פחות משבועיים אחרי שנתניהו הכריז כי השנתיים מאז המלחמה בעזה בקיץ 2014 ("צוק איתן") היו השקטות ביותר בדרום מזה עשור, היינו עדים להסלמה נוספת ברצועה, במקביל להסלמה הקשה בסכסוך בחודשים האחרונים. בתחילת מאי, כניסה של כוחות צה״ל לעומק הרצועה נענתה בירי מרגמות של מיליציות פלסטיניות, ככל הנראה בהוראת חמאס. בתגובה תקף חיל האוויר הישראלי מטרות שונות ברצועה והרג אישה בת 53, זיינה אלעמור, ופצע ארבעה תושבים נוספים. סף החרדה של תושבי הרצועה וגם של תושבי הנגב המערבי עלה פעם נוספת. הסבב הזה הסתיים בינתיים, אבל מה צפוי בהמשך?

"שקט ייענה בשקט"?

בקרב תושבי הנגב המערבי קיים חשש מובן מהתחדשות של ירי רקטות וממנהרות למטרות צבאיות שנכנסות לשטח ישראל. חשש זה מנוצל באופן ציני על־ידי ממשלת נתניהו כדי להציג את המדיניות שלה כמדיניות הגנתית של "שקט ייענה בשקט". האיפול התקשורתי על המציאות היומיומית בעזה תורם ליצירת התמונה הכוזבת הזאת. אך למעשה מאז קיץ 2014, בתקופה "הכי שקטה מזה עשור", תקופה שבה שלטון חמאס אכף הפסקת אש, לא היה יום של שקט ברצועה.

ירי על דייגים פלסטינים, פלישה לשטח הרצועה וירי על חקלאים כדי לשמר את "אזור החיץ" לאורך הגדר, הם תופעות כמעט יומיומיות. לפחות 35% מהאדמה החקלאית בעזה לא ניתנת לגישה בגלל סכנת חיים כתוצאה מירי של צה״ל. בפברואר ירה צה״ל 42 פעמים על פלסטינים באזור החיץ, וערב ההסלמה האחרונה בתחילת באפריל ירה 30 פעמים נוספות — כך לפי משרד האו״ם לתיאום פעולות הומניטריות. הירי נמשך גם לאחר "הפסקת האש" שהוכרזה ב־7 במאי בתום סבב ההסלמה.

כשצעירים בעזה יצאו להפגין בגבול הרצועה נגד המצור והסתערו בידיים חשופות על הגדר, ההפגנות נענו בירי אש חיה. קצין בכיר סיפר בשלוות נפש כי "מאז אוקטובר נהרגו 17 פלסטינים בהפגנות גדר מאש כוחותינו ונפצעו 800"!

שיעור האבטלה ברצועה מגיע ל־60% לפי פדרציית ארגוני העובדים בעזה, וזאת כתוצאה מהמשבר הכלכלי שיצרו המצור והרס התשתיות בזמן המלחמה. השכר הממוצע של אלה שכן עובדים עומד על 733 שקל בחודש. שיעור העוני הרשמי עומד על מעל 40%, ורק הסיוע של רשויות האו״ם השונות מונע ממנו להיות גבוה בהרבה.

ממשלת נתניהו מונעת את המינימום הנחוץ לשיקום ההרס ברצועה. כך, באפריל למשל היא אסרה על כניסת משאיות מלט לעזה. מעל 1,300 משפחות הפסיקו לקבל מלט לבנייה מחודשת של בתיהן. לפי הפרשן הצבאי של 'וואלה חדשות', אבי יששכרוף, "התוצאות של ההחלטה היו קשות: אלפי פלסטינים שהתפרנסו מענף הבנייה לשוק הפרטי הפכו בין לילה למובטלים. חשמלאים, נגרים וכמובן פועלי בניין הפסיקו לקבל משכורת".

במקביל, היחסים של ממשלת חמאס עם מצרים הגיעו לשפל לפני מספר חודשים תחת משטר א־סיסי. המשטר המצרי, שמטיל לצד ישראל מצור על רצועת עזה, הרס מאות מבנים בסמוך לגבול הרצועה והציף את מנהרות ההברחה ברפיח כדי להדק את המצור.

