ביום ההעברה הפרובוקטיבית של השגרירות האמריקאית הפגינו רבבות תושבים ברצועת עזה במחאה על המצוקה האיומה תחת המצור והכיבוש המתמשכים בחסות ממשל טראמפ. היה זה שיאה של המחאה העממית הגדולה ביותר שנראתה עד היום נגד המצור ברצועה. אך ממשלת ההון וההתנחלויות של נתניהו שלחה צבא כדי להטביע את המחאה בדם. הדברים הבאים, רנא שובייר, מורה מהעיר עזה, מחברת הספר "בעזה אני מעיזה לחלום", כותבת ל'מאבק סוציאליסטי' על מה שראתה וחוותה באותו היום בהפגנה ממזרח לעיר, אחד משורת מוקדי הפגנות.

יום שני ה־14 במאי היה היום הראשון של חופשת הקיץ עבור הילדים כאן. הם בדיוק סיימו יום קודם את בחינות הגמר ויום שני היה אמור להיות יום של בילוי משפחתי. אולם ילדיי הפתיעו אותי השנה כשלא נידנדו שאקח אותם להסתובב איפשהו כרגיל. המקום היחידי שהם רצו ללכת אליו היה להפגנת המחאה של 'צעדת השיבה'.

התרגשות רבה הייתה באוויר במשך כמה ימים, וכולנו הרגשנו שיום שני יהיה יום של תנופה עבור המחאה. כך היה, אך הצבא הישראלי הפך את אותו היום ליום אבל עבורנו.

הגענו לשם (להפגנה ממזרח לעיר עזה) סביב הצוהריים והדבר הראשון שראיתי היה דגל פלסטיני ענקי מתנופף גבוה על תורן, מה שמילא אותי בתקווה ובאומץ. אזור המחנה הוצף באנשים שהתאספו במוקדים שונים. רבים ישבו תחת האוהלים, שעה שהרוב עמדו וישבו כ־300 מטר מגדר התיל של הרצועה.

הלאה לכיוון הגדר, עשן שחור מצמיגים בוערים מילא את האוויר ומדי פעם מבול של רימוני גז מדמיע ניתך על המפגינים. חלק מהמפגינים לבשו מסכות כדי להתגונן, היו מי שאחזו במחבטים כדי להרחיק חזרה את הרימונים, ורבים נמלטו בריצה לכיוון הנגדי כדי לחמוק משאיפת הגז. ככל שהתקרבתי לאזור ההתאספות, ניתן היה להרגיש שהאוויר נעשה כבד.

סרטון מההפגנה, שצילמה בתה של רנא:

מספר האמבולנסים סביב ההפגנה היה גבוה יותר מבכל יום אחר. הם היו בכל פינה ותימרנו מנקודות שונות.

לידי, על תלולית עפר קטנה, עמדה קבוצת נשים שהתפללו בקול חזק ובקריאה לניצחון. אדם זקן ישב על כיסא מול מצלמה והתראיין. הוא נראה בן למעלה משמונים, אדם שיכול לספר הרבה. הוא היה שורד נכבה ומבוגר יותר ממדינת ישראל הכובשת.

עדיין על תלולית העפר, שמעתי רעשי ירי ספורדיים. לפני שהגעתי למחנה, מניין המפגינים ההרוגים עמד על 16. בתוך כמה רגעים נאמר לי שהמספר זינק ל־30.

בהתחשב בהסלמה המטורפת הזאת בהרג, ציפיתי שאנשים יתחילו להתפזר. אלא שקרה בדיוק ההפך. המפגינים עמדו שם בעיקשות ורק נעשו נחושים יותר.

מחאת 'צעדת השיבה' החדירה בכולנו תקווה בדרכים רבות. צעירים עמדו ללא פחד וקראו תיגר על הצלפים הישראלים המבוצרים בכבדות, שהיו יכולים בכזו קלות לבחור לחסל כל אחד מהמפגינים. כשעמדתי שם הרהרתי לעצמי: כל תנועותיהם של הצלפים כל־כך מדודות ומחושבות. למעשה, מה שהם עושים דומה במידה רבה למה שעושים ציידים — הם מביטים בטרף שלהם כשהוא חסר אונים ומנצלים את ההזדמנות לירות.

בסוף היום, מניין המפגינים החללים עמד על 60. אותו יום שני היה עקוב מדם ובלתי נשכח. נכבה נוספת להיסטוריה שלנו. אולם אמונתנו האיתנה היא שדמם של החפים מפשע שנשפך יהיה לזרעים שמהם תפרח חירותנו בעתיד.