סבב ההסלמה הצבאית בעימות בין כוחות ישראל, איראן וסוריה ביום שבת (10.2) היה קצר ומוגבל אך מבשר רעות, ומדגיש את התגברות הסכנה למלחמה חדשה באזור. הסבב הבא הוא שאלה של זמן.

במסגרת חילופי המהלומות, לפי הדיווחים בתקשורת, הפיל הצבא הישראלי כלי־טיס איראני בלתי מאויש (מדגם "ס׳אעקה") מעל בקעת בית שאן והפציץ את קרון השליטה שלו ומספר מבנים וכלי־טיס בבסיס האווירי T4 בסמוך לעיר תדמור בלב סוריה. צבא אסד שיגר לעבר המטוסים התוקפים מטח של מעל עשרים טילים נגד מטוסים (נ״מ) שפגע במטוס F-16i ("סופה") והביא להתרסקותו בגליל. חיל האוויר הישראלי שב והפציץ 12 מטרות שזוהו עם צבא אסד ועם איראן באתרים שונים בסוריה. המרכז לזכויות אדם בסוריה (SOHR) דיווח על שישה הרוגים מקרב כוחות המזוהים עם המשטר בדמשק ובעלי בריתו.

הייתה זו התקיפה הישראלית הנרחבת ביותר בשטח סוריה מאז מלחמת לבנון הראשונה ב־1982, וגם הפעם הראשונה מאז שבה הופל מטוס קרב ישראלי. בשנתיים האחרונות דווח בעיתונות על מספר מקרים בהם נורו טילי נ״מ בידי צבא אסד לעבר מטוסי תקיפה ישראליים, שעה שהפציצו מטרות בסוריה — בתדירות עולה ובאופן גלוי יותר — לרבות בחודש מרץ 2017, אז יורט אחד הטילים בקרבת ירושלים.

סיסמאותיו של נתניהו על "הפרת ריבונות ישראל" אירוניות במיוחד בהתחשב באינטנסיביות שבה מפר שלטונו את ריבונותן הלאומית של מדינות שונות — מסוריה ולבנון, דרך פעולות התנקשות בירדן, באיראן ובדובאי, ועד תקיפות בסודאן. באוגוסט טען מפקד חיל האוויר דאז שישראל ביצעה כמאה תקיפות בשטחי סוריה וב"זירות נוספות" בתוך חמש שנים. במקביל רומס שלטון נתניהו בברוטליות את הזכויות הלאומיות של מיליוני פלסטינים. שני מיליון תושבי רצועת עזה נמקים תחת מדיניות מחפירה של ענישה קולקטיבית, שכופה מחסור ומצוקה עצומים, ותחת תוקפנות צבאית מתמשכת, שמגבירה אף היא את הסכנה למלחמה נוספת. עובדות אלו לא מפריעות לנתניהו לחזור על המנטרה שפני ממשלתו "לשלום".

"הוכחנו שוב שברגעי מבחן, אנחנו יודעים להתלכד כדי להדוף את אויבינו", הכריז נתניהו. הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל. בימים של מחאה נגדו ונגד ממשלתו, ולקראת הפרסום הצפוי של המלצות המשטרה נגדו, הוא ודאי שמח להצטייר כמי שמגן כביכול על שלום הציבור הישראלי, מבלי שיצטרך להתמודד עם שאלות קשות מצד מפלגות ה"אופוזיציה" הקפיטליסטיות ומצד עיתונות מגויסת. אך לא משנה כמה ינסו הממשלה ומשרתיה לשווק את חזון התעתועים כאילו היא מנהלת מדיניות מגן צבאית למען שלום הציבור הישראלי, מהלכיה ההרפתקניים בהחלט מאיימים בסופו של דבר לגבות מחיר כבד גם מהציבור הישראלי.

הסלמה במתיחות

ייתכן שכלי־הטיס האיראני הוטס בשמי ישראל לצורך הפגנת יכולת טכנולוגית מצד המשטר בטהראן — יום לפני יום השנה ה־39 למהפכה האיראנית שנחטפה בידי ח׳ומייני, ובעיצומו של מאמץ לגייס אהדה למשטר לאחר גל המחאה האחרון — וייתכנו סיבות אחרות, כולל שגיאות בניווט. אך ראוי לציין שהשלטון הישראלי לא הסתפק בהפלת כלי־הטיס אלא בחר מייד בהסלמה צבאית עם ההחלטה לנצל הזדמנות להפצצת מטרות בעומק סוריה.

