בתחילת פברואר יצאו 800 עובדי מפעל תרכובות ברום מקבוצת "כימיקלים לישראל" (כי״ל) לשביתה, שאליה הצטרפו כעבור שבועיים 1,500 עובדי מפעלי ים המלח. העובדים יצאו למאבק נגד כוונת ההנהלה לפטר כ־270 מחבריהם בשני המפעלים. השביתה, שנמשכה כמעט 4 חודשים והתנהלה מול עידן עופר, מהטייקונים החזקים בישראל, הייתה מהארוכות והגדולות במגזר הפרטי בשנים האחרונות והפכה במהרה למאבק דגל אסטרטגי של העבודה המאורגנת.

העובדים ניהלו במשך ארבעה חודשים ארוכים מאבק נחוש ולוחמני בשתי חזיתות: מאבק איגוד מקצועי נגד הנהלת כי״ל ומאבק ציבורי נגד הממשלה ומשרד האוצר שאמור לפקח על פעילות החברה, היות והיא הופרטה בשנות ה־1990. העובדים יצאו לשורה של הפגנות בנגב, בתל אביב ומול משרדי הממשלה בירושלים, שזכו לאהדה ציבורית אדירה.

בשיאו של המאבק הם גם היו נחושים להוביל השבתת סולידריות של כל אזור הדרום. למרות הנחישות והאהדה הציבורית, העובדים לא הצליחו לסכל את תוכנית הפיטורים של הנהלה וזאת בעיקר בגלל שהנהגת ההסתדרות לא הציעה להם אסטרטגיה נכונה לניהול, הרחבה והחרפה של המאבק.

התוצאות של השביתה הן קשות — ההנהלה תכפה על 200 עובדים לצאת לפרישה מוקדמת בתמורה לפיצויים מוגדלים, זאת בנוסף ל־100 שפרשו כבר במהלך השביתה. 42 עובדים נוספים יפוטרו אך יזכו לתקופת ניסיון של חצי שנה שבסופה ההנהלה תוכל לפטרם, כאשר לועדים יש זכות וטו רק על 4 מהם. בסך הכול מדובר בחיסול של כ־340 משרות בנגב מוכה האבטלה. לשם השוואה, סגירת מפעל "מגבות ערד" לפני מספר חודשים הביאה לפיטורי 180 עובדים, כחצי מכמות המשרות שמחוסלת כעת בכי״ל. כל זאת כאשר ההנהלה לא מקצצת שקל אחד ממשכורות העתק של הבכירים, והחברה מרוויחה מיליארדי שקלים בשנה.

בתחילת מרץ, כשההנהלה תכננה לפטר 140 עובדים בתרכובות ברום ו־135 במפעלי ים המלח, היא הצהירה כי היא תהיה מוכנה "להגדיל את הפיצויים לעובדים שיעזבו ולשנות את התמהיל שבין מספר המפוטרים למספר הפורשים מרצון". בסופו של דבר, התוצאות של השביתה תאמו בקווים כללים את כוונת ההנהלה.

ההנהלה הייתה מעדיפה כמובן לפטר יותר עובדים שלא במסגרת פרישה מוקדמת, כלומר לתת להם פיצוי מינימלי. הכוח של הועדים לא איפשר להנהלה לעשות זאת. ההנהלה נאלצה לשלם מחיר יותר גבוה, אבל בשורה התחתונה היא הצליחה לחסל מאות משרות שנמצאות תחת הסכם קיבוצי. התוצאה היא שהמשקל של העבודה המאורגנת במפעל יורד, וכלל ציבור העובדים בנגב מוכה האבטלה מאבד מאות משרות.

עם החזרה של העובדים לעבודה במפעלי ים המלח, הם גילו כי ההנהלה מנסה להחליף את עובדי ההסכם הקיבוצי הפורשים בעובדי קבלן חסרי זכויות וזאת בניגוד להתחייבות שלה בהסכם. צעד זה של הנהלה משקף ביטחון עצמי מוגבר לאור תוצאות השביתה. אך העובדים במפעל לא מוכנים להוריד את הראש, והם חסמו את השער למשך ארבע שעות ואיימו לנקוט בעיצומים נוספים. אחרי השביתה ובשביל לעמוד על המשמר, אין לעובדים ברירה אלא לשקם את הכוח הארגוני שלהם.

