נדבקת? פוטרת? לך לעזאזל
עובדים ועובדות נזרקים מתחת לגלגלים
תפריט אפשרויות פייסבוק العربية
הצטרפו למאבק. הצטרפו לתנועת מאבק סוציאליסטי. רק תשאירו טלפון ונחזור אליכם.
הצטרפו למאבק!
העבודה המאורגנת · כיבוש ושלום · המזה״ת · עולמי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · מאבק סוציאליסטי
X
פרספקטיבות פוליטיות
מהפכה ומהפכת־נגד ברמה העולמית, שלטון נתניהו במשבר והמאבק לבניית שמאל סוציאליסטי
דוח על המצב הפוליטי שנדון ואומץ בוועידה הארצית של תנועת מאבק סוציאליסטי

הדפסה
מחאת יוצאי אתיופיה, יולי 2019, צומת קריית אתא (מקור: ויקימדיה)

רגע לפני סוף העשור החולף, ב־27–28 בדצמבר, קיימה תנועת מאבק סוציאליסטי ועידה ארצית בתל אביב, בהשתתפות עשרות סוציאליסטים וסוציאליסטיות, חברות וחברי התנועה. הוועידה, גוף קבלת ההחלטות העליון של התנועה, עסקה במשבר במערכת הקפיטליסטית הגלובלית, ובכלל זה במשבר האקלים המחריף ובמתחים הגוברים בין המעצמות הקפיטליסטיות, בגל תנועות ההמונים ברחבי העולם והאזור בתקופה האחרונה, בתנועות הנשים, במשבר של שלטון נתניהו ובקיטוב הפוליטי והמאבקים החברתיים ומאבקי העובדים בישראל, במתחים האזוריים (שהחריפו מאז), במשבר ברצועת עזה, במאבקים ובפרספקטיבות לשטחים הכבושים ולסכסוך הלאומי, ובהזדמנויות בתקופה הזאת לקידום רעיונות סוציאליסטיים ומרקסיסטיים.

הדוח הפוליטי המובא כאן נדון ואומץ בוועידת מאבק סוציאליסטי, לצד החלטות שהתקבלו גם בנושאים ארגוניים עם הפנים לבניית שמאל מעמדי וסוציאליסטי בינלאומי בתקופה הקרובה ובעשור שנות ה־2020 שבפתח — עשור שמביא איתו לא רק את המשברים והאסונות שמטפחת ומייצרת המערכת הקפיטליסטית פושטת־הרגל בעידן הזה אלא גם התנגדות מוגברת והזדמנויות לקידום הצבת אלטרנטיבה של שינוי סוציאליסטי עבור מעמד העובדים והעובדות בחברה, השכבות המדוכאות והצעירים והצעירות.

הוועידה הארצית של תנועת מאבק סוציאליסטי מתכנסת בתקופה של טלטלה גוברת ברמה העולמית והאזורית, כשההתפתחות החשובה ביותר היא של גל תנועות המונים, התקוממויות וגם שביתות בשורה של מדינות. בישראל, זוהי תקופה של משבר פוליטי חסר־תקדים, שרשם שיא נוסף — מערכת בחירות שלישית בתוך שנה. נתניהו, שחטף מכה רצינית בבחירות ספטמבר ונותר ברווז צולע, נאשם רשמית כעת שחצה קווים פליליים בשלוש פרשות שחיתות בסעיפי מרמה, הפרת אמונים ושוחד, על רקע אופי יחסיו עם הטייקונים מילצ׳ן, פּאקר, אלוביץ' ומוזס. "מאפיית בלפור" עדיין לא גמורה, אבל על כרעי תרנגולת, וגוש נתניהו יתקשה מאוד להשיג רוב גם בבחירות הבאות. שרים, מקורבים ובכירים נוספים עומדים במקביל בפני כתבי אישום בפרשות שחיתות שונות. כפי שהודה טרם מותו גם פרקליטו הבכיר של נתניהו, יעקב וינרוט: "מה ששולט בחברה הישראלית באמת זה הממון, במובן הרחב של המונח הזה. ההון הוא השלטון. הקירבה של השלטון אל ההון היא לא מקרית".

בגילוי־דעת שפירסמנו מטעם האסיפה הארצית שקיימנו בסוף פברואר 2019, תחת הכותרת 'סוציאליסטים וסערת בחירות 2019', כתבנו כי:

"בנסיבות הקיימות, בתרחיש שבו ייווצר גוש רוב נגד ממשלה בראשות נתניהו, התוצאה לאו דווקא תהיה הקמת ממשלה בראשות גנץ. בנוסף, כל עוד נתניהו נשאר בראשות הליכוד — והוא יישאר ככל שיוכל — הסיכויים לקואליציה משותפת של גנץ והליכוד נראים נמוכים ביותר, על רקע כתב האישום והליך השימוע הצפוי להתקיים בקיץ. אולם לא ניתן לשלול לגמרי אפשרות כזו, כמו גם אפשרות של הליכה למערכת בחירות נוספת בתוך תקופה קצרה יחסית".

התסריט הזה התממש למעשה פעמיים מאז. המשבר הפוליטי, שנתניהו ניצב במרכזו, אינו סובב רק סביב פרשות השחיתות ואינו רק תולדה של התנהלותם האישית שלו ושל משפחתו, שותפיו ומקורביו. הנסיבות המשפטיות של נתניהו מעורבבות כשלעצמן לא רק באורח חיים ראוותני ובדינמיקה הפוליטית של חיבורים ישירים עם בעלי הון אלא גם בעימות פוליטי רחב־היקף, כששתיים מהפרשות — מוזס/ידיעות ואלוביץ'/וואלה — מבליטות חשש פוליטי מביקורת תקשורתית על השלטון. סדר היום הלאומני־מתנחלי הפרובוקטיבי של שלטון נתניהו בעשור האחרון, בכל זאת שלל ממנו את האיתרוּג התקשורתי הממסדי לו זכה שרון סביב תוכנית ה"התנתקות".

הקיטוב הפוליטי בחברה הישראלית גובר, ממשיכה להתפתח תסיסה חברתית יחסית ונפתחות הזדמנויות להישגים עבור המאבקים החברתיים, מעמד העובדים/ות והשמאל. בו־זמנית, המצב הפוליטי נותר מסובך והפכפך, עם חולשה בולטת של כוחות השמאל מול מגמות של ריאקציה לאומנית, מתחים צבאיים וסכנת מלחמה, הן בהקשר של עימות ישראל־איראן על נגזרותיו, והן בהקשר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, כפי שהמחישו סבבי ההסלמה הצבאית לאורך השנה החולפת סביב המשבר החריף ברצועת עזה.

מאות פלסטינים נהרגו בידי שלטון נתניהו, ברובם מפגינים לא חמושים, מאז שהחלו ההפגנות על הגדר במרץ 2018 נגד המצור הברוטלי שמטילים שלטונות הימין בישראל ובמצרים על שני מיליון תושבי הרצועה העניים. במקביל, תושבי ישראל, במיוחד משפחות של עובדים ועניים יהודים וערבים מהנגב המערבי, סובלים תחת מטחי רקטות חסרי הבחנה מצד גורמי ימין אסלאמיסטיים ברצועה. התמונה הכללית הזאת לבדה ממחישה את פשיטת־הרגל המוחלטת של השלטון הקפיטליסטי הישראלי ושל המערכת הקפיטליסטית המקרטעת ברמה האזורית. התקוממות ההמונים בעיראק ובלבנון בראש ובראשונה נגד שחיתות שלטונית, קריסת השירותים החברתיים, מדיניות הצנע, האבטלה וה"הפרד ומשול" על רקע עדתי מאותתת שוב לעבר הכיוון הדרוש לפתרון.

במסמכי הוועידה הארצית של נובמבר 2017 הסברנו איך מהפכות־הנגד באזור שיחקו לידי שלטון נתניהו והריאקציה הלאומנית, אך גם שלמרות אפקט הדמורליזציה וההלם בשמאל בישראל לאחר ניצחון נתניהו בבחירות 2015, מתפתח בחברה הישראלית קיטוב פוליטי ופוטנציאל מוגבר להתפרצות של מאבקים משמעותיים והפגנות המוניות. אלה הרימו ראש בזה אחר זה לאורך השנתיים האחרונות — אומנם לא בהיקף של תנועת המחאה ההמונית של 2011, אבל בהחלט המאבקים החברתיים המשמעותיים ביותר מאז. מאבקים חברתיים חשובים התפתחו גם לאורך השנה השלמה שחלפה "בין בחירות", אף שמערכות בחירות נוטות לנקז תשומת לב, זעם על המצב הקיים וציפיות לאפשרות לשינוי, ונוטות לדחות מאבקים מאורגנים בתואנה שכביכול "אין ממשלה".

אומנם האפקט הזה נוכח ובהשוואה לסדרת ההפגנות של רבבות בסוף 2017 ולאורך 2018 נגד השחיתות השלטונית, נגד גירוש מבקשי המקלט, נגד חוק הלאום, אסדת הגז וסביב 'שביתת הלהט״ב' ו'שביתת הנשים' הגדולות, היקף הפגנות הרחוב ב־2019 היה מוגבל יותר. ובכל זאת, בסוף מאי כ־50 אלף בני־אדם יצאו להפגין נגד נתניהו והניסיונות לבצר את כוחו עם צעדים נוסח ארדואן. אך הפוטנציאל שהיה לבניית מומנטום של מחאה ברחובות נחתך עם התפזרות הכנסת בתוך ימים. שני המאבקים הסוערים ביותר בשנה הזאת פרצו בהמשך.

המחאה נגד אלימות משטרתית ואפליה גזענית נגד יוצאי אתיופיה חזרה לרחוב בעקבות שני מקרים מזעזעים של הרג צעירים ממוצא אתיופי בידי שוטרים, בכל פעם עם אלפים ברחובות, כשבמקרה השני, ביולי, מדובר היה בהפגנות סוערות במספר מוקדים, עם חסימות כבישים ומהומות. המחאה נגד אלימות נשק בקהילה הערבית, לאחר 13 הרוגים בחודש ספטמבר בלבד, הוציאה אלפים לגל הפגנות ב־30 מוקדים שונים, וכללה שביתת מחאה ציבורית (מסחר, חינוך ושירותים ציבוריים מקומיים) שאירגנה ועדת המעקב.

אף שגורמי ההנהגה הליברליים מהעמותות שהובילו את יוזמות 'שביתת הלהט״ב' ו'שביתת הנשים' לא הציעו אסטרטגיה להמשך בניית אותם המאבקים, שהורידו הילוך, בכל זאת, הפגנות נגד רצח נשים התארגנו במספר הזדמנויות, כולל יום מחאה של נשים פלסטיניות משני צידי הקו הירוק בסוף ספטמבר. בהשראת המחאה ההמונית הבינלאומית נגד משבר האקלים, שכבה דינמית של צעירים, במיוחד של מאות בני ובנות נוער, החלה לפעול בצורה שיטתית ויום הפעולה הבינלאומי בסוף ספטמבר הצליח לרתום אלפי מפגינים/ות.

בד־בבד חלה עלייה מתונה גם ברמת המאבק המעמדי המאורגן — עדיין לא התפרסמו נתוני 2019, אך בהמשך לגל ההתאגדות שהביא לעלייה בשיעור העובדים המאוגדים לראשונה בעשורים האחרונים, חלה עלייה ברורה במספר השביתות במשק ב־2017–2018, ובהן השביתה הלוחמנית של איגוד העובדים הסוציאליים בסוף 2018 נגד אלימות כלפי עובדות רווחה, על רקע ייבוש שירותי הרווחה. מספר השביתות המלאות בשנתיים ההן היה 48 ו־46 בהתאמה, הנתונים הגבוהים מאז תחילת עידן השקט התעשייתי ב־2005, וכך גם מספר השביתות החלקיות ב־2018, כ־32, הוא הגבוה בעשור האחרון.

"השביתה הכללית" הסמלית (בת 5 שעות) בדצמבר 2017 להזדהות עם מפוטרי טבע רשמה זינוק במספר ימי השביתה במשק, ולראשונה מזה שנים מאות אלפי עובדים לקחו חלק בשביתה. אך כפי שהסברנו, אף שהייתה זו השביתה הכללית הראשונה מזה חמש שנים שגם לוותה בהפגנות ובחסימות כבישים, מדובר היה במחאה שהביורוקרטיה בהסתדרות אירגנה לשחרור קיטור בלבד (ללא כוונה אמיתית לעצירת הפיטורים), בעוד שהמגמה העיקרית שהובילו הנהגות ההסתדרות בראשות ניסנקורן ובאחרונה היו״ר "היורש" בר־דוד נותרה שקט תעשייתי וברית עם בעלי ההון, ובשנים האחרונות עם שר האוצר כחלון.