לא ראויה למגורי אדם

75 אלף תושבים שבתיהם הופגזו במלחמה בקיץ 2014 עדיין מחוסרי בית. הם נאלצים לישון באוהלים, פחונים או בין ההריסות של בתיהם. רוב המים ברצועה לא ראויים לשתייה, וזרם החשמל מגיע לבתים, במקרה הטוב, במשך 8 שעות ביום. במהלך הפסקות החשמל משפחות רבות מאירות את ביתן בנרות, ורק לפני מספר שבועות שלושה ילדים נשרפו למוות בעקבות שימוש בנרות בזמן הפסקת חשמל. בלי שינוי דרסטי במצב, האו״ם מעריך שבתוך ארבע שנים עזה תוכרז רשמית כבלתי ראויה למגורי אדם.

על הייאוש העמוק בקרב תושבי עזה אפשר ללמוד מכך שבתחילת 2016 שיעור ההתאבדויות ברצועה עלה ב־30% לעומת החודשים המקבילים ב־2013 ו־2014. צעירים עזתים רבים גם סיכנו את חייהם כשניסו להימלט מהכלא הגדול בעולם דרך סיני או הים התיכון לכיוון אירופה, וחלקם טבעו בים.

התנאים האלה הם קרקע פורייה, בהיעדר מפלגת שמאל חזקה ברצועה, לגיוס של צעירים למיליציות האסלאמיסטיות, שגם מהוות מקור פרנסה — לפעמים המקור היחיד הזמין.

הרתעה?

בעקבות ההסלמה וחשיפת המנהרות בשטח ישראל בתחילת אפריל ובתחילת מאי התפוגגו שני ה"הישגים" שנתניהו התגאה בהם בעקבות מבצע "צוק איתן": הרס המנהרות וההרתעה של חמאס שמובילה לכאורה לשקט.

אחרי גילוי המנהרה, שר הביטחון יעלון, בניסיון להגן על ה"הישגים" של המלחמה האחרונה, הסביר כי "שאלת ההרתעה או אי־ההרתעה אינה קשורה להתעצמות (של חמאס)". לעומתו, מפקד אוגדת עזה תת־אלוף איתי וירוב הודה בשיחה סגורה עם תושבי עוטף עזה בינואר 2015 כי "להרתיע מישהו בסג׳עייה [שכונת שג׳אעיה בעזה] זו יומרנות, שלא נאמר יהירות גדולה... אני אומר באמירה מפוכחת ככל הניתן — המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה", מתוך הבנה שלאור הסבל שהמצור כופה, אי־אפשר יהיה להרתיע לאורך זמן את תושבי הרצועה להתעמת עם המדיניות הזאת.

בקיץ 2014 הממשלה זרעה בפעם השלישית ב־8 השנים האחרונות שכול והרס ברצועה בשביל לנסות להרתיע את האוכלוסייה בעזה, למשטר את שלטון החמאס ולאכוף ביתר־שאת את המצור. הפגיעה בתושבים בלתי חמושים שכלל לא היו מעורבים בלחימה הגיעה לשיאים ברבריים עם מעל 500 תינוקות וילדים שנהרגו ומשפחות שלמות שנשרפו למוות. ההיגיון המעוות של הגנרלים והממשלה בישראל גרס כי בדרך הזאת הם יגרמו לתושבי הרצועה להפעיל לחץ על חמאס לחדול מעימות צבאי או מדיני עם מדיניות המצור והכיבוש.

אולם למעשה, ה"הרתעה" בעקבות קיץ 2014 היתה הדדית. אחרי 50 ימי לחימה צה״ל לא הצליח להכניע צבאית את החמאס, וירי הרקטות נמשך עד היום האחרון של המלחמה. גם כעת, ממשלת הימין חוששת מהסלמה נוספת כי היא תדגיש את המבוי סתום שהיא יצרה ותאלץ אותה לבחור בין סבב נוסף ללא הכרעה לבין כיבוש של הרצועה.