לכן זה גם כל כך חשוב לבחון מדוע למרות הנחישות של העובדים ולמרות התמיכה הציבורית הרחבה לה זכו, ההנהלה השיגה את מבוקשה, ואילו לקחים העובדים בכי״ל ושאר העבודה המאורגנת צריכים להסיק לקראת המאבקים הבאים?

הרקע לשביתה

ירידת מחירי האשלג בעולם, שעל מכירתו מתבסס נתח משמעותי מהרווחים של כי״ל, הביאה בשנת 2013 לירידה של 38% ברווחי כי״ל לעומת שנת 2012. למרות הירידה ברווחים, כי״ל הרוויחה 820 מיליון דולר ב־2013, אך הרצון למקסם רווחים, ובמקביל לגבות מחיר על המלצות ועדת ששינסקי 2, הביאו את הנהלת כי״ל לקדם תוכנית פיטורים מסיבית של 800–1,000 עובדים על פני כמה שנים, וזאת בזמן שבעלי המניות ממשיכים לשלשל לכיסם דיבידנדים עצומים. מאז שנת 2011 עידן עופר משך לכיסו, יחד עם שאר בעלי המניות דיבידנדים בשווי של כ־5 מיליארד שקל.

בסוף 2013 ההנהלה הודיעה על כוונתה לפטר 30 עובדים ולהוציא 100 עובדים לפרישה מוקדמת במפעלי "רותם אמפרט". אחרי שביתה של חודש בתחילת 2014 שבה הנהגת ההסתדרות והועד דרשו להמיר פיטורים בפרישה מוקדמת, הוסכם על פרישה של 115 עובדים בתמורה לפיצויים מוגדלים. מבחינת ההנהלה היה מדובר באור ירוק להמשך חיסול המשרות בשאר מפעלי החברה. לכן כבר בשלב הזה היה נחוץ להציג התנגדות עקרונית לתוכנית ההנהלה ולא להסכים אפילו לא לחיסול משרה אחת.

על הרקע הזה לא מפתיע שלאחר אישור ההמלצות הסופיות של ועדת ששינסקי 2 בנובמבר 2014, מנכ״ל כי״ל סטפן בורגס הודיע על כוונה לפטר 600 עובדים בתוך 3 שנים. כבר באותו חודש 144 עובדים במפעלי תרכובות ברום קיבלו מכתבי פיטורים, ובינואר 135 עובדים במפעלי ים המלח קיבלו גם הם מכתבי פיטורים.

התפתחות השביתה

ב־2.2 עובדי תרכובות ברום יצאו לשביתה, לאחר שההנהלה דחתה את הצעת הועד לפרישה מרצון של 70 עובדים. ב־18.2 גם עובדי מפעלי ים המלח הצטרפו לשביתה.

בניגוד לנהוג בשביתות רבות, הנהלת כי״ל לא פנתה לבית הדין כדי להוציא צווי מניעה ולהחזיר את השובתים לעבודה. ההנהלה התכוונה לגרור את העובדים לקרב התשה קשה ובדרך הזאת להחליש את הביטחון של שאר העובדים בכי״ל ושל העבודה המאורגנת לקראת עוד סבבים של פיטורים בהמשך.

מול התוכניות של ההנהלה, כבר מתחילת השביתה היה ברור שכדי לגרום לעידן עופר לסגת יהיה צורך להרחיב את המאבק בצורה משמעותית. ההיגיון הזה הוביל להקמת מטה פעולה משותף לוועדים מכל מפעלי כי״ל ומ"החברה לישראל" בבעלות משפחת עופר דוגמת, צים, בז״ן חיפה ועוד.

בשבוע הראשון לשביתה של עובדי תרכובות ברום, עובדי צים, בז״ן חיפה, כרמל אולפינים, דשנים ומכון המחקר תמ״י קיימו אסיפות כדי לדון בצעדי סולידריות עם עובדי כי״ל, עובדי פֶּריקלאס השביתו הובלה של סחורות, עובדי "רותם אמפרט" השביתו את פעילות יצוא הפוספטים. עובדי תרכובות ברום הקימו אוהל מחאה בבאר שבע מול משרדי ההנהלה והתחילו לקיים סדרה של הפגנות.

אחרי הסדרה הראשונה של פעולות הסולידריות אנחנו במאבק סוציאליסטי, קראנו, "להגביר את הלחץ הכלכלי על עידן עופר: הצטרפות הדרגתית של שאר קבוצות העובדים במפעלים ובאתרים שבשליטת עופר לשביתה מלאה, תוך קריאה לסולידריות מצד עובדים באתרים בחו״ל". אבל אחרי ההצטרפות של עובדי ים המלח לשביתה, הנהגת ההסתדרות לא יזמה הסלמה נוספת, ושאר מפעלי כי״ל והחברה לישראל המשיכו לעבוד כרגיל ולספק חמצן כלכלי לעידן עופר כדי להתמודד עם השביתה.