בר־דוד אף קרא למפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ לחבור לממשלה בראשות נתניהו — תעודת עניות להנהגת ההסתדרות הנוכחית, הממשיכה לדבוק ב"פרגמטיות" עיוורת, מנציחת סטטוס־קוו, במקום להוביל מאבקים רציניים לשינוי. למעשה, בשלב הזה בר־דוד אף מוביל תזוזה ימינה במדיניות הנהגת ההסתדרות — מה שקיבל ביטוי בין השאר עם שינוי הלוגו של ההסתדרות, שנועד להבליט דגש לאומי ולא מעמדי; שינוי הקו של אתר החדשות של ההסתדרות, דבר1, לכיוון ימני יותר ועם דגש לאומי מוגבר. באחרונה התרחש גם העימות שלו עם ארגון העיתונאים, בעקבות קולות ביקורת על רקע היחס לעיתונאי דבר1 ועל כניסתו לתפקיד ללא בחירות, ובעקבות כך החליט ארגון העיתונאים לפרוש מההסתדרות.

המצב הנוכחי מתאפיין עדיין בשפל היסטורי ברמת השביתות. אך מגמת ההתעוררות המתונה הספיקה כשלעצמה כדי להחזיר לסדר היום הצעות חוק תאצ׳ריסטיות לפגיעה בארגוני העובדים ובזכות השביתה. אף שהעלייה בהיקף השביתות בשנתיים האחרונות הייתה מתונה ביותר, ראוי להדגיש שמעמד העובדים והעובדות הצליח בשנים האחרונות, על רקע הצמיחה הכלכלית, להחזיר חלק מההכנסה שנשדדה ממנו בעשורים האחרונים כתוצאה מהעלאות שכר שהושגו, לרבות העלאת שכר המינימום.

הקיטוב הפוליטי בחברה הישראלית, הנחצית על פניו בין תומכי ומתנגדי נתניהו, החריף סביב בחירות ספטמבר, בד־בבד עם המשך ליבוי השסע הלאומי בין יהודים וערבים. ראש הממשלה, בעמדה החלשה ביותר במערכת הפוליטית מאז חזר לשלטון בראש הליכוד ב־2009, פנה כחיה פצועה לפופוליזם ימני אגרסיבי עוד יותר, עם היבטים של הסתה גזענית שנלוו לקמפיין המצלמות — שבדומה לבחירות 2015, עם ה"ערבים נעים בכמויות אדירות", כל מטרתו הייתה לסמן את האזרחים הערבים־פלסטינים כ"גונבי הבחירות" ואיום של גיס חמישי. האווירה גררה חשש קונקרטי מתקיפות פיזיות ביום הבחירות. אלא שכאמור, נתניהו ותהליך ה"ארדואניזציה", עם האיום ב"ממשלת חסינות" ובחוק עוקף בג״ץ, עוררו אלפים לצאת לרחובות אחרי בחירות אפריל, כשבהמשך, המאמץ של נתניהו לבצר את כוחו חטף מכה ונבלם בקלפי.

אך נתניהו נאחז בקרנות המזבח ונחוש לגייס את הבסיס החברתי של שלטונו. ההסתה נמשכה לאחר בחירות ספטמבר בדמות דה־לגיטימציה לאומנית ל'רשימה המשותפת' ולמעשה לקולות האזרחים הערבים. כ־80% מאותם קולות היו עבור הרשימה, שגייסה קרוב לחצי מיליון מצביעים (בתוכם גם סדר־גודל של, כפי הנראה, כמה אלפי בוחרים/ות יהודים, בעיקר תומכי חד״ש). יותר מכול הייתה זו הצבעת מחאה אנטי־גזענית כתגובה נגדית להסתה סביב קמפיין המצלמות. כפי שהודה ח״כ זוהר, פודל של נתניהו, אותו קמפיין התהפך על הליכוד.

באופן אירוני, גם תיקו המנדטים בין הליכוד וכחול־לבן נשבר, עם יתרון של מנדט אחד לכחול־לבן, שזה היקף הקולות שהאחרונה השיגה ממצביעים ערבים. לא עזרו לנתניהו הבריתות עם גורמי ימין קיצוני וניסיונותיו לדרבן הצבעה מהשכבות הריאקציוניות ביותר מהימין המתנחלי באמצעות קיום ישיבת ממשלה ב"מאחז" לא חוקי, מינוי רפי פרץ וסמוטריץ' לשרים והבטחה לסיפוח רשמי של בקעת הירדן — לפי דיווחים, ניסיונו להכריז על סיפוח רשמי ערב הבחירות נחסם עקב התנגדות חריפה בצמרת הממסד הביטחוני, וכך גם לגבי ניסיון לכאורה ליזום אז סבב מלחמה בעזה.

למחנה נתניהו היה רוב דחוק בלבד בכל הבחירות לכנסת מאז 2009, כך שהספיקו פיצולים קטנים יחסית כדי להצית משבר פוליטי כללי. תחילה, העלאת אחוז החסימה לקראת בחירות 2015, שנועדה כביכול לייצב את המערכת הפוליטית ולכפות איחוד על בסיס לאומי על המפלגות המבוססות בציבור הערבי־פלסטיני, התהפכה על שלטון נתניהו — השותפות הפוטנציאליות של הליכוד היו ערב בחירות אפריל 2019 ברובן על סף אחוז החסימה ונתניהו אפילו שיחק עם הרעיון של הפחתתו מחדש. הפיצול בציונות הדתית דחק אז את 'הימין החדש' מתחת לאחוז החסימה בהשפעת "שתיית המנדטים" שנתניהו חגג, וגם הימין הליברטריאני/משיחי של פייגלין נשאר בחוץ — שני הגורמים סברו שבעת הזאת יצליחו לפרוץ ולגייס תמיכה רחבה יותר בעזרת צורות שונות של פופוליזם ימני.

אולם הפיצול עם ליברמן, שפרש מהממשלה בנובמבר 2018 בהקשר של המשבר ברצועת עזה, העמיק. בבחירות אפריל 2019, הקמפיין עם המיקוד הלאומני־גזעני של ליברמן כשל והוא נותר עם התוצאה החלשה ביותר מאז בחירות 1999. אבל בנסיבות שבהן בלעדיו אין לנתניהו ממשלה אלא אם יהיה פיצול במחנה ה"אנטי־ביבי", ליברמן פנה בצורה אפקטיבית לקמפיין פופוליסטי "חילוני" שדיבר לסנטימנט גובר של סלידה מהריאקציה הדתית שקידמה הממשלה בה ישב. הלחץ בתוך מפלגת העבודה בתקופה הזאת נגד הצעת היו״ר דאז גבאי לחבור לנתניהו הוריד מהפרק נתיב מילוט עבור שלטון נתניהו. כל ההתפתחויות הפוליטיות האלו התחוללו על רקע קיטוב פוליטי גובר ותידלקו אותו.

הן בבחירות אפריל והן בבחירות ספטמבר חלה ירידה קלה בהצבעה עבור המפלגות הנחשבות כחלק ממחנה הימין, כולל ליברמן, בהשוואה לבחירות 2015 — מ־56% ב־2015 ל־53% מהקולות בספטמבר 2019 (מ־40% ל־37% מבעלי זכות הבחירה). אך בנוסף, התמיכה ספציפית בנתניהו צללה בצורה חדה יותר. בבחירות ספטמבר הוא כשל לחלוטין בניסיון לבעוט לשוליים את ליברמן ולקושש עוד מנדטים ספורים לקואליציית רוב — להפך, הוא רק נפל מ־60 ל־55 מנדטים. גם בקרב קולות החיילים נרשמה ירידה בהצבעה לליכוד ומחנה נתניהו לא השיג רוב.

ליברמן, בעזרת ספין העימות עם נתניהו והימין החרדי הצליח להתחזק; מצביעי כחלון נמלטו להצבעת "אנטי־ביבי"; שכבה עייפה של מצביעי ליכוד לא קנתה את קמפיין הגעוואלד הממוחזר ונשארה בבית; ובאופן משמעותי מבחינת אינדיקציה לפוטנציאל התערערות בסיס התמיכה של שלטון הימין, התפרצות גל המחאה של יוצאי אתיופיה בקיץ האחרון תורגמה ל"הצבעת ענישה", עם מעבר של מצביעים ממפלגות הימין המסורתיות להצבעת "אנטי־ביבי", בעיקר לכחול־לבן (זו הציבה שני מועמדים יוצאי אתיופיה ברשימתה, שנכנסו לכנסת).

נתניהו מגיע לבחירות השלישיות חבול עוד יותר, תחת כתבי אישום רשמיים לקראת משפט, אחרי שפעמיים כשל בהרכבת ממשלה וכעת הוא מתמודד גם במפלגתו שלו עם קריאת תיגר גלויה רצינית על ראשות המפלגה לראשונה מזה שנים — כשסער ולאומנים קרייריסטים אחרים המחכים לתורם מתמקדים בעילה שנתניהו כבר אינו "סוס מנצח" עבור שלטון הימין.

לאורך כל שנותיו במערכת הפוליטית, לרבות בתקופת ממשלתו הראשונה (1996–1999), נתניהו רתם גם פופוליזם ימני שנועד לציירו כמקדם את מלחמתו של "העם" ב"אליטות הישנות" השולטות בתקשורת ובמנגנון המדינה. גם בחירות 2015 התאפיינו במובהק בקיטוב פוליטי מוגבר ובהסתה לאומנית מצד נתניהו והליכוד, שחששו לאבד את השלטון והסתמכו על ארגוני המתנחלים כדי לגרד עצרת תמיכה בתגובה לעצרת המחאה שהתארגנה נגדו ערב הבחירות אז. אולם הסתבכותו המשפטית גררה הסלמה ברטוריקה.

חקירות המשטרה ליוו כמעט את כל תקופת הממשלה הנוכחית, החל מ"פרשת המעונות" נגד שרה נתניהו ב־2015 (שהסתיימה באחרונה בהרשעה) ועד תיקי ה"אלָפים" שחקירתם החלה בדצמבר 2016—יוני 2017, ושעוררו את תנועת המחאה נגד השחיתות שהוציאה אלפים ורבבות להפגין מאז סוף 2017. לצד ההסתה המתמשכת נגד "השמאל והערבים", חלה עליית מדרגה בהשתלחות בעיתונאים ובפרט בערעור הלגיטימציה של מוסדות המדינה הקפיטליסטית — וכמובן לא משנה העובדה שמובילי ההליך המשפטי נגדו אינם נמנים עם "האליטות הישנות" אלא עם גורמי ימין מהציונות הדתית: פרקליט המדינה ניצן, היועמ״ש מנדלבליט וגם המפכ״ל לשעבר אלשיך (השניים האחרונים מונו בידי נתניהו לאחר שכבר נפתחו החקירות נגדו).

לאחר הגשת כתב האישום נתניהו הכריז ביחס למשטרה ולפרקליטות כי "הציבור מאבד בהן אמון ובצדק". ראש הממשלה המיליונר מבקש לרתום לעניינו ולטובת המשך שלטונו את התערערות הלגיטימציה של הממסד הקפיטליסטי ובאופן ציני להצטייר כאחד מקורבנות המערכת האליטיסטית והאטומה. במערכת הבחירות השלישית אפשר לצפות שנתניהו ינסה להצטייר כאנדרדוג נרדף (לצד תעמולת "נפלא פה"). זעקת הגעוואלד, "שלטון הימין בסכנה", שחזרה ללא יוצא מהכלל בכל מערכות הבחירות לכנסת בעשור האחרון, עשויה להגביר ווליום, הפעם באווירת קרב נגד "הפיכה שלטונית" שמבצעים כביכול גורמי "דיפ סטייט", גורמים בכירים במנגנון המדינה, בהובלת הפרקליטות. נתניהו עשוי לפנות בצורה החזקה ביותר שיוכל כדי לשלהב ולרתום את הבסיס החברתי שלו בעזרת ליבוי לאומנות וגזענות, הפחדה ביטחונית מפני "ממשלת שמאל", והבטחות מפורשות יותר לשכבות הריאקציוניות ביותר להעמיק את הכיבוש עם סיפוח רשמי של בקעת הירדן וההתנחלויות בגדה. בד־בבד, סביר שנתניהו והליכוד ייזהרו יותר טקטית בהתקפות על המפלגות הקטנות במחנה שלהם, בניסיון לגרד 61 מנדטים. באופן המשקף את הקושי מבחינתם בדרבון בסיס התמיכה של המפלגה, נזכיר שלהפגנת התמיכה בנתניהו שאירגן הליכוד בת״א בסוף נובמבר הגיעו אלפים בודדים למרות השקעה בפרסום יקר בניסיון לייצר מומנטום.

