בבחירות הקודמות לפני שנתיים נבחרו 27 נשים לכנסת. מדובר בפחות מרבע מהכנסת, אך זהו המספר הגבוה ביותר עד היום, בהמשך למגמת עלייה זוחלת מאז בחירות 1999, שייתכן שתימשך גם בכנסת הבאה.

כשלעצמה מדובר במגמה שמשקפת לחץ חברתי חיובי נגד הדרת נשים בפוליטיקה, כפועל יוצא של מאבקי נשים לאורך שנים. על הרקע הזה אפילו התארגנה לקראת הבחירות הקרובות באופן חסר־תקדים מפלגה של נשים חרדיות ("ובזכותן"), כמחאה על הדרת נשים בחברה החרדית ובמיוחד על־ידי המפלגות ש״ס ויהדות־התורה שעבורן נשים הן "שקופות".

עצם העלייה, גם המוגבלת, במספר הנשים שמתמודדות במערכות הבחירות היא מכה לגורמים סקסיסטיים חשוכים שמעוניינים להדיר נשים מהמרחב הציבורי ומעמדות השפעה.

אולם הגדלת מספר הנשים בכנסת אינה מסוגלת להבטיח יישום של המדיניות הנחוצה כדי לחולל שינוי מהותי במציאות החיים של הרוב המוחץ של הנשים בחברה, שבתחומים שונים מצבן למעשה בנסיגה. כך למשל, בשנים 2004–2012, לפי דוח "מדד המגדר 2014" של מכון ון־ליר, לא נמדד כל שיפור איכותי במצב הנשים בישראל ואף נרשמה עלייה מסוימת באי־השוויון בתחומי שוק העבודה, האלימות כלפי נשים והבריאות, ובתחום העוני חלה ב־2012 הידרדרות חזרה לנתוני 2004.

ברואנדה, המובילה בעולם כיום בשיעור הנשים בפרלמנט, רוב נשי בבית התחתון אינו משנה את העובדה שתחת משטר ימני, דכאני, קפיטליסטי, "נשים מתחילות להשיג בלעדיות על העוני... לחברות הפרלמנט האלו יש משכורת טובה... אבל זה כמו אגרטל פרחים בחדר המגורים: זה נראה טוב, זה מריח טוב, אבל בשורה התחתונה זה לא עושה דבר", כפי שהסבירה פעילת זכויות נשים רואנדית (הגרדיאן, 7.4).

לקראת הבחירות הקרובות לכנסת התעורר עיסוק תקשורתי מסוים בסוגיית הייצוג הנשי של המפלגות. חשוב לשאול: במסגרת אילו מפלגות מתמודדות נשים ומהו סדר־היום הפוליטי שהן מקדמות?

בכנסת האחרונה ראינו חברות כנסת כמעט מכל הקשת הפוליטית יושבות בוועדות השונות שעוסקות בנושאים כלכליים, ביטחוניים וחברתיים. רובן ייצגו את מפלגות הממשלה, שהובילה מתקפה על ציבור העובדות והעובדים, ומלחמה עקובה־מדם.

נשים הן הראשונות להיפגע מתקציבי קיצוצים, מהפרטות, מעליות מחירים וממלחמות. לכן מפלגות שמקדמות מדיניות ניאו־ליברלית, ושתמכו במלחמה בקיץ, גם אם הן פועלות למספר שינויי חקיקה נקודתיים לטובת נשים, אינן מקדמות מדיניות כוללת הדואגת לשיפור מצבן של רוב הנשים אלא להפך.

אך גם מפלגות שאינן מיישרות קו עם המדיניות הניאו־ליברלית ועם המלחמות שמוביל הימין, לא יוכלו להציע פתרון מלא לאפליה ולמצוקותיהן של נשים בחברה מבלי שייאבקו גם להחלפת הכלכלה הקפיטליסטית עצמה, שדוחקת נשים לתהומות של ניצול ועוני, ומנציחה את האפליה.

הבחירות הקרובות מדגישות שחסרה מפלגה גדולה של ציבור העובדות והעובדים, שכחלק מהמערכה לשינוי סוציאליסטי תוביל מאבק בכנסת ובשטח לשיפור תנאי העבודה והמחיה, לחיסול כל אפליה, לשלום ולשוויון.