ב־17 ביולי, בעיצומו של סבב המלחמה האחרון בעזה ותחת ירי הרקטות על יישובי הדרום, קיבלו תושבי הכפר הבדואי אל־עראקיב צו גירוש ובו דרישה לפינוי כל רכושם מאדמות הכפר שנהרס כחודש לפני כן בפעם ה־70 על ידי המדינה.

תושבי הכפר, שהעבירו את כל תקופת המלחמה האחרונה במתחם בית הקברות של הכפר ההרוס, ללא חיבור לתשתיות, ללא קורת גג וללא שום מיגון בסיסי מאיום הרקטות, מתארים מציאות בלתי אפשרית: "מצד אחד אנחנו אזרחי המדינה, אך מצד שני המדינה מסרבת למגן אותנו בממ״דים מפני הטילים...אנחנו לא יודעים לאן ללכת בזמן שיורים טילים וגם אזעקות אין לנו", מסביר עזיז אלטורי תושב הכפר שביתו נהרס לאחרונה, "אנחנו חיים בישראל עוד לפני קום המדינה, וכל הזמן באים ומפנים אותנו מהבתים, הורסים אותם ומשפילים אותנו. אני ורוב המשפחות כאן, חיים וישנים כיום מתחת לעצים ללא חשמל, מים, מזגנים — כלום".

שבעים הריסות בארבע שנים

הכפר ששוכן צפונית לבאר שבע, היה קיים עוד לפני 1948 אך מעולם לא זכה להכרה מצד המדינה. מאז שנות ה־1990 קק״ל, בסיוע רשויות המדינה, מנסה לייער (להפוך ליער) את שטח הכפר וכך למעשה למחוק את קיומו.

התושבים מנהלים מזה שנים מאבק הרואי וקשה למען הזכויות הבסיסית לדיור, פרנסה וקיום בכבוד. בשנת 2010 הרסה המדינה את הכפר לגמרי. מאז, הניסיונות של התושבים לשקם את ביתם וחייהם נענו באין ספור הריסות של מבנים זמניים וסוכות שהוקמו על ידם.

לאחר עשרות הריסות, התושבים נאלצו להקים מחדש את ביתם בשטח בית הקברות של הכפר, שטח שעד לאחרונה לא היה מיועד להריסה. אך בבוקר ה־12 ביוני, חלה עליית מדרגה של ניסיונות הגירוש, כאשר הוחלט בדיון בבית המשפט ברמלה, ללא נוכחות התושבים, על הריסת 20 מבנים שהוקמו בבית הקברות.

מיד עם תום הדיון המשטרה והיס״מ נכנסו בכוחות גדולים לכפר והכריזו עליו כשטח סגור — אין יוצא ואין בא. כל תושבי הכפר הוכנסו למסגד וכותרו בטבעת אנושית של שוטרי יס״מ כדי שלא יוכלו להתנגד ולהפריע להריסות. כל המבנים בשטח בית הקברות נהרסו. ההריסות פונו במשאיות באופן מיידי כדי למנוע את שיקום המבנים ותושבי הכפר נשארו לישון תחת כיפת השמיים ובצל העצים. כך כאמור, נהרס הכפר בפעם ה־70!

אלא שרשויות המדינה לא הסתפקו בכך. כשבועיים לאחר מכן, ב־2 ביולי, פקחי מינהל מקרקעי ישראל חרשו את אדמות הכפר: צעד ברוטאלי שנועד למנוע מהתושבים לפרוס מחצלות ומזרונים מתחת לעצים שנותרו. את בור אגירת מי הגשמים המסורתי של הכפר חסמו הפקחים בסוללות עפר.

בעקבות פעולות אלה הסביר ישראל סקופ, ראש החטיבה לשמירת הקרקע ברשות מקרקעי ישראל: "אנחנו למעשה מגדירים היום חוקי משחק חדשים באיזור אל־עראקיב". נראה כי הניסיון "להגדיר מחדש את חוקי המשחק" בנגב נעשה בחסות סבב המלחמה האחרון וההסתה הלאומנית של הממשלה.

ההריסות החוזרות של אל־עראקיב הן חלק ממדיניות הנישול, הגזל והדיכוי של ממשלת נתניהו כלפי הבדואים והאוכלוסייה הערבית־פלסטינית בכלל. המטרה של הממשלה, כפי שגם באה לידי ביטוי ב"תוכנית פראוור" ובהצעת החוק "להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב" היא "לייהד" את הנגב — וזאת כחלק ממדיניות של דיכוי לאומי, ו"הפרד ומשול" בין עובדים יהודים וערבים.

ארבע שנים למאבק

בחודש יולי, תושבי הכפר ציינו יחד עם תומכים ותומכות מרחבי הארץ ארבע שנים לשלב הנוכחי של מאבקם להכרה ולעצירת הגירוש וההריסות. במשך אותם שנים התושבים נאלצו להתמודד עם פגיעות מכוונות ביבול החקלאי שלהם מצד המדינה, עם אלימות משטרתית ברוטאלית, שכללה מעצרים רבים בין השאר של קטינים וכמובן עם הריסות חוזרות ונשנות.

אל־ארעקיב הפך עם הזמן לסמל של מאבק נגד הנישול. ההתנגדות של התושבים למדיניות הגזענית של הממשלה באה לידי ביטוי גם בעצם הניסיונות החוזרים שלהם לבנות כל פעם מחדש את בתיהם ולשקם את חייהם בכפר.

בנוסף לכך, התושבים מנהלים מאבק ציבורי ומשפטי מתמשך. מידי יום ראשון מקיימים התושבים ותומכיהם משמרות מחאה בצומת להבים בדרישה לעצירת ההריסות. תושבי הכפר עמדו בחזית המאבק נגד תוכנית פראוור, והשתתפו בצורה מאורגנת בהפגנות של המחאה החברתית של קיץ 2011.

המאבק של תושבי אל־ארעקיב הוא חלק בלתי נפרד מהמאבק למען הזכות הדמוקרטית לדיור ראוי ולפרנסה בכבוד ולמען צדק חברתי, שוויון ושלום. אסור לאפשר לממשלה לנצל את סבב המלחמה בעזה להסלמת המלחמה נגד התושבים הבדואים, שמתנהלת הרחק מעיני התקשורת והציבור.

לכן הכרחי, שגם תנועות חברתיות, ארגוני עובדים וסטודנטים בנגב והציבור הרחב של העובדים והצעירים, ערבים ויהודים, יתמכו ויצטרפו למאבקם של תושבי הכפר נגד הנישול, בעד הכרה מיידית בכל הכפרים הלא מוכרים וחיבורם לתשתיות.