גוש נתניהו ממשיך לאבד תמיכה בסקרים האחרונים. אך התוצאות אינן סגורות מראש, בהתחשב בחלופה הפוליטית החלולה שמציבה כחול־לבן ובהתחשב בנסיבות הפוליטיות המאפשרות לנתניהו להמשיך לתחזק בסיס תמיכה. מובן שאם בדומה לאולמרט בזמנו, נתניהו היה נותר מבודד לגמרי וללא בסיס תמיכה משמעותי, הוא היה נאלץ כבר להתפטר או שהיה מודח בליכוד. בינתיים, הליכוד בראשות נתניהו נותר בסקרים עם למעלה מ־30 מנדטים. לא מדובר בבסיס הומוגני, והנתון הזה רומז בעקיפין גם לחולשת האופוזיציה העיקרית הניצבת מול נתניהו כיום.

בעוד שבמחנה נתניהו אפשר לזהות אלמנטים "טראמפיים", ובפרט פנייה לשכבות המוניות על בסיס חוסר־אמון בממסד, הרי שכחול־לבן דומה יותר לקלינטון בבחירות 2016 בארה״ב — היא פני האליטה, ה"ממלכתיות" הליברלית, הסופר־ממסדיות, המבקשת להשיב עטרה קפיטליסטית ליושנה. זוהי אופוזיציה קפיטליסטית ללא אפיל פופולרי ממשי, המגייסת את עיקר התמיכה האלקטורלית בה באופן מובהק על בסיס הסלידה מנתניהו והעדפת "הרע במיעוטו". לכן הקמפיין של כחול־לבן, במיוחד בסבב ספטמבר, היה כל־כך נרפה — הוא נועד רק לשמור על אינרציה.

להפחדות מצד נתניהו מפני "ממשלת שמאל", שתביא לפגיעה בביטחון האישי של תומכיו, יש משקל, שעה שהגנרלים לא מציגים כל תוכנית חלופית מובהקת למדיניות ממשלתו. מעבר לכך, מפלגת ה"ממלכתיות" הזאת מלכתחילה אינה חותרת להתכתב עם המחאות החברתיות של השנתיים האחרונות, למעט (באופן מוגבל מאוד) בנושא השחיתות השלטונית. בכך ניכר הבדל למשל בהשוואה לקמפיין הקפיטליסטי של ברק ב־1999, שכלל רכיבים פופוליסטיים בתקופה של עימותים מעמדיים עזים, עם זרקור על "הזקנה במסדרון", ושקידם בין השאר תוכנית קונקרטית לסיום הכיבוש בדרום לבנון.

כחול־לבן אומנם הצליחה להעביר אליה מנדטים ספורים על בסיס התנגדות לנתניהו, בעיקר מצביעי כחלון לשעבר. אך היא אינה מציעה חלופה מהותית המסוגלת להיות מספיק רלוונטית למצוקות ולבעיות החברתיות וגם — למרות משקל הגנרלים — לחששות הביטחוניים בקרב חלקים ממעמד העובדים והעובדות היהודי המצביעים עבור מפלגות בגוש נתניהו. מדובר בקהלים, במיוחד מרקע מזרחי, המצביעים מסורתית עבור הליכוד ומחנה הימין, בהשפעה היסטורית של האפליה העדתית בידי ממסד מפא״י, ובמידה רבה גם בהשפעת ההצלחה היחסית והנשחקת של הליכוד לצייר עצמו באופן כוזב כגורם המקדם הגנה תקיפה יותר על ביטחון הציבור (הישראלי־יהודי). עם זאת, ההסתמכות המוגברת של נתניהו על הברית עם הימין החרדי ובמיוחד עם גורמי ימין קיצוני, היא אחד הגורמים המנכרים חלקים בבסיס התמיכה שלו.

המשבר הפוליטי בישראל מתרחש בתקופה של עלייתם בעולם של גורמי ימין אגרסיבי פופוליסטיים דוגמת טראמפ על רקע חוסר יציבות עמוק במערכת הקפיטליסטית הגלובלית, ונתניהו שואב בבירור השראה פוליטית מטראמפ. אך בשונה מטראמפ, נתניהו לא מגיע מרקע דומה של "אאוטסיידר" במעמד השליט שרכב לשלטון על בסיס מיאוס המוני מהפוליטיקה הממסדית. במקור, אף שבצמתים שונים בהחלט יזם ו"התיר את הרסן" להשתלחויות פופוליסטיות ימניות בתקשורת ובמוסדות המשפט והאכיפה של המדינה, הוא מיצב עצמו כגורם ה"אחראי" עבור המערכת הקפיטליסטית במשך שנים, שהצליח לרסן ולשלוט יחסית בקואליציות גם עם גורמי ימין פופוליסטיים משולחי־רסן יותר.

נתניהו היה מזוהה יותר מכול עם גזירות ניאו־ליברליות ברוטליות על מעמד העובדים ועל העניים בעשור הקודם; הצליח לשרוד את מחאת יוקר המחיה ההמונית ב־2011 במינימום ויתורים (לאחר שקיבל חבל הצלה מהנהגת ההסתדרות דאז בראשות עיני ולאחר בחירות 2013 ממפלגות "אופוזיציה" קפיטליסטיות, בפרט מלפיד); הצליח להעביר דיל מעולה עבור טייקוני הגז למרות גל הפגנות; ותחת שלטונו נרשמה בעשור האחרון צמיחה כלכלית, שהיטיבה במיוחד עם בעלי ההון. בנוסף, נסיבות הצמיחה הכלכלית גם איפשרו לתחזק את הברית בין הממשלה הקפיטליסטית להנהגת ההסתדרות. לכן נתניהו זכה במשך תקופה לתמיכה ניכרת, אומנם מסויגת, בקרב חלקים משמעותיים במעמד השליט.

אולם בתגובה לתזוזה ימינה של הקואליציות השלטוניות בראשותו לעבר נתיב משברי יותר גברה הביקורת עליו במנגנון המדינה ובחוגי ממסד, במיוחד מכיוון בכירים "ביטחוניים". ערב בחירות 2015, ראש המוסד לשעבר מאיר דגן והנשיא לשעבר שמעון פרס, זמן לא רב לפני מותם, התגייסו בגלוי לקמפיין להחלפתו בממשלה בראשות 'המחנה הציוני'. בשנה החולפת הוא כבר התמודד מול התלכדות חזית פוליטית חסרת תקדים נגדו בהובלת הגנרלים לשעבר, הכוללת גם מקורבים לשעבר של נתניהו סביב יעלון, מפלגתו של לפיד, יו״ר ההסתדרות לשעבר ניסנקורן ועוד דמויות ממסדיות בולטות מרקעים שונים.

אף שההבדלים ברמת העמדות הפוליטיות והתוכנית הפוליטית בין כחול־לבן כיום ו'המחנה הציוני' לפניה לבין נתניהו והליכוד אינם חד־משמעיים — וסיעת יעלון בכחול־לבן מייצגת ימין מתנחלי ניצי — הגורמים שביסוד העימות המתרדד לעמדות "בעד" ו"נגד" נתניהו עמוקים יותר. בסופו של דבר, הפיצולים במעמד השליט הישראלי התפתחו בהקשר של חששות מסדרת משברים נפיצים ועימותים פוטנציאליים ברמה האזורית וברמה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שעה שמדיניות שלטון נתניהו מתאפיינת בסדר־יום של ימין קשה, הנוטה להיעדר גמישות ומתדלק את העימותים המתפתחים. בנוסף, התגברה ההתנגדות בקרב גורמי ממסד גם להסלמה בהתקפות נתניהו על מוסדות "ממלכתיים" וערעור הלגיטימציה של מערכות השלטון במדינה הקפיטליסטית, כמו גם ההסתייגות מעוצמת ההסתה, מערערת היציבות הפוליטית, נגד מבקרי הממשלה, ובסופו של דבר גם מסגנון ההסתה נטול הדיפלומטיות נגד "השמאל והערבים". כעת נוסף על כך השיתוק במערכת הפוליטית לאור סירובו של נתניהו לפנות את הבמה. במקביל, ההתנגדות להמשך שלטון נתניהו בקרב המוני ישראלים מבטאת סנטימנטים של מיאוס מהמצב הקיים בגלל מגוון סיבות שהמרכזיות שבהן באו לידי ביטוי בסדרת המחאות ההמוניות למחצה שהתפתחו בשנתיים האחרונות נגד מדיניות הממשלה.

הממשלה האחרונה התאפיינה בהמשך תזוזה ימינה במדיניות, בסיוע מפלגתו הקפיטליסטית של שר האוצר כחלון (שנטמעה חזרה בליכוד) — שהתחפשה תחילה למפלגה "חברתית" נגד הטייקונים ולגורם מרסן ללאומנות משיחית בממשלה אך שימשה עמוד תווך עבור הממשלה הקפיטליסטית הלאומנית. כניסת ליברמן לממשלה ב־2016 וכניסת טראמפ לבית הלבן בהמשך רק חיזקו את הביטחון העצמי של הממשלה, על המפלגות השותפות בה, לקדם בטורבו סדר־יום ריאקציוני, לאומני־מתנחלי, אנטי־דמוקרטי.

ההקשר הבינלאומי

החברה הישראלית רחוקה מלהיות אי בודד והיא מושפעת עמוקות בכל המישורים מההתפתחויות ברמה העולמית והאזורית. מחאת יוקר המחיה ב־2011, שהייתה התנועה ההמונית הגדולה אי־פעם בישראל, שאבה השראה מתנועות המחאה נגד הצנע במערב וגם מגל המהפכות בעולם הערבי, למרות כל ההסתה הלאומנית האנטי־ערבית והמאמץ של נתניהו וקולות בולטים במעמד השליט להציג את המאבקים ההמוניים עצמם כסכנה לשלום הציבור הישראלי. כפי שהסברנו בשנים האחרונות, הנסיבות ברמה האזורית, של מהפכות־נגד מדממות לאחר נסיגת תנועות ההמונים המהפכניות של 2011, וגם התפקיד הריאקציוני שממלא משטר האייתוללות האיראני, היו גורם מפתח שסייע פוליטית לשלטון נתניהו והימין הקשה, ולמעמד השליט בכלל, לפמפם דמגוגיה ביטחונית ולהתייצב מחדש לאחר מחאת 2011.

כעת המצב העולמי והאזורי מתאפיין בשלב חדש של מאבק המוני, כולל התקוממויות עם מאפיינים מהפכניים. לאורך 2019 התפרצו המהפכות באלג׳יריה ובסודאן, ההתקוממות ההמונית המתמשכת בהונג קונג נגד הדיקטטורה הסינית, מחאות המוניות ברחבי אמריקה הלטינית, ההתקוממויות ההמוניות בעיראק ובלבנון, מרד האקלים ההמוני שסחף מיליונים ועוד... בצרפת, לאחר תנועת "האפודים הצהובים", המאבק המעמדי התפתח בצורה עוצמתית עם שביתה כללית נגד "רפורמת" הפנסיות של מקרון. המערכת הקפיטליסטית ברמה העולמית שרויה במשבר יסודי ללא אופק סביר להתייצבות מבנית ארוכת־טווח בעשורים הקרובים. כפי שהסברנו, מאז המשבר הכלכלי העולמי של 2008, העולם נזרק לעידן חדש של אי־יציבות ושל רדיקליזציה המונית, עם התפתחות מגמות רחבות וכלליות יותר של מהפכה ומהפכת־נגד, גם במדינות הקפיטליסטיות המפותחות.

בשלב הנוכחי, הכלכלה העולמית על סף מיתון חדש, כשהטריגר לכך הפעם הוא מלחמת הסחר בין ארה״ב וסין — למרות ההסכמות העמומות שהושגו בין שתי המעצמות הקפיטליסטיות באחרונה, מלחמת הסחר צפויה להימשך כחלק מעימות מסלים. העימות הזה עצמו מתחולל בהקשר של התערערות כללית ומשמעותית של היחסים בין המעצמות האימפריאליסטיות העולמיות, שעה שהמעמדות השליטים הלאומיים מתקשים יותר לגבש שיתופי פעולה בסביבה של קיפאון כלכלי וחוסר יציבות חברתי ופוליטי, ופונים למדיניות פרוטקציוניסטית לאומית, לאומנות כלכלית — תהליך הגלובליזציה נמצא בנסיגה חלקית, שאותה מסמלים מלחמות הסחר, ה"ברקזיט" והמתחים הגלויים ב"ועידות הפסגה" בין ראשי המעצמות הקפיטליסטיות.

המערכת העולמית מגיעה למעשה "פחות מוכנה" להתמודדות עם התפתחות של מיתון עולמי חדש, גם אם לא יתפתח בצורה של מפולת כלכלית מהירה. החסמים בפני שיתופי פעולה בינלאומיים כיום גבוהים יותר. רמות החוב גבוהות יותר, מה שמגביר סיכויים למשברי חדלות פירעון ומצמצם מרחב לתוכניות תמריצים גירעוניות. רמות הריבית של הבנקים המרכזיים נותרו אפסיות, המרחב לצעדים מוניטריים הצטמצם. סין נמצאת בהאטה משמעותית ואינה יכולה לספק שוב אפיק התרחבות עבור חלק מהכלכלות הלאומיות, והמערכת הקפיטליסטית מתמודדת עם משבר לגיטימציה משמעותי יותר כיום. מיתון חדש יזריק עוד חוסר יציבות למערכת, לצד המשך ההחמרה הצפויה במשבר הסביבתי.

