ההצהרות הנלהבות של ראשי מרצ והעבודה־גשר לאחר הסכם הריצה המשותפת בבחירות הקרובות לא הצליחו לטשטש את חוסר ההתלהבות מהאיחוד שכפה החשש כי אחת המפלגות לא תעבור את אחוז החסימה. מה שעומד מאחורי המהלך הוא ההגיון הלא מלהיב של "הרע במיעוטו".

מערכות הבחירות החוזרות מתמקדות בתמיכה או בהתנגדות לנתניהו, בייחוד על רקע כתבי האישום נגדו. את מקומו של הדיון על מדיניות, תופס מצב רוח בולט של "רק לא ביבי" — אפילו ממשלה עם ליברמן ועם הימין הנוקשה של בוגי יעלון וסיעת תל״ם נחשבים, בעיני שכבה מסוימת, כשינוי מבורך בהשוואה לסכנה הנשקפת מממשלת הגוש בראשות נתניהו. אבל אם נבחן את סיבות העומק שמניעות את המיאוס משלטון נתניהו, נראה שחלקן קשורות להתפתחות של מסקנות שמאליות ואף מעמדיות ואנטי־קפיטליסטיות בקרב שכבות משמעותיות של עובדים וצעירים, יהודים וערבים.

רק במהלך מערכת הבחירות הזו, אלפי בני נוער הפגינו ושבתו במחאה על סדר היום הימני של שר החינוך רפי פרץ, ולפני כן נגד המדיניות האנטי־סביבתית של הממשלה בשירות הטייקונים. נהגי מוניות קראו בהפגנות "ביבי הביתה", ויוצאי אתיופיה מחו נגד הליכוד בקלפי בבחירות בספטמבר. ב־2018 התקיימו שביתות מחאה היסטוריות נגד אלימות כלפי נשים וכנגד אפליית להט״ב. עשרות אלפים הפגינו נגד חוק הלאום, גירוש מבקשי מקלט ונסיונות הטיוח של פרשיות השחיתות. בכל המאבקים האלה היה זעם לא רק נגד שלטון נתניהו אלא גם נגד שלטון ההון בחברה.

הקמפיין של עמיר פרץ בבחירות ספטמבר, ניסה להתכתב עם מצב הרוח הזה בצורה יוצאת דופן. הוא קידם דרישות קונקרטיות כמו העלאת שכר המינימום ל־40 שקל לשעה, חינוך חינם, ביטול ההעסקה הקבלנית, השוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום והבטחת פנסיה מינימלית של 6,000 שקל בחודש. פרץ פנה גם לרטוריקה שקוראת תיגר על סדר־היום הניאו־ליברלי. הוא התכתב במודע עם סנטימנטים של שאיפה לשינוי ושל זעם מעמדי, כולל עם השאיפה לשלום ולביטחון כשקרא "להפוך את השלום למוצר עממי", שלא יהיה "שבוי בידי האליטות".

על אף שהדרישות הכלכליות בקמפיין היו יחסית מצומצמות, ופרץ עצמו הדגיש כי הן לא מאיימות על האינטרס של בעלי ההון, הוא הצליח להקים כנגדו את כל נציגי האליטה הקפיטליסטית: מבנט שזעק שפרץ יהפוך את ישראל למדינה סוציאליסטית, דרך נתניהו, לפיד ועד עיתון "הארץ". אלא שפרץ לא הציב אלטרנטיבה לפוליטיקה הקפיטליסטית, אלא הדגיש דווקא את השאיפה לחבור לקואליציה עתידית עם כחול־לבן, וזאת אף שלדבריו כחול־לבן היא "כמו ביבי" ויאיר לפיד אפילו "קפיטליסט חזירי יותר" מנתניהו.

במערכת הבחירות הנוכחית עמיר פרץ כבר קרא למפלגתו לרוץ ביחד עם כחול־לבן, לצד גשר ומרצ. את החיבור עם מרצ הוא מציג כצעד שיוביל להקמת "ממשלה חברתית" בראשות גנץ. חברתית? הגנרלים והמיליונרים של כחול־לבן לא יאמצו את הדרישות של עמיר פרץ. להפך, בהסכמות שהושגו על הנייר בין כחול־לבן למפלגת העבודה הן צומצמו מאוד. המשא ומתן הקואליציוני הבא יתחיל מנקודת פתיחה נמוכה יותר, וזאת עוד לפני הלחץ הנגדי להפיל את מחיר הגירעון על כתפי עובדים ועניים ולא על המאיון העליון — לחץ שיגיע גם מכיוון משרד האוצר וגם מכיוון שותפים קואליציונים אפשריים כמו ליברמן ובנט וכן מתוך כחול־לבן עצמה.

