבוש הסכם בין מדינת ישראל לאסירים, שאמור לספק מענה לחלק ניכר מהדרישות. ב־13 במאי פורסם שהצעת ההסכם תועבר לאישור האסירים ותכלול התחייבויות לגבי מדיניות המעצרים המינהליים, זכות האסירים לקבל ביקורי משפחות מרצועת עזה, ולגבי מדיניות הבידוד.

תמיכה בדרישות האסירים

בשבועות האחרונים נערכו פעולות מחאה והזדהות עם דרישות האסירים בישראל, בשטחים הפלסטיניים הכבושים וברמה הבינלאומית. כאמור, הפגנות שהתקיימו מול בתי הכלא נתקלו באלימות קשה מצד המשטרה. אוהלי מחאה והזדהות הוקמו ברמאללה, בשכם ובעזה. אלפים השתתפו בעצרת מחאה בכפר כנא. ביפו התקיימה עצרת מחאה של פלסטינים וישראלים. בין השאר, צעירים פלסטינים קיימו פעולות מחאה מול משרדי הצלב האדום והאו״ם בגדה המערבית וברצועת עזה, ומפגינים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים חסמו לזמן קצר את הכניסה להתנחלות מעלה אדומים.

ביום המחאה החברתית הגלובלי שהתקיים ב־12 במאי ניראו שלטי תמיכה במאבק האסירים בכמה מההפגנות החברתיות ברחבי העולם. בהפגנות של תנועת המחאה הישראלית היו חסרים הקולות האלה. תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת לתנועת המחאה החברתית, לארגונים חברתיים, לארגוני עובדים ולארגוני שמאל לתמוך בדרישות ההומניטריות של האסירים הפוליטיים הפלסטינים, להתנגד למדיניות המעצרים המינהליים, ולהיאבק לסיום הכיבוש ולשלום, לשחרור אסירי הכיבוש, ולהבטחת שוויון זכויות מלא, לרבות זכות הגדרה עצמית שוויונית.