ההנחה היהירה של שלטון נתניהו שיוכל להמשיך להפציץ לשיקולו בסוריה באין מפריע וללא השלכות הולכת ונסדקת. הפוטנציאל להתלקחות של התנגשות צבאית חריפה יותר בין ישראל וכוחות בסוריה ובלבנון נרמז כבר בסבב העימות הצבאי של ינואר 2015. אז הופצצו ונהרגו בסוריה 10 אנשי מיליציה מחזבאללה ומארגון 'משמרות המהפכה', בהם גנרל איראני, בהתנקשות שמיוחסת לישראל, ובתגובה תקף כוח חזבאללה סיור של צה״ל בהר דב/ג׳בל רוס בשטח הכבוש שבחוות שבעא, והרג חייל וקצין ישראלים. צה״ל הפגיז חמישה יישובים בדרום לבנון והרג חייל מכוח יוניפי״ל של האו״ם.

אך הנסיבות השתנו בשלוש השנים שחלפו, בעקבות חתימת הסכם הגרעין בין איראן והמעצמות ביולי 2015 וההתערבות הצבאית הרוסית המסיבית בסוריה כעבור חודשיים, שהטתה את יחסי הכוחות במלחמת האזרחים הסורית באופן מכריע לטובת משטר אסד ובעלי בריתו — אלה שקועים כעת פחות בלחימה ובמידה מסוימת מוכנים יותר מבחינתם לעימות גם עם ישראל.

מנגד, עליית טראמפ לשלטון בארה״ב, עם רטוריקה מחרחרת מלחמה ועם סנקציות חדשות על איראן, תרמה את חלקה להזנת המתיחות באזור. האימפריאליזם האמריקאי ושליטי סעודיה וישראל מודאגים מניצחון "הקשת השיעית" בהובלת איראן בסוריה, בחסות האימפריאליזם הרוסי, וחותרים לבלום את המגמה. כך הבהירה בין השאר עוצמת התגובה לניסיון תקיפה בשבוע שעבר מצד כוחות אסד על מעוז של כוחות הקואליציה שמובילה ארה״ב במזרח סוריה — מעל מאה חיילים תומכי משטר נהרגו. טראמפ מאיים שארה״ב תפרוש מהסכם הגרעין במאי הקרוב, מה שצפוי להקצין עוד יותר את המתיחות בין המשטר בטהראן ליריביו באזור.

בניגוד להערכות חלק מהפרשנים, ולהכרזות חזבאללה וגורמים בשלטון האיראני, הפלת המטוס אינה מייצגת כשלעצמה נקודת מיפנה אסטרטגית במערכה בין הצדדים, שתרסן כביכול פעולות צבאיות של ישראל בסוריה. לישראל, שכוחה מתוגבר ומתוחזק בידי האימפריאליזם האמריקאי, יש עדיפות במאזן הכוחות הצבאי, כפי שממחיש מאזן ההרוגים והפגיעוֹת אפילו בתקרית האחרונה — ודווקא סביר להניח שהמבוכה בשל הפגיעה בתדמית הכוח הצבאי החזק באזור תדרבן את צמרת השלטון הישראלי להוסיף ולבצע ביתר־שאת תקיפות צבאיות בשטח סוריה במטרה להחליש נקודתית את היכולות הצבאיות של איראן, משטר אסד וחזבאללה.

למרות קריאת ממשל פוטין לנתניהו שלא לפגוע בריבונות של משטר אסד, הפעולות הישראליות בשטח סוריה מאופשרות ומתואמות מול מוסקבה, וזוהי אחת הסיבות העיקריות לפגישות התקופתיות בין פוטין ונתניהו, כולל בסוף ינואר. עם זאת, האימפריאליזם הרוסי מסתמך על המיליציות השיעיות בחתירתו להשיג הכרעה בסוריה, ומסתמך על ברית עם איראן, לצד טורקיה, בניסיון המתמשך, והכושל עד כה, לאכוף פתרון מדיני למלחמה בסוריה — וגם בימים האחרונים המשיכו צבאות רוסיה ומשטר אסד לכתוש ולטבוח במחוז אידליב. אין זה אומר שהקרמלין מסוגל להכתיב כעת את פעולותיה הצבאיות של איראן בסוריה, או של טורקיה לצורך העניין, שעסוקה בשבועות האחרונים בפלישה הברוטלית למחוז עָפרין שבשליטת כוחות ה־YPG הכורדיים. במקביל, המשטר האיראני פועל להידוק אחיזתו שלו בסוריה, עם שאיפה להקים בסיסי צבא ועם פריסת מיליציות פרו־איראניות גם בדרום סוריה.