חמאס אמנם העדיף לשמור על הפסקת אש בתקופה שלאחר סיום המלחמה, וגם אכף אותו על שאר המיליציות ברצועה, בזמן שהיכולות הצבאיות של הארגון דולדלו זמנית ותושבי הרצועה נואשים לשקם את חייהם אחרי זוועות המלחמה. הפסקת האש נשמרה גם מכיוון שראשי החמאס בחנו דרכים אחרות להסרה או הקלה במצור, שנתקלו עד כה בסירוב מוחלט של נתניהו ויעלון.

הידוק המצור דחף להסלמה

קצין בכיר בצה״ל שהתראיין בעילום שם באפריל לכלי התקשורת הסביר למעשה כי "תחושת המיאוס במצור" וניסיון לפרוץ אותו הם אחד הגורמים הפוטנציאליים העיקריים לסבב מלחמה נוסף. ואכן, הידוק המצור במהלך חודש אפריל והאיסור על הכנסת מלט לרצועה, הביאו להסלמה של תחילת מאי.

הזעם הגובר ברצועה הגדיל את הלחץ על חמאס להראות כי הוא פועל לשבירת המצור. במהלך אפריל חזרו ראשי הארגון על ההבטחה לעסקת שבויים נוספת, כשבידיהם לכאורה גופות של חיילים ישראלים, ובסוף אפריל הם איימו כי המשך המצור יביא לסבב אלימות נוסף. "לסבלנות שלנו יש גבולות", אמר הנייה.

זהו הרקע להתנגשות החריפה ביותר בין ממשלת נתניהו לחמאס מאז קיץ 2014 בתחילת מאי. סדרה של כניסות של הצבא לתוך שטח הרצועה, בין היתר כנראה למטרת חשיפת מנהרות, דחקו בזרוע הצבאית של חמאס, שלא מעוניינת בחיסול אחת מהיכולות הצבאיות החשובות שלה, להגיב תוך שיתוף־פעולה עם מיליציות נוספות.

הזרוע הפוליטית של חמאס, מחשש לסבב הסלמה נוסף ומתקווה לפריצת דרך מדינית בהמשך, אולי בעזרת קטאר וטורקיה, העדיפה להימנע בינתיים מהסלמה. בסופו של דבר, האינטרס של שני הצדדים להימנע כעת מעימות רחב הביא להפסקת אש, שלמעשה חוזרת על ההסכם שהושג בחסות מצרית באוקטובר 2014, לפיו הצבא יוכל לפעול עד 100 מטר בתוך שטח הרצועה. אבל בלי שינוי משמעותי במצב, עימות נוסף הוא שאלה של זמן.

שני מיליון בני ערובה

בניסיון בין היתר להתנער מאחריות למצב הקטסטרופלי בעזה, יעלון אמר כי "איננו משלים עצמנו שחמאס יסיק מסקנות, יחדל מהעיסוק בכך ויתפנה לסייע לשיפור מרקם החיים ברצועת עזה, לרווחת התושבים שם". בפועל, הממשלה בישראל, שהחריבה את הרצועה, היא האחראית העיקרית לאי "שיפור מרקם החיים". ממשלת נתניהו מקווה ששמירה על תנאים קשים ברצועה, "בלי לאפשר התמוטטות", ותוך שיקום איטי, תפעיל לחץ על חמאס שלא להיגרר לעימות נוסף.

כך, כמעט שני מיליון תושבי הרצועה הופכים לבני ערובה של ממשלת הימין. האסטרטגיה הזאת יוצרת את התנאים לפיצוץ נוסף, כפי שגם בכירים במערכת הביטחון מבינים. לכן חלקם גם ממליצים לממשלה להקל במצור ולאפשר הקמה של נמל ימי תחת פיקוח הדוק של מערכת הביטחון, מתוך מחשבה שגזר גדול יותר יוכל להיהפך גם למנוף לחץ גדול יותר על ממשלת חמאס.

אך הממשלה לא רוצה לאפשר שיקום מהיר של הרצועה או הקמה של נמל כדי לא לתת לחמאס "הישג" שיחזק את היוקרה שלו ואת התמיכה בו גם בגדה המערבית. בנוסף, נתניהו ויעלון חוששים להתקפות פוליטיות מצד הימין הקיצוני אם יאשרו הקמת נמל, ולא רוצים לפגוע ביחסים עם משטר א־סיסי, שמתנגד לכל הקלה במצור.