הנסיבות האובייקטיביות האלו דוחפות להתגברות נוספת של קיטוב מעמדי, רדיקליזציה המונית וחיפוש אחר אלטרנטיבה פוליטית. זוהי מגמה כללית, שכמובן מתפתחת גם עם הבדלים בין ארצות, ועם שלבים של הפוגות ונסיגות, וגורמי ריאקציה מסוכנים מצליחים לנצל את החולשה הפוליטית של מעמד העובדים והשמאל בשלב הנוכחי מבחינת רמת התארגנות, תוכנית והצבת אלטרנטיבה פוליטית. אולם חשוב להדגיש שמאבקים חדשים, כולל במזרח התיכון ובקרב ישראלים ופלסטינים, לא פשוט ישכפלו את הסבבים הקודמים. מסקנות מתפתחות. זוהי לא "שנת האפס" מבחינת הניסיון של מעמד העובדים/ות ושכבות מדוכאות עם היבטים שונים של המשבר הקפיטליסטי המתפתח, וחלק מתנועות ההמונים שפרצו בתקופה האחרונה התפתחו ברמה גבוהה יותר של מסקנות לגבי מה שנחוץ אובייקטיבית.

בשורה של ארצות, ובמיוחד בארה״ב, המעצמה הקפיטליסטית החזקה בעולם, ישנה עלייה ברורה בקיטוב המעמדי ובתמיכה ברעיונות מעמדיים וסוציאליסטיים. בהקשר הזה צריך לראות את הניצחון הגדול בסיאטל על הניסיון של אמזון לקנות את הבחירות המקומיות בנובמבר, ובפרט להביא להדחתה של קשאמה סוואנט, חברת המועצה הסוציאליסטית, חברת תנועת 'אלטרנטיבה סוציאליסטית' (חברינו בארה״ב). ההתערבות של אמזון נחסמה, סוואנט נבחרה לכהונה שלישית עם עוד אלפי קולות נוספים, ובמקביל נכנסו עוד מועמדים שמאליים.

בתמונה הגדולה יותר, הקמפיין החדש של ברני סנדרס לנשיאות ארה״ב מהדהד את התזוזה שמאלה בתודעה הפוליטית של מיליונים בעת הזאת. הוא מתחיל מנקודת פתיחה רדיקלית יותר בהשוואה לקמפיין 2016. הפעם הוא מציג עמדה רפורמיסטית סדורה יותר, עם פחות ערפל פוליטי ביחס לשאלת הבעלות על משאבים בחברה ולמאבק המעמדי. באופן משמעותי, הוא החל לקרוא לבעלות ציבורית על תשתיות אנרגיה. הוא קרא לחזק את איגודי העובדים, צייץ כי "אם הולכת להיות מלחמה מעמדית בארץ הזאת, הגיע הזמן שמעמד העובדים ינצח בה", והתייחס לרעיון של ממשל בראשותו כ"ממשלה של מעמד העובדים". ככל ששכבת הגיל צעירה יותר, כך האמריקאים כיום רואים עצמם יותר כחלק ממעמד העובדים מאשר ממעמד הביניים, והתמיכה ב"מהפכה פוליטית נגד מעמד המיליארדרים" נרחבת.

התמיכה בסנדרס ובדמויות בולטות בשמאל של המפלגה הדמוקרטית, והנסיקה היחסית של ארגון "הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה" (DSA) בשנים האחרונות, מחזקים פוטנציאל להתפתחות הנחוצה של מפלגת שמאל המונית חדשה בארה״ב, עם השלכות על המצב הפוליטי ברמה הבינלאומית. עם זאת, השאיפה להיפטר מטראמפ מחזקת גם הלך רוח של העדפת "הרע במיעוטו" לקראת הבחירות לנשיאות בנובמבר 2020, ובתרחיש הסביר שסנדרס יפסיד בפריימריז, הוא לא ימשיך לקמפיין עצמאי לקראת הבחירות.

לאורך העשור החולף, ראינו עלייה של כוחות "אנטי־ממסדיים" מימין ומשמאל. בשורה של מקרים כוחות שמאל ומנהיגי שמאל הגיחו מהשוליים, נהפכו לנקודת התייחסות המונית וזינקו בפופולריות, בין אם במסגרת המפלגות המסורתיות כפי שאירע עם סנדרס וקורבין, או בהתארגנויות עצמאיות, דוגמת סיריזה ביוון (שהחלה כמפלגת שמאל עד שחצתה את הקווים במהירות לאחר עלייתה לשלטון ונהפכה למפלגה פרו־קפיטליסטית) ופודמוס בספרד.

בדומה לסנדרס, גם הקמפיין האחרון של קורבין הריץ שוב מצע מהשמאליים ביותר שהיו ללייבור בעשורים האחרונים. אך הסוגיות המעמדיות שהעלה נדחקו הצידה במערכת בחירות שהתמקדה ב"ברקזיט". במהלכה, למרבה הצער, קורבין ביקש להתחמק מהנושא שעמד במרכז סדר היום, במקום להציב חלופה דרך קריאה למימוש תוצאות משאל העם בנושא על בסיס תוכנית שמאלית ואינטרנציונליסטית ברורה להתנתקות מהאיחוד האירופי הקפיטליסטי. ההסתה נגד קורבין ועמדתו העמומה ביחס ל"ברקזיט" כחלק מהמדיניות הפשרנית שנקט מול ההסתה ומול הימין במפלגה הובילו לפספוס מהותי של הזדמנויות ולתבוסה קשה בבחירות (אם כי, בהצבעה הפופולרית מדובר בתוצאה טובה יותר מאשר תחת הנהגת הבלייריסטים בבחירות 2015 ובבחירות 2010).

ההסתה הפראית נגד קורבין בתקשורת הקפיטליסטית בבריטניה וברמה הבינלאומית, כולל בישראל, והכפשתו הצינית באנטישמיות — תופעה המרימה ראש בתקופה הזאת, לצד אסלאמופוביה וצורות אחרות של גזענות, כתוצאה מהמשבר במערכת הקפיטליסטית והמדיניות של ממשלות ימין קפיטליסטיות — מבליטה יותר מכול את העוינות המעמדית והחשש בקרב המעמדות השליטים מפני האפשרות של עלייתם לשלטון של כוחות שמאליים המבקשים לקדם סדר יום פוליטי לטובת האינטרסים של ההמונים מול הממסד הקפיטליסטי.

תהליך עליית "השמאל החדש" היה ביטוי להתפתחות מואצת של התודעה הפוליטית על רקע המשבר הקפיטליסטי, ובפרט לאחר גל תנועות ההמונים של 2011, אחרי עשורים שברוב המדינות כללו התקפלות וסחף חזק ימינה במפלגות השמאל המסורתיות (מרקע סוציאל־דמוקרטי או סטליניסטי/מאואיסטי) ובהנהגות האיגודים מול מהפכת־הנגד הניאו־ליברלית וקמפיין הניצחון הקפיטליסטי אחרי נפילת ברית המועצות הסטליניסטית, שתויגה כהוכחה לכישלון ה"סוציאליזם". פוליטית וארגונית, מעמד העובדים בחברה — שאובייקטיבית נמצא בעמדה עם הפוטנציאל המכריע, אם יתארגן, להפיל את השיטה הקפיטליסטית השלטת ולהוביל התארגנות מחדש של החברה על בסיס סוציאליסטי — היה ערב המשבר ללא כוח פוליטי עצמאי.

הגורמים בשמאל שזכו לאמון המוני מחודש לאורך השנים האחרונות, על בסיס התנגדות לצנע ולניאו־ליברליזם וקידום דרישות סביב האינטרסים של ההמונים מול המעמד השליט, התאפיינו בחולשה פוליטית מהותית ברמת הביקורת על המערכת, הצגת תוכנית אלטרנטיבית סדורה ושורשית לצורך פתרון הבעיות הבוערות בחברה, והאסטרטגיה לבניית מאבק. חולשת השמאל — כשהבגידה המהירה מצד סיריזה היא הדוגמה השלילית ביותר — ההנהגות הפרו־קפיטליסטיות המסואבות באיגודים והמחסור הכללי בכוחות שמאל עצמאיים מאורגנים בקנה־מידה המוני, כל אלה פתחו פתח לעליית גורמי ימין פופוליסטי אגרסיבי יותר וימין קיצוני, ומילאו תפקיד מעכב במאבקים העוצמתיים שהתפתחו.

אופי הכוחות הפוליטיים שהתחזקו בשמאל בשנים האחרונות קשור באופן דיאלקטי לתהליך התפתחות התודעה הפוליטית (מכלול המסקנות והתפיסות הפוליטיות) בקרב מעמד העובדים וההמונים. אין זה מקרי שכוחות פוליטיים רדיקליים יותר, מהשמאל המהפכני, לא גדלו עדיין בקנה־מידה דומה, שכן מבחינה רעיונית, ההתפתחות של מסקנות בכיוון אנטי־קפיטליסטי לא מתבטאת עדיין בתודעה סוציאליסטית מגובשת. אך בעוד שגורמים רפורמיסטיים דוגמת סנדרס, קורבין ומלנשון יכולים למלא תפקיד חיובי ולתרום לחידוד מסקנות ולפופולריזציה של רעיונות שמאליים נחוצים, הם באופן בלתי נמנע גם ימלאו תפקיד מעכב בשלבים שונים במאבק עקב מגבלותיהם הפוליטיות.

זוהי אחריות השמאל המרקסיסטי לסייע לתהליך חידוד המסקנות לגבי הדרישות והצעדים הנחוצים מנקודת המבט של המאבק המעמדי, להתגייס כדי לסייע לקדם את אותן המסקנות, לאתגר בצורה בונה את המגבלות הפוליטיות של הכוחות העולים בשמאל בכל שלב, ולהפוך את השמאל המרקסיסטי לנקודת התייחסות בולטת ורלוונטית עבור שכבות רחבות של עובדים/ות וצעירים/ות. זה בדיוק מה שחברינו מתנועת 'אלטרנטיבה סוציאליסטית' בארה״ב עשו בצורה מוצלחת בשנים האחרונות.

תהליך הרדיקליזציה שהוביל לעליית קורבין וסנדרס ולהתפתחות התארגנויות פוליטיות חדשות בשמאל יימשך בהקשר של המשבר המתפתח במערכת הקפיטליסטית ברמה הגלובלית. באופן כללי, המשבר המערכתי דוחק להמשך צמצום הפער הקיים בין המהלכים הפוליטיים והארגוניים הנדרשים אובייקטיבית לבין התודעה הפוליטית המתפתחת בקרב המונים. תנועות בינלאומיות המוניות דוגמת גל המאבקים הפמיניסטיים והמרד נגד המשבר הסביבתי, הקשורות גם להתעוררות מאבקים בתגובה לעליית טראמפ וכוחות ימין פופוליסטי אגרסיביים ואוטוריטריים ("שוט הריאקציה"), ימשיכו להתפתח.

לשמאל המרקסיסטי יש כיום משימה כפולה: לפעול כדי לסייע לתהליך ההתארגנות של דור חדש של מעמד העובדים/ות ושכבות מדוכאות המתעורר למאבק — דרך סיוע לחיזוק האיגודים, התארגנויות מאבק אד־הוק ומהלכים לטובת קידום פוליטיקה מעמדית ובניית מפלגות רחבות שישמשו "זרוע פוליטית" עבור המאבק המעמדי של מעמד העובדים/ות בחברה. בו־זמנית, נחוץ להמשיך לבנות את הכוחות של השמאל המרקסיסטי עצמו במטרה לקדם מדיניות סוציאליסטית עקבית ולמעשה את תוכנית הפעולה הפוליטית החדה ביותר הנדרשת אובייקטיבית — תוכנית של שינוי סוציאליסטי, של מהפכה חברתית, הכוללת את הפקעת השליטה במשק ובחברה מידי ההון ומעבר למשק מתוכנן דמוקרטי ויישום של דמוקרטיה סוציאליסטית.

ההקשר האזורי, עימות ישראל־איראן

ההתפתחויות החשובות ביותר ברמה האזורית בתקופה האחרונה הן התקוממויות ההמונים בעיראק ובלבנון, שאילצו את ראשי הממשלה מהדי וחרירי להכריז על התפטרותם. בלבנון, סדר־גודל של שני מיליון בני־אדם יצאו להפגנות, כשליש מהאוכלוסייה! מוקדם יותר השנה, תנועות ההמונים באלג׳יריה ובסודאן הביאו להפלת הנשיא השנוא בותפליקה אחרי שני עשורים, ו"הקצב מדארפור", אל־בשיר, אחרי שלושה עשורים בשלטון. ההתעוררות המחודשת מתרחשת על רקע הידרדרות במצב הכלכלי וצעדי צנע (דוגמת "מס הוואטסאפ" שהצית את ההתקוממות הלבנונית, בהשראת מהפכת־האחות בעיראק). גורם רקע מרכזי נוסף שהשפיע הוא התבוסה הטריטוריאלית של דאע״ש והירידה בהיקף העימותים הכיתתיים המדממים בעיראק ובסוריה — מה שאיפשר "מרחב נשימה" מחודש עבור מעמד העובדים להעלאת דרישות לשינוי ולשיפור תנאי המחיה.