רק אחרי כמעט חודש של שביתה ניסקורן הכריז ב־26.2 על סכסוך עבודה בדרום הארץ נגד גל הפיטורים בנגב ועל שביתה כללית באזור. השביתה הייתה אמורה לכלול את נמל אשדוד ואילת, את הדואר, התחבורה הציבורית, משרדי הממשלה וגם מפעלים פרטיים נוספים. כפי שכתבנו אז, "אחרי שנים של פיטורים בנגב ומתקפה בלתי פוסקת על תנאי העבודה והשכר בכל רחבי הארץ, השביתה הכללית בדרום יכולה לחזק בצורה משמעותית את הביטחון העצמי של כלל העובדים במשק ולהציב רף חדש למאבק נגד תוכניות פיטורים עתידיות".

למרות הצעד מרחיק הלכת, השביתה לא נועדה לבטל לחלוטין את חיסול המשרות בחברה שמרוויחה מיליארדים, אלא ללחוץ על המדינה להפעיל את "מניית הזהב" שלה בכי״ל, כך שפיטורים יומרו ב"פרישה מרצון". אבל גם למעט הזה ממשלת ההון לא הייתה מוכנה. היא לא רצתה לקבוע תקדים של התערבות בשיקולים ה"לגיטימיים" של הבוסים.

בסופו של דבר הנהגת ההסתדרות הסכימה להצעת בית הדין לעבודה לבטל את השביתה בדרום בתמורה להקפאת מכתבי הפיטורים וכניסה למשא ומתן מואץ, וזאת בלי שום הצעה חלופית מצידה להסלמה של המאבק. הביטול של השביתה שינה את יחסי הכוחות לרעת העובדים.

התוצאה היא שבהעדר אסטרטגיה להסלמה והרחבה של המאבק, ההנהלה אכן הצליחה לגרור את העובדים לקרב התשה. באפריל פורסם שהרווחים של כי״ל ברבעון הראשון של 2015 בקושי נפגעו – — להנהלה נשאר מרחב תמרון כלכלי. בתחילת השביתה הנהלת כי״ל קיבלה "קרן שביתה" מהתאחדות התעשיינים, ומצד שני העובדים לא קיבלו שכר וחלקם נאלצו לקחת הלוואות ולחיות על חסכונות. רק במהלך חודש אפריל, אחרי שבועות ארוכים מדי, עובדים התחילו לקבל תשלום חלקי מקופת השביתה של ההסתדרות.

בזמן שההנהלה בקושי נפגעת מהשביתה, והעובדים נמצאים במצב כלכלי קשה, ההנהלה הייתה בעמדה עדיפה בהרבה בקרב ההתשה הזה. לכן המאבק נדחף לכיוון של פשרה כואבת מבחינת העובדים, ולמרבה הצער זו אכן הייתה התוצאה.

אחרי ארבעה חודשי שביתה שבה הנהגת ההסתדרות לא עזרה לעובדים לשנות את יחסי הכוחות הבעייתיים, סביר להניח שיש עובדים שרואים בתוצאות השביתה הישג. העמידה הנחושה של העובדים איפשרה להגדיל את פיצויי הפיטורים והפרישה ולצמצם את מספר המפוטרים, אך לא את מספר המשרות שחוסלו. בשורה התחתונה, ההנהלה היא זאת שיוצאת מנצחת מהשביתה.

לקחים להמשך

כדי להפיק לקחים, הצעד הראשון הוא להסתכל על תוצאות השביתה כפי שהן — מכה כואבת לעובדי כי״ל ולכל העבודה המאורגנת. הצעד הבא הוא לשאול: מה ניתן היה לעשות אחרת?

כדי לתת מענה ליחסי הכוחות הבעייתיים ולמנוע קרב התשה, הנהגת ההסתדרות הייתה חייבת לקדם השבתה של כל כי״ל ואם יש צורך גם של כל ה"חברה לישראל". כך ניתן היה לשים סוף להתשה של העובדים ולשנות את יחסי הכוחות לטובתם.