פרץ כלל לא מעלה את האפשרות של קידום מאבק רחב מלמטה כולל לחץ על ההסתדרות לפעול מול אותו "קפיטליזם חזירי". להפך, סביר לצפות שהשותפות עם הורוביץ ויאיר גולן הליברלים תעמעם מסרים מאתגרים עבור הממסד הקפיטליסטי, ותגביר את הטון הלאומני־ממלכתי בדבר הגנה על מערכת המשפט ו"שיקום ההרתעה" באמצעות פעולות צבאיות נגד העובדים והעניים בעזה. באופן סמלי, אין אף נציג או נציגה מקרב הציבור הערבי במקום ריאלי ברשימה. סוגיות כמו גזענות, כפייה דתית, אפליית נשים ולהט״ב ורדיפת מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, שהן קריטיות לתנאי החיים של עובדים, עניים ונוער, יזכו להתייחסות — אך ללא דגש על בניית תנועה בשטח ועל שימוש בכלים של מאבק המוני ומעמדי כמו הפגנות ושביתות.

המהלך של האיחוד לא יצליח להפוך את מרצ והעבודה ליותר רלוונטיות עבור השכבות שנדחות מהמסרים הלאומניים או הממסדיים של כחול־לבן. הדבר נכון במיוחד לשכבה של כמה עשרות אלפי מצביעים ערבים שהצביעו למרצ באפריל 2019, אבל גם לשכבה של מצביעים יהודים.

דרושה אלטרנטיבה

המשבר של העבודה ומרצ, שפעם חלשו יחדיו על עשרות מנדטים, אינו יוצא דופן ברמה הבינלאומית. בכל העולם המפלגות המסורתיות של המערכת הקפיטליסטית נמצאות בתהליך של התפרקות. מפלגת העבודה וגם מרצ מעולם לא נבנו כמפלגות מאבק של עובדות ועובדים ושכבות מדוכאות. הן תמיד נשלטו בידי גנרלים וגורמים מהאליטה הקפיטליסטית. כשהיו בשלטון, המפלגות האלו יישמו מדיניות שקידמה אי־שוויון כלכלי, הפרטות, אפליה ומלחמות.

רוב מצביעי העבודה־מרצ אומנם יראו באיחוד כמבצע הצלה של מה שבעיניהם הוא השריד האחרון של השמאל בפוליטיקה הישראלית. ההצבעה לאיחוד תהיה על בסיס שאיפה לשימור הקיים. חלק קטן ישקלו הצבעה ל"רשימה המשותפת" כהצבעת מחאה נגד אפליה וגזענות, נגד המשך הכיבוש ונגד "הפרד ומשול" בין יהודים וערבים, שמאפיין הן את הליכוד והן את "כחול־לבן", שאחריה העבודה ומרצ נגררות.

המסרים הדמוקרטיים של הרשימה המשותפת חשובים, אך לא מספיקים בפני עצמם. הרשימה גם לא הוקמה כדי להציב אלטרנטיבה בשמאל עבור עובדים וצעירים מכל הקהילות. סדר היום שלה הוא צר ולאומי, חוצה־מעמדות, ומהווה בסיס לחיבור בין גורמים שמאליים לשמרניים, אסלאמיסטיים ופרו־קפיטליסטיים — חלקם אפילו לא מוכנים לתמוך במאבקי זכויות נשים ולהט״ב.

המשבר הפוליטי בשמאל רק מדגיש את המחסור בבית פוליטי עבור עובדים וצעירים, יהודים וערבים, שישלב את נציגי המחאות והמאבקים החברתיים. את הבית הזה צריך להקים ולבנות כדי להציב במרכז סדר היום הפוליטי את האינטרסים של מעמד העובדים בחברה, יהודים וערבים, ולקדם פתרונות סוציאליסטיים, כולל לסכסוך הלאומי. שכבות הולכות וגדלות מאסו לא רק בשלטון נתניהו אלא גם במדיניות הקפיטליסטית, הלאומנית ומחרחרת המלחמה. המשימה של השמאל היא לבנות יחד איתם את האלטרנטיבה: סולידריות במאבק למען צדק חברתי, שלום, דמוקרטיה וסוציאליזם.