משבר החטיפה הטרגית של הנערים עוד בעיצומו. ההערכה הרווחת היא כי מדובר בחטיפה על רקע לאומני לצורך שחרור אסירים פלסטינים. על הרקע הזה ראוי להדגיש כי המשך הכיבוש של השטחים הפלסטיניים, וכפועל יוצא מכך גם המשך כליאתם של אלפי תושבים פלסטינים מהשטחים, מעוררים זעם ותסכול נרחבים ומובילים בהכרח גם להתגברות המוטיבציה בקרב חלקים בציבור הפלסטיני בשטחים הכבושים לפעולות נקם, ובהן למרבה הצער פעולות טרור, בניסיונות להביא לשחרור אסירים.

הרחק מלב סדר יומה של התקשורת הישראלית נמשכת כבר כמעט חודשיים, מאז 24 באפריל, שביתת הרעב של כמאה עצירים ואסירים בבתי הכלא הישראליים, הדורשים להעמיד את העצירים המינהליים למשפט או לשחררם.

מדיניות המעצרים המינהליים משמשת לכליאה ממושכת ובלתי מוגבלת של עצירים במשך חודשים ושנים תוך שלילת זכותם לעמוד למשפט ואף לדעת את האישומים כלפיהם. מרבית שובתי הרעב כעת הם עצירים מינהליים, שחלקם כלואים כבר שנים ללא משפט ואינם יודעים מתי הם צפויים להשתחרר. האחרים שובתים רעב לאות הזדהות. עשרות, המתקיימים ממים עם ויטמינים ומלח בלבד, מאושפזים בימים אלה במצב קשה בבתי־החולים.

נכון לתחילת חודש מאי נמנו 192 עצירים מינהליים פלסטינים בבתי הכלא של ישראל, בהם 8 חברים במועצה המחוקקת הפלסטינית, כך לפי נתוני ארגון א־דמיר ("המצפון") הפועל לקידום זכויות אסירים פלסטינים.

מדובר בשביתת הרעב הקבוצתית הממושכת ביותר מאז החלו אסירים פלסטינים בשנת 1968 לנקוט את צורת המחאה הקשה הזו כדי להעלות לסדר היום את מצבם. בשנתיים האחרונות הביאו שביתות רעב ארוכות של עצירים מינהליים פלסטינים לשחרורם ללא הגשת כל כתבי אישום, חרף טענות הרשויות בדבר מסוכנותם לכאורה. בנוסף הביאה שביתת רעב המונית של 1,500 אסירים פלסטינים ב־2012 להחזרת ביקורי משפחות (שהושעו במסגרת ענישה קולקטיבית לאחר כליאתו של גלעד שליט), להבטחה לבחון מחדש את תיקי העצירים המינהליים, ולהקלה, ככל הנראה, במדיניות הכליאה בבידוד של חלק מהאסירים.

הצעת חוק להזנה בכפייה

פתרון למשבר שביתת הרעב של העצירים המינהליים לא נראה על הפרק בשלב הזה שכן ממשלת נתניהו, בהמלצת השב״כ, החליטה להפגין הפעם עמדה קשיחה ובלתי מתפשרת מול דרישות הכלואים. הצעת החוק הממשלתית להתרה מחדש של הזנה בכפייה של שובתי רעב, המקודמת בהליך חקיקה מזורז, כבר עברה בכנסת בקריאה ראשונה (6 ביוני) ומתוכננת לעבור סופית בתוך ימים ספורים.

ההסתדרות הרפואית בישראל הודיעה בחודש שעבר כי היא מתנגדת בתוקף להצעת החוק וקוראת לרופאים שלא לשתף פעולה עם החוק אם וכאשר יעבור, וזאת בהמשך לעמדתה בשנים האחרונות לפיה הזנה בכפייה היא צורה של עינויים. היא אף הכריזה כי רופאים שיסכימו לשתף פעולה לא יזכו לכל הגנה מצדה אם יישפטו בעתיד בבית הדין הבינלאומי בהאג.