מצבם של המוני צעירים וצעירות הגדלים לתוך מצוקה בלתי נסבלת ותנאי דיכוי, ללא אופק לפרנסה סבירה גם אחרי תואר, מילא תפקיד מרכזי בהנעת המהפכות ב־2011, וזה המצב גם כעת. בעיראק למשל, עם אוכלוסייה של קרוב ל־40 מיליון נפשות, למעלה מ־60% מתחת לגיל 24, והמערכת נדרשת לספק, ללא הצלחה, 700 אלף מישרות חדשות בכל שנה. נוער שנכווה פחות מהתבוסות ומהפכות־הנגד של השנים האחרונות מילא תפקיד מרכזי בתנועות שהתפתחו, כולל במאבקים שהתפתחו במצרים, אף שזו לא במוקד האירועים המהפכניים האחרונים. באופן משמעותי, התנועות האחרונות המשיכו עם תביעה לשינוי גם אחרי הכרזות על ביטול גזירות כלכליות ועל הסתלקותם של שליטים. התארגנות של "שביתות עם" היא מאפיין בולט בתנועות האלו, כמו בתנועות רבות בשאר העולם בשלב הזה, מה שרומז לעבר הכוח הפוטנציאלי של מעמד העובדים, למרות חולשת איגודי העובדים.

בירדן, מעמד העובדים תפס מקום מרכזי יותר ככוח מאורגן בתקופה האחרונה, כשב־2018, מחאה המונית ושביתה כללית נגד יוקר המחיה והשחיתות השלטונית גררו את פיזור הממשלה דאז, וגם בשנה החולפת נמשכו הפגנות במוקדים שונים, שחלקן מכוונות נגד המונרכיה עצמה. באוקטובר הסתיימה בניצחון שביתת מורים בת חודש, השביתה הארוכה ביותר במגזר הציבורי בתולדות המדינה, בדרישה להעלאות שכר. העובדה שירדן כבר אינה "אי של יציבות" משתקפת גם במאמץ של מלך ירדן עבדאללה להפגין קשיחות מול שלטון נתניהו — כפי שאירע עם סיום החכרת מובלעות צופר ונהריים — בכוונה לפייס סלידה ציבורית (באוכלוסייה שמרביתה ירדנית־פלסטינית) מהברית בין המשטרים ושיתוף הפעולה למעשה עם הדיכוי הלאומי של הפלסטינים.

באיראן, גל של הפגנות התפשט בעוצמה ובמהירות למעל 100 ערים מרכזיות ויישובים, בתגובה להעלאת מחירי הדלק, שהגיעה בתקופה של הידרדרות כלכלית המושפעת מהסנקציות האימפריאליסטיות החונקות. ההפגנות נתקלו בדיכוי רצחני שגבה מאות הרוגים, ונראה שדעכו בשלב הזה. באופן ציני, מכיוון שלטונות הימין בישראל ובארה״ב נשמעו קולות אהדה לגלי ההפגנות בשנים האחרונות, שנועדו לצייר אותם כידידי ההמונים. במציאות, השליטים הימניים מתגעגעים לדיקטטורה הרצחנית של השאה, ואילו הסנקציות האמריקאיות בתמיכת השלטון הישראלי לא רק פוגעות אנושות בתנאי המחיה של העובדים והעניים באיראן אלא גם מסייעות בידי המשטר לבודד את ההפגנות בעזרת דמגוגיה לאומנית במסווה "אנטי־אימפריאליסטי".

המדיניות שהוביל טראמפ באזור מאז עלייתו לשלטון, ובפרט הפרישה מהסכם הגרעין בין איראן והמעצמות, גררה הסלמה נוספת במתיחות בין הציר של איראן ובעלות בריתה לבין הציר הפרו־סעודי וישראל. מאז חודש מאי פנה המשטר בטהראן בעצמו להפרות גלויות של הסכם הגרעין במטרה להפעיל לחץ נגד הכבדת הסנקציות. לפי הפרסומים עד כה נראה שתקיפת מתקני הנפט הסעודיים בספטמבר נעשתה באישור צמרת המשטר האיראני גם כן לאותה המטרה. בממסד הביטחוני הישראלי חוששים מפעולה דומה נגד מטרות ישראליות. במקביל חלה הסלמה בהפצצות הישראליות נגד מטרות של איראן ובעלות בריתה בסוריה, בלבנון ואף, לפי הדיווחים, בשטח עיראק. חלק מההיגיון מאחורי הסלמת הפעולות הצבאיות הוא ניסיון לאכוף מחדש חופש פעולה צבאי, שעה שהירידה ברמת הלחימה בסוריה הביאה גם ללחץ מוגבר על ישראל מצד רוסיה לצמצם פעילות צבאית בסוריה ועלייה בנכונות מצד כוחות איראן ומשטר אסד להגיב צבאית על תקיפות ישראליות. זו משוואה שנתניהו ובנט מבקשים למנוע באמצעות תקיפות "לא פרופורציונליות". נוצרה דינמיקה נפיצה יותר.

כניסת בנט למשרד הביטחון בעיצומו של המשבר הפוליטי בישראל, וכפועל יוצא ממנו, רק הגבירה את חרחורי המלחמה, עם איומים בוטים יותר לעבר טהראן. בין השאר הוא הכריז כי "המסר שלנו למנהיגי איראן פשוט: אינכם חסינים יותר". אך לא מדובר רק בגישה הגחמנית של בנט. שר החוץ ישראל כץ אמר כי "הפצצה ישראלית באיראן היא אופציה", בהמשך לאיום הברור מצד נתניהו ביום השנה למלחמת יום כיפור: "ישנם אתגרים קיומיים וכבירים, כמו ב־73', שבהם אסור לשלול מכה מקדימה ואפילו מחייבים מכה מקדימה". בהקשר הזה מתפתחת המתיחות על גבול לבנון בין המשטר הישראלי וחזבאללה, כששני הצדדים היו מעדיפים להימנע מעימות כולל, אך אין זה שולל אפשרות של התלקחות נרחבת, בדינמיקה הנוכחית. בסוף אוגוסט ובתחילת ספטמבר, בעקבות הפצצות אוויריות שיוחסו לישראל בעיראק, בסוריה ובלבנון, חזבאללה הגיב במארב ירי על הגבול ונסראללה הבטיח להתחיל לפעול צבאית נגד מל"טים ישראליים בשמי לבנון.

המהלך הפתאומי עליו הכריז טראמפ באוקטובר, בציוץ בטוויטר אחרי שיחה עם ארדואן, של פינוי מהיר של כוחות צבא ארה״ב בצפון סוריה — רק כדי להכריז זמן קצר אחר כך על תגבור כוחות במזרח סוריה — הכה בהלם, לפי הדיווחים, גורמים בפנטגון שראו בכך הרפתקנות. עבור המשטר הישראלי האירוע נתפס כתמרור אזהרה, לא רק בשל חששות מהשלכות אפשריות מבחינת מרחב פעולה צבאי אלא גם בשל האופן הסמלי בו נטשה המעצמה האמריקאית את המיעוט הכורדי בצפון סוריה ונתנה אור ירוק לתוקפנות הצבאית הטורקית. קולות בממסד הישראלי חזרו על הסיסמה שישראל תצטרך תמיד "להסתמך על עצמה".

באופן אירוני, האפיזודה הזאת התרחשה זמן קצר אחרי שנתניהו התרברב לקראת בחירות ספטמבר בהבטחת טראמפ לכינון "ברית הגנה" בין ישראל וארה״ב. מדיניות הביטחון המסורתית של המשטר הישראלי העדיפה עד היום להימנע מהסכם מהסוג הזה, כפי שהסביר ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט, מכיוון ש"בחוזי הגנה בין גדולים וחזקים לבין קטנים ופחות חזקים, הקטנים משלמים תמיד בסעיפים המגדירים את מרחבי חופש הפעולה שלהם". גנץ וגם הרמטכ״ל הקודם איזנקוט הביעו כבר התנגדות לרעיון. הוויכוח הזה מאפיין ויכוח רחב יותר בין האגף המתנגד לנתניהו בממסד הביטחוני ובמעמד השליט הישראלי בכלל, לרבות בשל מידת הסתמכותו על טראמפ, אותו תיאר שביט כ"משענת קנה רצוץ" עבור האסטרטגיה של המשטר הישראלי.

מגמות המהפכה באזור מתפתחות גם תחת ענני מלחמה ואיומי ריאקציה. האם הן מסוגלות לעקור את האיומים האלה בתקופה הזאת? עדיין לא בשלב הנוכחי, אך הן מצביעות לעבר הכיוון הדרוש ויכולות בהחלט לתרום לחיזוק ההתנגדות לריאקציה ולתרום לתהליך ההתגבשות של חלופה פוליטית משמאל. עצם העובדה שגל כזה של מאבקים התפתח אחרי שנים שבהן מהפכות־נגד היו המגמות הדומיננטיות לחלוטין בתהליכים האזוריים חשובה ביותר. השנה האחרונה שבה והמחישה איך התקוממות המונים נגד משטר אחד אינה מוגבלת בהשפעותיה רק לגבולות אותה מדינה לאומית. בכפוף לאופן בו יתפתחו המאבקים האלה, הם יוכלו לסייע לסדוק את הייאוש ומחסום הפחד בקרב שכבות נוספות, ולספק השראה ולטעת ביטחון מחודש בנתיב של מאבק — גם עבור אנשים עובדים ועובדות ושכבות מדוכאות בקרב פלסטינים וישראלים בתקופה הבאה.

המשבר בעזה, "תוכנית המאה"

נוכח הברית ההדוקה בין טראמפ ונתניהו בשנים האחרונות וחפיפת האינטרסים בין המשטר הישראלי והציר הסעודי בעימות מול איראן, נתניהו וראש המוסד יוסי כהן טענו באחרונה כי המשטר הישראלי ניצב בפני "חלון הזדמנויות חד־פעמי" לנרמול היחסים בין ישראל והעולם הערבי. רק שמה שעומד בדרך ומפריע לשליטים הריאקציונרים ללכת על חתונה פוליטית כזו היא הסוגייה הפלסטינית וההתערערות מחדש של מצבן מבית של הדיקטטורות הערביות, על רקע תנועות המונים או תנועות המונים פוטנציאליות שעל הפרק. שליטי סעודיה ובעלות בריתה יחששו בעת הזאת מההשלכות הפוליטיות של ברית רשמית "מלאה" עם המשטר הישראלי, בהתחשב בהזדהות של מאות מיליוני בני־אדם ברחבי האזור עם מאבק השחרור הלאומי של העם הפלסטיני.

"תוכנית המאה" של טראמפ מעולם לא הוצגה רשמית, אך לא היה בה צורך כדי להבהיר את הכיוון של מדיניות ממשל טראמפ. זו כללה מהלכים "היסטוריים" לחיזוק הכיבוש הישראלי — החל מההכרה החד־צדדית בירושלים כבירתה של ישראל בלבד, תוך התעלמות מזכות הפלסטינים למדינה ולבירה במזרח ירושלים. לפי פרטי גירסה של "תוכנית המאה" שהודלפו באחרונה, התוכנית תבקש להבטיח שליטה ישראלית בלעדית גם במזרח ירושלים. ממשל טראמפ תקף גם את אונר״א וזכויות הפליטים הפלסטינים ובאחרונה סיפק לגיטימציה גלויה למפעל ההתנחלויות הקולוניאלי. בדרך, טראמפ גם הכריז על הכרה רשמית בסיפוח הישראלי של רמת הגולן. כל אלה לא יוכלו למחוק את השאיפות הלאומיות והחברתיות של מיליוני פלסטינים, או לגרום להמונים ברחבי האזור לקבל את הדיכוי והנישול של הפלסטינים, או את התוקפנות הצבאית ומדיניות הסיפוח של שלטון הימין הישראלי, כולל בגולן (שכיבושו עקר והפך לפליטים מעל מאה אלף תושבים סורים).