מימוש איום השביתה הכללית בדרום, ואף שביתה כללית ארצית במקרה הצורך (כפי שעובדים קראו לניסנקורן בהפגנה בתחילת השביתה), שהיו מעמידים את העבודה המאורגנת מאוחדת נגד חיסול משרות, היו גורמים למעבידים לחשוב פעמיים לפני שהם זורקים עובדים לרחוב. הזעם החברתי המבעבע בדרום מוכה העוני והאבטלה היה יכול לרתום למאבק שכבות רחבות ובסיטואציה מסויימת גם לכפות על ממשלת ההון להלאים את כי״ל.

אך הנהגת ההסתדרות לא התנגדה עקרונית לחיסול משרות, אלא שאפה עוד לפני השביתה להמיר פיטורים בפרישה מרצון. המאבק נוהל מראש על גודל המכה שהעובדים ייספגו, מתוך הנחת יסוד שמדובר בגזירה משמיים. לאורך המאבק, הנהגת ההסתדרות הסתגלה ליחסי הכוחות שנוצרו בין העובדים וההנהלה ולא פעלה לשנות אותם, על אף שזה בהחלט היה אפשרי.

כאשר הויכוח מול ההנהלה הוא מראש על הרכב התמהיל של מפוטרים לעומת פורשים, כאשר יחסי הכוחות נוטים לטובת ההנהלה, וכאשר אין אסטרטגיה לשינוי יחסי הכוחות הללו, התוצאות הקשות של השביתה לא מפתיעות.

אסטרטגיה דומה הביאה לתבוסות כואבות בשנה האחרונה גם במאבקים נגד תוכניות פיטורים המוניות ברשות השידור ובדואר. אז למה הנהגת ההסתדרות בחרה באסטרטגיה הזאת?

הנהגת ההסתדרות רוקמת שיתוף פעולה מחודש עם התאחדות התעשיינים. אם ניסנקורן היה עוצר את התוכניות של בעל הון חזק כמו עופר, הוא היה משדר שהכיוון של הנהגת ההסתדרות הוא לא לשיתוף פעולה. לכן, במקום להכניע את עופר, הנהגת ההסתדרות שאפה מראש להגיע איתו לפשרה, ודחפה לשם את העובדים. הגישה הזאת מונעת מארגון העובדים הכי חזק בארץ מלהיות חומה בצורה מול הפיטורים. התוצאה היא שהמעבידים, גם הפרטיים וגם המדינה, מקבלים עוד ועוד תיאבון וביטחון להמשיך ולפטר.

לעובדים בכי״ל ולעבודה המאורגנת בכלל דרושה הנהגה ראויה שתהיה מוכנה להוביל את המאבק בפיטורים ובהפרטות תוך הסתמכות על הכוח של מעמד העובדים ונאמנות מוחלטת לאינטרסים שלו. חברי וועדים, מכי״ל, מהנמל, מהרכבת ומקומות עבודה נוספים צריכים לפעול להקמת פורום וועדים שיוביל את ההסדרות ואת יתר ארגוני העובדים בכיוון הזה.

להלאים את כי״ל

בעיה נוספת היא שההסתדרות לא הציגה חלופה כוללת לתוכנית הפיטורים ארוכת התווך של ההנהלה. אבל, לחיסול המשרות יש אלטרנטיבה — הלאמת המפעלים. אימוץ הדרישה להלאמת המפעלים יכול היה לחזק את המאבק הנוכחי, גם בתור דרישה שיישומה יביא לתוצאה הכי טובה מבחינת העובדים, וגם כמנוף לחץ על ההנהלה. תנועת מאבק סוציאליסטי קידמה את הדרישה להלאמה במהלך השביתה והעלתה אותה בהפגנות. הדרישה זכתה לתמיכה מצד עובדים רבים, עובדה המעידה על הפוטנציאל שהיה לקדם אותה.

כל עוד כי״ל נמצאת בידיים פרטיות, משאבי הטבע שבבעלות הטייקון עופר ימשיכו לשמש כמחלבת רווחים. כדי למנוע את המשך תוכניות הפיטורים, צמצום המשרות והפגיעה בתנאי השכר והעבודה ואת המשך הפגיעה בכוחה של העבודה המאורגנת במפעלים, נחוץ להיאבק למען פתרון שורשי בכי״ל — העברתה לבעלות ציבורית תחת ניהול ופיקוח דמוקרטיים של נציגי עובדים ונציגי ציבור, ביטול כל העסקה קבלנית וכל תוכניות הפיטורים, שיפור בתנאי העבודה, הבטיחות והשכר תוך פיקוח סביבתי מחמיר.