לא מן הנמנע שבהמשך ממשלת נתניהו תצטרך לבסוף — אולי במסגרת הסכם עם טורקיה וקטאר שיבטיח גם הישגים מדיניים מסוימים לממשלה, כגון חיזוק הקשרים עם הציר הסעודי — להסכים להקלות במצור ואולי גם להקמה של נמל ימי. אבל גם במצב כזה התנאים לפיצוץ נוסף לא יוסרו מהשולחן. בנייה של נמל צפויה להימשך כעשור והפסקת הבנייה תהיה למעשה בידי הממשלה, כך שכל דרישה הכי בסיסית של ההמונים ברצועה תמשיך להיות נתונה לשיקולי הסחיטה הציניים של ממשלת הימין.

לצד תקופת ה"שקט" ברצועה מאז ספטמבר 2014, מדיניות "ניהול הסכסוך" של ממשלת נתניהו הביאה להסלמה משמעותית בגדה המערבית, בעיקר מאז אוקטובר האחרון. לממשלה אין שום כוונה לפרק התנחלויות או להקל בכיבוש, והשליטה של חמאס בעזה משמשת כאליבי למדיניות המצור וההתנחלות הדוהרת. במצב הזה, שלטון חמאס ברצועה הוא האופציה הכי נוחה מבחינת ממשלת הימין, שחוששת שהפלת שלטון חמאס תביא לעלייה של מיליציות אסלאמיסטיות אחרות לשלטון ברצועה.

ראוי לציין שהחמאס מצליח לגייס תמיכה במידה רבה כתגובה להתקפות הקשות של ישראל על תושבי הרצועה. התמיכה בחמאס עלתה לתקופה מוגבלת ברצועה אחרי המלחמה ב־2014, לא מתוך הסכמה עם כל התוכנית האסלאמיסטית של חמאס אלא מתוך תפיסה נואשת שמדובר בכוח המגן היחידי מול התוקפנות הצבאית של ישראל. מאז, התנאים הנוראיים ברצועה והעובדה שחמאס לא הצליח להביא לשום הקלה במצור גרמו לירידה בתמיכה בו.

מאבק לפתרון

מדיניות הממשלה מבטיחה בהכרח עוד סבבי אלימות ועתיד עגום לתושבי עזה, הגדה וישראל. היא גם לא מסוגלת להבטיח ביטחון לתושבי הנגב. גם אם "כיפת ברזל" היתה מסוגלת לספק מענה מלא לירי הרקטות (והיא לא מספקת למשל כל מענה לירי פצצות מרגמה), וגם אם תימצא "כיפת ברזל תת־קרקעית" שתוכל לגלות מנהרות (מה שלא צפוי בשנתיים הקרובות לפחות), תמיד אפשר יהיה להמציא דרכים חדשות־ישנות להתגבר על האמצעים האלה.

על הרקע הזה, ביום שישי הבא, 27 במאי, ארגון 'קול אחר', שנוסד על ידי תושבים מעוטף עזה, מארגן צעדה למחסום ארז תחת הכותרת "לפני פרוץ המלחמה הבאה — גשרים במקום מנהרות". הצעדה מאורגנת סביב הקריאות: "די למעגל האלימות, פתרון מדיני ארוך טווח עכשיו, חיים של כבוד ותקווה משני עברי הגבול", ומארגניה מבטיחים להביא גם את קולם של תושבי עזה. מדובר במסר בסיסי שחשוב לחזק בתקופה הזאת. ההפגנות של צעירים פלסטינים מעזה לאורך גדר הרצועה צריכות להיענות בהפגנות סולידריות מקבילות בצד השני של הגדר בקריאה להסרת המצור.

משני צדי הגדר יש צורך דחוף בבניית כוח פוליטי סוציאליסטי, שיוכל לקדם מאבק המוני נגד מדיניות הכיבוש, ההתנחלויות, המצור והדיכוי הלאומי, בעד שלום, ביטחון, פרנסה ורווחה לכולם, וגם נגד טרור ופגיעה באזרחים.