מדיניות טראמפ מסירה את המסכה ומדגישה את התפקיד האמיתי של ההתערבות האימפריאליסטית של שלטון הימין האמריקאי בסכסוך הלאומי, הפועלת לחיזוק הקפיטליזם הישראלי ולהנצחת הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים. בהתחשב בכך שטראמפ ממלא את התפקיד הזה באופן גס ומערער יציבות עבור האינטרסים של הקפיטליזם האמריקאי באזור, ומעורר לפיכך התנגדות בממסד האמריקאי, ובהתחשב במגמה של התנגדות גוברת בקרב צעירים בארה״ב לכיבוש הישראלי, קרוב לוודאי שאחרי לכתו של טראמפ, השלטון הישראלי יתמודד עם חזרה של לחצים מוגברים מכיוון וושינגטון. לכך מתכוון נתניהו כשהוא מדבר על "חלון הזדמנויות חד־פעמי".

הנתיב המתנחלי הפרובוקטיבי בו צועד המשטר הישראלי חוסם בינתיים מלכתחילה אפשרות של הסדר מדיני ישראלי־פלסטיני חדש כלשהו על בסיס ויתורים מדיניים, טריטוריאליים וכלכליים מהותיים. עם כניסתו למשרד הביטחון בנט הכריז על הקמת התנחלות חדשה בחברון. נתניהו מבטיח לספח רשמית את בקעת הירדן כחלק מתוכנית לסיפוח רשמי של כלל ההתנחלויות לישראל. הסיפוח הרשמי נועד לקבע את מדיניות הסיפוח המיושמת בפועל ולחסום אפשרות להקמת מדינה פלסטינית. לנתניהו ולימין המתנחלי אין יכולת פוליטית להעביר בשלב הזה תוכנית סיפוח נרחבת בשל התנגדות משמעותית בציבור הישראלי וגם בקרב המעמד השליט והפקידות הרשמית במנגנון המדינה. נתניהו ניסה, לפי הדיווחים, להכריז על סיפוח רשמי בבקעת הירדן ערב בחירות ספטמבר, אבל נחסם בצמרת הממסד הביטחוני. במסגרת "ממשלת אחדות" עם כחול־לבן, הרבה פחות סביר שתוכנית סיפוח כזו תצא לפועל, שכן קרוב לוודאי שהיא תביא לתסיסה בקרב ההמונים הפלסטינים, למשבר מיידי ביחסי ישראל עם ירדן, האיחוד האירופי ואף מול נסיכויות המפרץ. אפילו ממשל טראמפ הבהיר פומבית שאין בשלב הזה שינוי במדיניות וושינגטון בנושא, כלומר, סירב לספק גיבוי להצהרת נתניהו.

אך איום הסיפוח ימשיך לרחף באוויר והימין המתנחלי בליכוד ומחוצה לו ימשיכו לחכות לנסיבות מתאימות כדי לקדם מהלך כזה, ובכלל זה אם תקום מחדש ממשלת קואליציה צרה בהובלת הליכוד. הגורמים שיוכלו לטרפד לחלוטין תוכנית כזו היו ונשארו התקוממות המונית מחודשת נגד הכיבוש בשטחים, כמו גם תנועת מחאה מקבילה מהצד השני של הקו הירוק שתקרא תיגר על המשך הכיבוש ותיאבק למען צדק חברתי ושלום. בד־בבד, נחוץ לפעול להמשך חיזוק של סולידריות בינלאומית שתפעיל לחץ נגד הכיבוש, והדחתם מהשלטון של טראמפ, בולסונרו ודומיהם.

רצועת עזה מגיעה עכשיו לשנה שבה האו״ם הזהיר שתיהפך ל"בלתי ראויה למחיה". למעשה היא בלתי ראויה למחיה כבר שנים ארוכות, תחת הסגר הברוטלי מצד שלטונות ישראל ומצרים (בשת״פ עם הרשות הפלסטינית), התוקפנות הצבאית מצד ממשלות הימין הישראליות, ובנוסף לכל גם המדיניות הימנית, האוטוריטרית, הפרו־קפיטליסטית, של ממשל חמאס המקומי. שיעור האבטלה הרשמי (גם לאחר שינוי בשיטת החישוב, שגרע מובטלים שהתייאשו מחיפוש עבודה) נע סביב 50% ובקרב צעירים סביב 70%. המצב הכלכלי הידרדר עוד בשנים האחרונות, כתוצאה מהתוקפנות הצבאית והכלכלית מצד שלטון נתניהו, ולאחר שמשטר סיסי במצרים חסם חלק ניכר מכלכלת המנהרות — כמו גם לאחר שהרשות הפלסטינית, החל מאפריל 2017, החלה להשתתף באופן פעיל בסגר, עם שלילת העברת תשלומים לרצועה על חשמל ומשכורות. הזעם על המצב מופנה גם כלפי ממשל חמאס המקומי, שאינו מסוגל להציע אסטרטגיית יציאה מהמשבר העמוק ואופק רציני להתגברות על המצור ועל הדיכוי הלאומי. כך, בתחילת 2019, פרצו הפגנות אלפים נגד יוקר המחיה לאורך מספר ימים בכמה מוקדים ברצועה.

סבבי ההסלמה הצבאית מצד השלטון הישראלי נועדו לתחזק את הסטטוס־קוו, שהופך את חייהם של שני מיליון תושבי הרצועה לגיהינום עלי אדמות וגורם סבל מתמשך גם עבור תושבים ישראלים, במיוחד ממעמד העובדים בשדרות ובנגב המערבי. סבב ההסלמה האחרון בתחילת נובמבר, שהחל בעקבות התנקשות ישראלית במפקדים בג׳האד האסלאמי, גבה לפחות 34 הרוגים פלסטינים, בהם משפחה שלמה, ובמקביל, מאות רקטות נורו לעבר יישובים ישראליים. לראשונה מאז מלחמת המפרץ (1991) הושבתו הלימודים באזור גוש דן בהוראת הצבא ורוב העובדים הונחו להישאר בבית (רק כדי לגלות אחר־כך שלא ישולם להם שכר על היום הזה).

נתניהו חזר לשלטון אחרי המלחמה בעזה ב־2008/9 עם האיום להפיל צבאית את ממשל חמאס ברצועה ולפתור כביכול את בעיית הביטחון של תושבי הדרום בישראל. בפועל, ממשל חמאס היה לאורך העשור האחרון בבחינת "הרע במיעוטו" בעיני השלטון הישראלי, שראה בו קבלן מישנה לאכיפת "שקט" בזמני "שגרה" — בסבב האחרון, ההסדר היה גלוי וההפצצות הישראליות כוונו ליעדים של הג׳האד האסלאמי ולא של חמאס, ואילו חמאס מצידו נמנע אז מפעולה צבאית מתואמת עם הג׳האד האסלאמי.

בשנים האחרונות מדובר בתקשורת על הרעיון של "הסדרה" של העימות החצי־"מוסדר" הזה, כלומר, על ניסיון לבסס הפסקת אש יציבה יותר לטווח של מספר שנים. הלחץ החזק ביותר על השלטון הישראלי בכיוון הזה עד עכשיו היה כתוצאה מהתארגנות ההפגנות ההמוניות על הגדר החל ממרץ 2018. באופן בלתי נמנע, אחרי הדיכוי הצבאי הכבד שנועד להגן על המצור — במחיר מאות הרוגים, כפי שעושות דיקטטורות שונות באזור — ההפגנות חוו נסיגה בשנה האחרונה, לצד שליטה מוגברת מצד חמאס.

אולם בעקבות ההפגנות ותשומת הלב הבינלאומית להרג הנרחב של מפגינים, הושגו הקלות מסוימות. בין השאר, ממשלת נתניהו נעתרה לאפשר לקטאר להתערב פיננסית כדי שממשל חמאס יוכל לשלם משכורות לעובדי ממשל, ובאחרונה אושרה גם העברת דלק מקטאר לתחנת הכוח בעזה, מה שהעלה את מספר שעות החשמל ביום (אף שמשבר החשמל נמשך). מספר היתרי העבודה בישראל מהרצועה הוגדל לפי הדיווחים באחרונה מכ־1,000 בשנת 2017 לכ־5,000 באוקטובר האחרון. לשם השוואה, ערב האינתיפאדה השנייה עבדו בישראל כ־26 אלף עובדים פלסטינים מהרצועה, והאוכלוסייה גדלה דרסטית מאז. על רקע הדיווחים אודות "שיחות ההסדרה" (המו״מ העקיף על הסדר הפסקת אש בתיווך מצרים) בעקבות הסבב האחרון, מדובר גם על הקמת אזורי תעשייה ישראליים בסמוך לרצועה, שבהם יעבדו אלפי עובדים מהרצועה. כמו כן, בנט אישר לבחון את תוכנית האי המלאכותי (נמל צף) מול הרצועה, תחת שליטה צבאית ישראלית.

כל אלה מהווים כשלעצמם הודאה בכישלון מדיניות המצור הנאכפת מאז 2007, וששנותיה התאפיינו בעימותי הדמים הקשים ביותר בתולדות הרצועה, עם אלפי הרוגים פלסטינים וחורבן עצום, ובמקביל גם עם הרוגים ישראלים. נדגיש כי תוכנית ההקלות הזאת שקולה לא לאוויר לנשימה אלא להרפיה קלה של חבל תלייה. ההיגיון העומד מאחוריה הוא צורת סחטנות כלכלית ונלווה לה גם האיום להפסיק כל "הקלה" בכל שלב לשיקול דעת השלטון הישראלי. הכיוון הכללי של הסכסוך הלאומי בשלב הנוכחי, ובוודאי כל עוד ברית טראמפ־נתניהו (בליווי בנט) מושלת בכיפה, הוא להמשך הידרדרות. התוכנית לא תרחיק לכת במטרות הדלות שהיא מציבה. אולם גם בהקשר של "ממשלת אחדות" בהובלת כחול־לבן, הרחבה של מהלכים להקלות כלכליות תהיה מוגבלת כל עוד היא נעשית מול ממשל חמאס. בממסד הישראלי קיים ויכוח פוליטי מתמשך לגבי התקרה להיקף הוויתורים הכלכליים מול ממשל חמאס, שעה שחלקים במעמד השליט חוששים שחמאס יתחזק פוליטית כתוצאה מכך, על חשבון הרשות הפלסטינית, שאיתה יש לשלטון הישראלי הסכמים רשמיים.

נשיא הרשות עבאס הבטיח בנאום בעצרת האו״ם שבחודשים הקרובים ייערכו בחירות ברשות, לראשונה מאז שנבחר לנשיאות ב־2005 ומאז ניצחון חמאס בבחירות למועצה המחוקקת ב־2006. דיבורים והבטחות על בחירות כבר ניתנו לאורך השנים אך הם הותנו בד״כ בהסדר "פיוס" בין חמאס ופת״ח או בהסכמת השלטון הישראלי להשתתפות פלסטינים ממזרח ירושלים בבחירות. הרעיון של הסדר "פיוס", למעשה כינון מחדש של הרשות הפלסטינית ברצועה וקיום ממשלת קואליציה של פת״ח וחמאס, נפל פעם אחר פעם, שעה שלחמאס לא היה מה להרוויח מוויתור לטובת הרשות על הכוח הפוליטי והצבאי שהוא מחזיק ברצועה. הפעם הרעיון של הבחירות לא מותנה בהסדר פוליטי כזה. אלא שגם הבחירות לרשויות המקומיות ב־2017 לא הותנו תחילה, אך הוחרמו בהמשך בידי חמאס ונערכו רק במובלעות הרשות בגדה. כעת, בהסכמת חמאס, מדובר על פברואר לקיום הבחירות הכלליות, אך העניין יישאר פתוח עד לרגע האחרון. בין השאר, התסיסה במזרח ירושלים בשנים האחרונות וההרכב הנוכחי של ממשלת ישראל מעמידים בספק אישור ישראלי להשתתפות תושבי מזרח העיר בבחירות, וייתכן שסירוב כזה ישמש עילה לדחייה כללית של הבחירות. מאז הכרזת טראמפ בעניין ירושלים, המגמה היא הסלמה בדיכוי התושבים בשכונות הפלסטיניות במזרח העיר, ובפרט בעיסאוויה, הנמצאת תחת מתקפה יומיומית של כוחות מג״ב מזה חודשים ארוכים.

ברקע, עבאס שנוא ביותר בקרב תושבי מובלעות הרשות וברצועה, ורוב הציבור הפלסטיני בשטחים מעוניין כבר תקופה ממושכת בהתפטרותו, בפרט על רקע סנקציות הרשות על עזה, אבל גם בעקבות המאבקים החברתיים של השנים האחרונות בשטחי הרשות. בינתיים, פת״ח מוביל בסקרים (38% לפת״ח, 29% לחמאס, לפי סקר PCPSR שנערך בספטמבר). מנקודת המבט של פת״ח ושל הביורוקרטיה של הרשות, בחירות חדשות יכולות להיתפס כאמצעי להשיב אמון ציבורי ומידה של יציבות פוליטית, להשיג יתרון על חמאס ולקדם את חזרתה לרצועה — אבל גם בחמאס סבורים שיוכלו לנצל את חוסר הפופולריות של עבאס והרשות בתקופה הזאת. על בסיס האסטרטגיה והמדיניות של שני הפלגים הימניים המרכזיים האלה בתנועה הלאומית הפלסטינית, לא תיתכן התקדמות מהותית במאבק לשחרור לאומי וחברתי של ההמונים הפלסטינים. אולם בחירות חדשות עשויות לדרבן התפתחויות חדשות גם בשמאל.