אחרי שנתיים של שביתות רעב חוזרות ונשנות בקרב האסירים הפלסטינים החליטה ממשלת נתניהו לנסות "להרוג" את המחאה בעניין המעצרים המינהליים ותנאי הכליאה. עד היום, נראה שהמקרים היחידים בישראל שהסתיימו במוות של אסירים פלסטינים שובתי רעב היו בעקבות הזנה בכפייה, שהיתה נהוגה עד תחילת שנות ה־1990. הכיוון בו נוקטת ממשלת ההון וההתנחלויות של נתניהו גם במקרה הזה הוא כזה של צעדי תבערה והסלמה בסכסוך הלאומי.

אם בשב״כ ובממשלה ביקשו להיפטר ממחאת האסירים ומתשומת הלב לכליאה השיטתית בלא העמדה למשפט, הרי שהניסיון להאכלה בכפייה של שובתי הרעב, והסבירות העולה כעת אף למותם של שובתי רעב, עשויים דווקא לחזק את המחאה בנושא. בינתיים, עוד לפני פרשת החטיפה והמבצע הצבאי בגדה המערבית החלו בצה״ל להיערך לתגבור השמירה על ההתנחלויות ועל כבישים המשמשים את ההתנחלויות, לקראת מחאה אפשרית בשטח בעקבות מותו של שובת רעב.

עמדת ההסתדרות הרפואית צריכה לזכות לתמיכה ולגיבוי משאר ארגוני העובדים ומהציבור הרחב בישראל. לצד ההתנגדות ליישום שיטות של עינויים נגד שובתי רעב חשוב לצרף גם עמדה ברורה בנושא המעצרים המינהליים. אין לקבל את הטענה שמדובר בכלי להגנת שלום הציבור הישראלי. מדיניות של כליאה ללא הגבלת זמן, ללא הצגת ראיות ואישומים וללא משפט אינה יכולה לעמוד לפיקוח ציבורי סביר והיא תוכל בעתיד לשמש באצטלה ביטחונית גם נגד פעילים ישראלים במאבקי עובדים ובמאבקים חברתיים.

אך מעבר לכך חיוני שתישבר השתיקה בארגוני העובדים בישראל ביחס להמשך הכיבוש. הבעיה הביטחונית הראשית יושבת בשלטון: כל עוד נמשך הכיבוש וכל עוד נשלחים חיילים ישראלים להגן ביומיום על מפעל ההתנחלויות ולשלול את חירותם של תושבים פלסטינים, כך תמשיך לצמוח התנגדות לכיבוש ובקרב חלקים באוכלוסייה הנכבשת תתפתח תמיכה גם בדרכי פעולה הרסניות של טרור. השגת שלום וביטחון מחייבת להביא לסיום הכיבוש וההתנחלויות.

אנחנו אומרים:

■ לא לעינוי שובתי־רעב — לא לחוק ההזנה בכפייה! מחאת ההסתדרות הרפואית בעניין צריכה לזכות לתמיכה וגיבוי משאר ארגוני העובדים.

■ סוף למדיניות המעצרים המינהליים! סוף למעצרים השרירותיים ולכליאה בלא משפט. להגן על זכותו של כל כלוא לדעת את האישומים נגדו, להיות מיוצג על־ידי עורך־דין ולעמוד למשפט הוגן.

■ להוציא את הצבא מהשטחים! סוף לכיבוש השטחים הפלסטיניים ולמפעל ההתנחלויות, ובכלל זה ביטול בתי המשפט הצבאיים בגדה המערבית (בהם נשפטים כיום תושבים פלסטינים בלבד, ולא מתנחלים).

■ שחרור כל האסירים הפוליטיים הפלסטינים. הקמת בתי דין ציבוריים מיוחדים, תחת פיקוח ארגוני עובדים וארגוני זכויות אדם משני צדי הסכסוך, ובמעורבות משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות, במטרה להביא למשפט הוגן ישראלים ופלסטינים כאחד הנחשדים בביצוע מעשי זוועה במסגרת הסכסוך.

■ הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, סוציאליסטית ודמוקרטית לצדה של ישראל סוציאליסטית ודמוקרטית כחלק מהמאבק למזרח תיכון סוציאליסטי ולשלום אזורי.