סכנת המלחמה

האפשרות להתפרצות מלחמה חדשה בין ישראל וחזבאללה מדוברת רבות בשנים האחרונות ("מלחמת לבנון השלישית"). רק בשבוע שעבר, במהלך סיור של הקבינט המדיני־ביטחוני על גבול רמת הגולן, חזרו שרי הממשלה על האיום שמושמע שוב ושוב, כי בעת עימות עתידי בין ישראל וחזבאללה, "לבנון כולה תיהרס ותשוב שנים רבות לאחור".

תושבי לבנון עדיין נושאים צלקות מפצצות המצרר, מהחורבן ומהשכול המזוויעים שזרעה ממשלת אולמרט במלחמה ב־2006. אך בממשלת נתניהו נערכים להמיט הרס והרג בהיקף נרחב הרבה יותר, בתיאום עם ממשל טראמפ, כפי שתיאר למשל העיתונאי בן כספית בשנה שעברה ("האם ארה״ב תאשר לישראל להרוס את לבנון?", 15.03.2017). אלא שגם היקף הקורבנות בצד הישראלי צפוי בתרחיש כזה להיות גבוה הרבה יותר הפעם, ובשלטון נתניהו לא ממהרים להמר על מהלך שעשוי בקלות לצאת משליטתם ולגבות מהם לבסוף מחיר פוליטי כבד. ובכל זאת, התקיפות הנקודתיות ממשיכות לזמן את ענני המלחמה ועלולות לגרור הסלמה רבתי.

גורמים בשלטון הישראלי העלו טענות בחודשים האחרונים שאיראן מקימה בלבנון מפעלים חדשים לייצור נשק ואיימו בתקיפה. בנובמבר, לאחר הניסיון המוזר והכושל של שליטי סעודיה לכפות את התפטרות ראש ממשלת לבנון סעד חרירי, תוך האשמת איראן וחזבאללה, פרשנים שונים העריכו שסעודיה חותרת בין השאר לדחוק את ישראל למלחמה חדשה עם חזבאללה. ברקע, הקמת חומה חדשה בשני קטעי גבול בין ישראל ולבנון מעוררת זעם בצד הלבנוני, שכן נטען שהקמת החומה נעשית בחלקה (ב־13 נקודות) בשטח שאמור להיות בשליטת לבנון. בנוסף, קיים סכסוך גבול ימי בין ישראל ולבנון, בעיקר סביב התביעות לזכות לקידוחי גז ונפט ב־8% מהשטח "בלוק 9" מול חופי לבנון. באוגוסט התיר שר האנרגיה שטייניץ את רישיון הקידוח ל"דלק" ול"נובל אנרג׳י" בשטח, כאילו ביקש להבהיר שישראל מוכנה גם לצאת למלחמה למען רווחי טייקוני הגז.

הממשלה הקפיטליסטית של נתניהו, בדומה למקבילותיה בטורקיה ובאיראן, פועלת באופן הרסני למימוש סדר־יום לאומני משיחי, ריאקציוני, שמוסיף ומערער את היציבות באזור. בצפון ובדרום, מפלגות הקואליציה של נתניהו מגבירות את סכנת המלחמה, בסיוע הנשיא השנוא בתולדות ארה״ב. הדרך לעצור את סבב ההסלמה הצבאית הבא היא להרחיב את המאבק נגד הממשלה, שמתעורר עם המחאות החשובות נגד השחיתות השלטונית ונגד תוכנית הגירוש של מבקשי המקלט. תנועה חזקה בחברה הישראלית נגד ההתקפות על עובדים ועניים, נגד חרחורי המלחמה והכיבוש, ולמען סדר־יום סוציאליסטי של שוויון, דמוקרטיה ושלום תמצא שותפים ושותפות בכל האזור, והיא התשובה האמיתית לחששות הביטחוניים שעליהם מנגנת מאפיית בלפור.