בנסיבות הקיימות, הפסימיות לגבי הפוטנציאל לפתרון מעשי נשארת דומיננטית ואיתה הדשדוש בתמיכה ברעיונות של "פתרון שתי מדינות" ונורמליזציה ביחסים בין ישראל והאזור. בקרב פלסטינים בשטחים, התמיכה ברעיון של "פתרון שתי מדינות" ממשיכה להיות נמוכה, סביב 42% באחרונה (אותו הסקר מספטמבר), אף שמדובר בשיעור גדול יותר מהתמיכה ברעיון של "פתרון המדינה האחת", סביב 32%. התפיסות האלו משקפות בעיקר את הניסיון המר של העשורים האחרונים תחת ההבטחות הכוזבות ל"מדינה שבדרך", תוך כדי הרחבת מפעל ההתנחלויות והסלמת ההתקפות על הפלסטינים, במיוחד ברצועה. בו־זמנית ישנה עלייה תקופתית בתמיכה הן ב"התקוממות חמושה" (50%) והן ב"התנגדות לא אלימה" (62%) כדי לסיים את הכיבוש — אלו כותרות עמומות שעשויות להתפרש באופנים שונים, אך עומדת מאחוריהן ההבנה שהמו״מ עם השלטון הישראלי עקר ושהשחרור מהדיקטטורה של הכיבוש תלוי במאבק הפלסטיני.

נחזור ונדגיש כי בהקשר של המזרח התיכון הקפיטליסטי השבור והמדמם, ותחת ישראל כמעצמה קפיטליסטית אזורית, הרעיון של כל פתרון לסכסוך יעלה חרס. אומנם, בהחלט ייתכן — בעיקר בנסיבות של התחדשות של מאבק המוני בקרב פלסטינים ולחץ גובר נגד המשך "ניהול הסכסוך" בחברה הישראלית — שהשלטון הישראלי ייאלץ בעתיד לעשות ויתורים מדיניים וטריטוריאליים כלשהם ויכיר על הנייר ברשות הפלסטינית כ"מדינה". אך למעשה תהיה זו מדינת בובה זעירה ומבותרת לצד מעצמה צבאית שלא תאפשר עצמאות לאומית של ממש, שוויון מדיני וחומרי, ופתרון צודק גם לשאיפות הלאומיות של הפליטים הפלסטינים.

השסע הלאומי רק העמיק במאה הנוכחית — בראש ובראשונה לאחר שהסכמי אוסלו נחשפו כבלוף, שעה שטייחו את המשך הכיבוש וההתנחלויות וסללו את הדרך להידרדרות מדממת. במציאות הזאת נדרשת תוכנית שלא רק מתנגדת באופן גורף לדיכוי הלאומי של הפלסטינים אלא גם מתעקשת על שוויון כלכלי ופוליטי, ובכלל זה הבטחת זכות שווה לקיום ולהגדרה עצמית לשתי הקבוצות הלאומיות, מה שניתן יהיה לממש רק בהקשר של מאבק סולידרי על בסיס מעמדי למען "אביב סוציאליסטי" במזרח התיכון. משני צידי השסע הלאומי, מאבק והתארגנות מצד עובדים וצעירים הם האפשרות היחידה לסלול את הדרך לשינוי.

"בעד מאבק מעמדי"

כחול־לבן הצליחה כאמור לטפח ולנצל הלך־רוח של העדפת "הרע במיעוטו" ולסחוף "הצבעת אנטי־ביבי". אלא שסדר היום הפלקטי של ה"מרכז־ימין", החותר להושיב על הגה השלטון ממשלה קפיטליסטית "אחראית" יותר מנקודת המבט של המערכת הקפיטליסטית, כאמור לא פיצל משמעותית את בסיס התמיכה של שלטון נתניהו. לכן, וכפועל יוצא מהמכנה המשותף בברית הפוליטית הרחבה הזאת, כחול־לבן לא התיימרה להציג עצמה כחלופה פוליטית למפלגתו של נתניהו, מפלגת השלטון הראשית בעשור האחרון, ולסדר היום הפוליטי שלה, אלא כשותפה לליכוד במסגרת ממשלת "אחדות לאומית".

גנץ עצמו נתפס עוד לפני בחירות אפריל מתלבט באפשרות שאפילו יתפשרו וכן יישבו תחת נתניהו — ויהפכו למעשה מאמצעי להדחת נתניהו לאמצעי לפיקוח על נתניהו כשותפיו לממשלה, כפי שניסו לעשות אחרי בחירות 2013 'יש עתיד' ו'התנועה' הליברליות תחת לפיד, לבני ועמיר פרץ, שבפועל תרמו להארכת שלטונו. לפי דיווחים, התפתח ויכוח ממשי בעניין ישיבה עם נתניהו סביב הניסיונות האחרונים של כחול־לבן להרכיב קואליציה. ההחלטה הסופית של היועמ״ש על הגשת כתב האישום סתמה את הגולל על אפשרות כזו בדקה ה־90 לפני פיזור הכנסת.

הצבעת ה"אנטי־ביבי" דחקה לשוליים את קמפיין העבודה־גשר בראשות עמיר פרץ, שבין השאר כיוון לחלקים ממעמד העובדים המצביעים "בעד נתניהו". בבחירות 2006, מפלגת העבודה בראשות פרץ העבירה אליה כ־7 מנדטים מ"מעוזי הליכוד" בעיירות הפיתוח. אך לא הפעם. הקמפיין הסוציאל־דמוקרטי המתון של פרץ והחזרה שלו לאלמנטים של רטוריקה מעמדית — כולל האמירה כי הוא בעד "מאבק מעמדי, לא מאבק עדתי" — כמובן לא הלכו רחוק בהשוואה לסנדרס בארה״ב, אך היו חריגים מאוד בנוף של הפוליטיקה הישראלית ובהקשר של המאבק המעמדי בשלב הנוכחי. מרצ עקפה מימין בבירור את הקמפיין הזה, כשההנהגה הליברלית שלה תחת ניצן הורוביץ חברה לברק, הגנרל המיליונר, הנהנתן, המסמל בנוסף גם הסלמה בסכסוך הלאומי וירי באזרחים באירועי אוקטובר 2000. בהתאם, 'המחנה הדמוקרטי' איבדה הצבעה מהשכבות המרוששות יותר, במיוחד מצביעים ערבים, לטובת גידול בתמיכה מקרב שכבות מבוססות יותר (נתוני מרכז אדוה), בהם מחצית מצביעי העבודה באפריל.

נתניהו, בנט, לפיד ו־TheMarker הזדעקו בעוינות מעמדית נגד התוכנית ה"סוציאליסטית" של פרץ. בנט תיאר אותה כעניין "מסוכן יותר מאיראן" ונשלפו תרחישי בלהות על קריסה כלכלית נוסח המשבר (בכלכלה הקפיטליסטית) בוונצואלה. ההסתה הקפיטליסטית, ברוח "בהלה אדומה", נועדה לחתוך את האפיל הפוטנציאלי של הרטוריקה של פרץ לשכבות רחבות — לא מכיוון שלפרץ היה פוטנציאל הצבעה גדול במיוחד בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה ובבחירות המתמקדות בכן/לא לנתניהו. הסימון של פרץ, גורם שעשוי להשתלב בממשלה בתקופה הבאה, כ"חסר אחריות" מבחינה כלכלית, נועד גם לצרוב את הרעיון ש"סוציאליזם" שווה קריסה כלכלית.

פרץ קידם בסה״כ תוכנית קיינסיאנית מתונה ביותר. למעשה, הקמפיין כלל מאמץ לשכנע שמקורות המימון לא יכוסו מצעדים דרסטיים נגד בעלי ההון. אך הדרישות הקונקרטיות המרכזיות שכן הוצבו — העלאת שכר המינימום ל־40 שקל לשעה, חינוך חינם, ביטול ההעסקה הקבלנית, השוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום, הבטחת פנסיה מינימלית של 6,000 שקל לחודש ועוד — לצד הרטוריקה המערערת על סדר־היום הניאו־ליברלי התכתבו במודע עם סנטימנטים של שאיפה לשינוי ושל זעם מעמדי מתפתח בקרב שכבות משמעותיות. החשש בקרב חוגים קפיטליסטיים הוא בסופו של דבר מזרעי התפתחות של התנגדות פופולרית לסדר־היום הניאו־ליברלי גם במישור הפוליטי בישראל — מקבילה לסנדרס, קורבין, מלנשון וגורמים אחרים בשמאל החדש.

פרץ הבטיח גם לבטל את חוק הלאום, יצא נגד הדה־לגיטימציה הלאומנית לקולות האזרחים הערבים והביע תמיכה בקיום מו״מ קואליציוני עם 'הרשימה המשותפת', שהשיגה למעלה מכפול ממספר הקולות למפלגתו. הוא קרא "להפוך את השלום למוצר עממי", שלא יהיה "שבוי בידי האליטות", וטען כי "ביום בו הכמיהה לשלום תהפוך לשיח ברצפת הייצור, במקומות העבודה, ביום בו ציבורי העובדים בישראל, האזרחים המוחלשים בחברה הישראלית, יחושו שהשלום ישרת אותם, הוא יפרוץ לחיינו". אלא שהוא לא הציג תוכנית לשלום או גישה מעמדית לנושא. הוא מיחזר התייחסויות דלות ל"הכרעה מדינית" ומו״מ, ושילב אלמנטים של פופוליזם ימני. שר הביטחון של מלחמת לבנון השנייה, שישב בממשלה גם בזמן המלחמה בעזה ב־2014, תקף את נתניהו מימין, כמו גנץ, על השפלה לאומית מול החמאס והבהיר כי הוא תומך גם באפשרות של "הכרעה צבאית" בעזה — כאילו הרעיון הריאקציוני לחלוטין הזה לא הופרך שוב ושוב. בסבב ההסלמה של נובמבר, הוא תמך למעשה במהלך הצבאי של נתניהו.

הקמפיין של פרץ היה הד קלוש לרעידת האדמה הפוליטית שחולל כשעלה לראשות מפלגת העבודה ב־2005 כיו״ר ההסתדרות, עם סקרים שחזו לו תחילה 30 מנדטים. קמפיין הבחירות עצמו אז שבר ימינה, בעצת אסטרטגים פרו־קפיטליסטיים, כדי להוכיח שפרץ "מתאים" ו"ראוי" להוביל את המדינה. הקמפיין האחרון לא היה תחת לחץ כזה והמשיך להבליט סוגיות מעמדיות. אולם סחף הצבעת ה"אנטי־ביבי" לכחול־לבן התחבר גם עם ספקנות רבה יותר בקרב מעמד העובדים כיום ביחס לפרץ, זקן חברי הכנסת, שלמרות יכולתו לבטא זעם מעמדי, הספיק לשחוק הרבה מהאהדה והאמון להם זכה בעבר. האלמנטים השמאליים בקמפיין שלו לא הספיקו כדי להתגבר על כך.

באופן טיפוסי, פרץ אפילו הצהיר שהוא לא פוסל ישיבה בממשלה עם הליכוד ותחילה אפילו לא פסל חזרה לישיבה עם נתניהו (!), ללא כתב אישום. פרץ הציג אפשרות ישיבה בממשלה קפיטליסטית בראשות כחול־לבן כחזון למהפך של ממש, גם שעה שהוא עצמו תיאר את לפיד כ"קפיטליסט יותר חזירי מביבי". לפני פיזור הכנסת העבודה־גשר יצאה בקמפיין ברשתות החברתיות תחת הכותרת היומרנית "הבטחנו, קיימנו", שחשף את ההסכמות שהושגו לכאורה במשא ומתן שניהלה עם כחול־לבן — אלא שהקמפיין דווקא הבליט את המהירות שבה ההבטחות הצטמקו: דובר על הסכמה להעלאת שכר המינימום מ־5,300 שקל כיום ל־6,000 שקל בחודש (לעומת 7,300 בקמפיין הבחירות) והעלאת קצבאות הזיקנה ל־3,700 שקל (6,000 בקמפיין הבחירות).

למרות זאת, הקמפיין ייצר נקודת התייחסות קונקרטית המסוגלת לסייע לקידום דיון על פוליטיקה מעמדית ועל אלטרנטיבה פוליטית עבור מעמד העובדים. מעבר לכך, העובדה שמספר שנים אחורה פרץ עוד ישב בממשלת נתניהו יחד עם לבני ולא היה כלל בכיוון של קמפיין כזה ממחישה תמורות פוליטיות משמעותיות בתקופה הנוכחית, ואת הפוטנציאל להתפתחות גם בפוליטיקה המיינסטרימית הישראלית של גורמים פופוליסטיים או רפורמיסטיים שיפנו שמאלה ויבקשו להתכתב עם זעם מעמדי מתפתח. הקמפיין החדש של העבודה־גשר לבחירות הקרובות מתחיל מחידוש הקמפיין הקודם, אך עדיין לא ברור בשלב הזה האם העבודה־גשר תרוץ בסוף במשותף עם מרצ/המחנה הדמוקרטי, המתנדנדת על אחוז החסימה, מה שעשוי לשנות את אופי הקמפיין.

גזירות כלכליות על סדר היום

הצבענו בשנים האחרונות על הסתירות בתהליך הצמיחה הכלכלית בישראל, שייצגה יותר מכול את הגידול בעושר של המעמד הקפיטליסטי השליט, בעוד שמעמד העובדים, אחרי למעלה מעשור של קיפאון בשכר, הצליח בשנים האחרונות להשיב חלק צנוע מההכנסה שנשדדה ממנו. כעת, לאחר התמתנות קלה בקצב ההתייקרות המטאורית, החונקת, במחירי הדיור — מהגורמים שהיו טריגר למחאה ההמונית ב־2011 — בכל זאת נרשמה התייקרות גם בתקופה האחרונה.

בו־זמנית, לראשונה מאז 2015, אי־השוויון בהכנסות שב ומתרחב. זה מתרחש בזמן שישראל ממוקמת בראש פערי השכר ב־OECD ובין המדינות בתחתית רמת השכר (בהתאמה ליוקר המחיה). גם פערי השכר המגדריים שבו והתרחבו — עניין שלבדו היה צריך להצדיק הכרזה על שביתה פמיניסטית חדשה. במהלך 2018, עשירון ההכנסה העליון הכניס פי 8.4 יותר מהעשירון התחתון, כשב־2017 עמד הנתון על 7.4. הכנסות שני עשירוני ההכנסה התחתונים התכווצו. דוח העוני האלטרנטיבי השנתי של עמותת 'לתת', המציג תמונה מחפירה של משבר יומיומי של 2.3 מיליון עניים, בהם שליש מהילדים בישראל, מציין כי ב־77.4% מהמשפחות נתמכות הסיוע יש לפחות מפרנס/ת אחד, ובחמישית יש לפחות שניים.

במקביל, ב־2018, הונם של מועדון 500 עשירי ישראל זינק ב־30% לכ־800 מיליארד שקל (נתוני TheMarker). הנתון הושפע מהאזרחות שהעניק נתניהו לאוליגרך אברמוביץ' ומנכסים שהועברו פורמלית בין בני הזוג הטייקונים אדלסון, אך גם אם לא מחשיבים את אלה, שאר מועדון הצמרת של בעלי ההון הגדיל את הונו ב־13% ב־2018. המשך התרחבות ממדי אי־השוויון הוא אחד הגורמים שעשויים לעורר מחדש זעם מעמדי — כדאי לזכור איך הפחד שעוררה במקור המחאה ההמונית ב־2011 בקרב בעלי ההון התבטא אפילו בהצנעת אירועי יוקרה, כדי שלא "לעורר שדים". סביר שהלך רוח של התנגדות לטייקונים ישוב וירים ראש בתקופה הבאה.

האבטלה הרשמית בישראל בשפל של 40 שנה, עם נתון של 3.4% מכוח העבודה בנובמבר, מה שבהחלט מגדיל מבחינת מעמד העובדים את המרחב לדרישות ולמאבקים להעלאות שכר. אך התמונה הזאת חד־צדדית. לשם השוואה, גם בארה״ב נרשם בתקופה האחרונה נתון דומה המייצג שפל של 50 שנה, אף שבו־זמנית, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בארה״ב נותר בבירור ברמה נמוכה מכפי שהיה ערב המשבר של 2007/8, ולמעשה נמוכה מכפי שהיה ב־40 השנה האחרונות. בדומה, בישראל, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירידה יחסית ונמצא ברמה הנמוכה מזה שנים (62.8% באוקטובר). בתקופה האחרונה נרשמה ירידה במספר העובדים המועסקים ובמישרות הפנויות.

ברקע, חוב משקי הבית בסוף 2018 השלים עלייה שנתית של עוד 7% וזינוק של 32% בתוך חמש שנים, לפי נתוני בנק ישראל, כשהנתון מושפע בעיקר מגידול החוב לדיור — אך החוב שלא לדיור הוכפל בעשור האחרון, וגדָל בקצב כפול מהגידול בהכנסה הפנויה. בהשוואה בינלאומית, חוב משקי הבית נשאר נמוך ביחס לתוצר, אך המגמה היא של עלייה דווקא בתקופה של יותר חוסר ודאות כלכלית.

אנשי תאגיד דירוג האשראי מודי׳ס טענו באחרונה כי "כלכלת ישראל איתנה בפני משברים", בין השאר לאור ירידת החוב הציבורי ביחס לתוצר לרמות נמוכות בהשוואה לערב משבר 2008. בשנת 2018 הנתון הזה עלה לראשונה מאז 2009 — אומנם בשלב הזה רק ל־61% תוצר. באותה השנה, שבה משרד האוצר העניק לבעלי ההון הטבת מס מיוחדת למשיכת דיבידנדים, הגירעון הממשלתי השנתי עלה והמשיך לעלות ב־2019 לרמה הגבוהה מאז 2012. אומנם מדובר רק בכ־3.7% תוצר (נתון לא סופי) — אבל זה הספיק כדי שהביורוקרטיה במשרד האוצר ובבנק ישראל תקדם קמפיין לגזירות צנע. הקיצוצים בדרך. ב־2013, גזירות לפיד הוצדקו על סמך שיעור גירעון דומה.

בינתיים מתנהל בפועל תקציב צנע, כשממשלת המעבר מקפיאה הוצאות, והחל מינואר ועד לאישור תקציב מדינה חדש אחרי הקמת הממשלה, יתנהל תקציב צנע אוטומטי ("תקציב המשכי"), שינוהל ישירות בידי הפקידות הלא נבחרת של משרד האוצר. זהו גורם נוסף שירסן את הצמיחה הכלכלית במשק. בשנות הצמיחה מאז המיתון הקטן בעקבות משבר 2008, המשק הישראלי היה קרוב למיתון בפעמים האחרונות ב־2015 וב־2012, במיוחד בהשפעת המגמות בכלכלה העולמית. כמחצית מהיצוא הישראלי הולך לארה״ב ולאיחוד האירופי, שעה ששתיהן על סף מיתון. אם לא יתפתח תרחיש של זעזוע גדול בכלכלה העולמית בשנה הקרובה — ובהחלט אפשרי שמגמת ההאטה תתגלגל בצורות שונות — ואם לא יתפתח תרחיש של עימות צבאי ממושך בישראל, פחות סביר שהמשק הישראלי יצלול במהירות למיתון ואבטלה המונית. עם זאת, הכיוון הכללי הוא של האטה כלכלית בתקופה הקרובה.

בשנים האחרונות, ממשלת ה"ימין־ימין" של נתניהו המשיכה בייבוש השירותים החברתיים, עם השלכות קטסטרופליות בבתי החולים, בבתי הספר וברווחה, אך היה לה יותר מרחב כלכלי כדי "לקנות שקט" באופן יחסי באמצעות ויתורים כלכליים מסוימים. המרחב הזה מצטמצם והממשלה, במתכונת מעבר ובמיוחד לאחר מכן, תחזור לדקלם את סיסמת ה"אין כסף" ופוטנציאלית עשויה להיכנס לעימותים רציניים יותר על רקע תקציבי עם עובדי המגזר הציבורי ומול מאבקים חברתיים בתגובה למשברים המתפתחים בשירותים החברתיים.

הנהגת ההסתדרות נדחפה "מלמטה" לאורך השנים האחרונות במידה מסוימת לספק תמיכה לשורה של מאבקי עובדים שהתפתחו, כולל מאבקי התאגדות; לארגן את שביתת ההזדהות עם עובדי טבע; להביע תמיכה בחלק מהמאבקים החברתיים שהתפתחו, כולל המאבק על קצבאות הנכים; וגם, אותגרה לדרוש ולפעול להעלאת שכר המינימום (בעקבות יוזמה של ארגון כוח לעובדים, שהחלה להתגלגל בכנס סוציאליזם 2013). אך הלחץ מלמטה נותר בכל זאת מוגבל והיא לא אולצה לזנוח את מדיניות "השקט התעשייתי". אלמלא הקו הזה, היא הייתה בעמדה פוטנציאלית להוביל מול הממשלה האחרונה מאבקים גדולים בהרבה ומרחיקי לכת בהשוואה לאלה שהתפתחו.

בשנה הבאה אמור להתקיים מו״מ על הסכם המסגרת עבור 400 אלף עובדים במגזר הציבורי, ובמקביל מאיימים באוצר כבר עכשיו בהעלאת גיל הפרישה לנשים ובאפשרות של קיצוץ בקרנות הפנסיה הוותיקות. בתגובה לאיום האחרון הכריזה הנהגת ההסתדרות ביוני על סכסוך עבודה כללי במשק, שהוקפא בינתיים. עם זאת, בר־דוד כבר הבהיר מראש שהאסטרטגיה של הנהגת ההסתדרות ביחס לנושאים האלה תהיה קידום "עסקת חבילה בשיתוף המעסיקים והמדינה", על פני אסטרטגיה של מאבק מעמדי. למעשה, ההנהגה הימנית בהסתדרות תחתור גם במקרה הזה לסייע לממשלה הקפיטליסטית לרסן את המאבק המעמדי ולאכוף גזירות צנע. אולם בד־בבד, על בר־דוד יהיה גם לחץ מוגבר מעובדי המגזר הציבורי להביא הישגים, כך שסביר שתתפתח דינמיקה מסוימת של עימות, שתושפע גם מהרכב הממשלה הבאה. במקביל אמורים להיפתח גם הסכמי השכר עם הסתדרות המורים וההסתדרות הרפואית.

אלא אם תרחיש של עימות צבאי ממושך ישתלט על סדר היום ויבעט לשוליים סוגיות חברתיות אחרות, אנחנו מעריכים שהשנה הקרובה תתאפיין בהמשך תסיסה חברתית ובעלייה במאבק המעמדי. בתרחיש של ממשלת "ימין־ימין" צרה נוספת, שנראה בשלב הזה פחות סביר לתקופה הקרובה, קרוב לוודאי שתהיה התפתחות של מחאות חברתיות בהיקף ובעוצמה גבוהים יותר גם בהשוואה לשנתיים האחרונות, עם מרכיב ספונטני של התנגדות לסדר היום של הממשלה. אולם גם תחת ממשלה "ליברלית" יותר בהובלת כחול־לבן, התביעה לשינוי מהותי בסדר־היום ובמדיניות עשויה להתבטא בשלב חדש גם של הפגנות רחוב.

נקודות השיא ב־2018 במחאות נגד אפליית להט״ב ואלימות כלפי נשים, שכללו התגייסות של רבבות להפגנות, עם היבטים חוצי קהילות לאומיות, אומנם התחלפו בשלב של נסיגה על רקע התפזרות הכנסת בסוף דצמבר, ובהשפעת היעדר אסטרטגיה אפקטיבית להמשך בניית המאבק מצד הגורמים הליברליים שאירגנו את המחאות בסבבים הקודמים. ההשפעה של הקמת ממשלה בהובלת כחול־לבן עשויה להותיר תחילה מרחב לאשליה — ודאי בקרב העמותות, הנוטות להעדיף לוביזם מול "ממשלה שאפשר לעבוד איתה" — שאין צורך בחידוש המאבקים באותה העוצמה. אולם שכבה יותר לוחמנית, במיוחד של צעירות וצעירים, תחפש להמשיך להציב בתקיפות את הנושאים של דיכוי נשים ולהט״ב על סדר היום.

מאבק סוציאליסטי השתתפה במחאות הבולטות בשנים האחרונות, שבהן פעלנו לקידום קו מעמדי ולחיבור הדרישות המיידיות לסדר יום רחב של מאבק נגד המערכת הקפיטליסטית בכללותה ולמען שינוי סוציאליסטי. באופן משמעותי, הרעיון של שביתות מחאה כלליות עלה בצורה מופשטת על סדר היום במחאות המרכזיות, עם הדוגמאות הבולטות של 'שביתת הלהט״ב' ו'שביתת הנשים', לצד המשך המסורת של השבתות מחאה לאומיות שהובילה ועדת המעקב של הציבור הערבי. גם ההפגנות נגד משבר האקלים התחברו לימי פעולה בינלאומיים תחת הכותרת של "שביתה", ובחלק מהמקרים נלוו להן שביתות יזומות מצד תלמידים. ההליכה בכיוון הזה מייצגת מסקנה חשובה, שאי־אפשר להסתפק רק בהפגנות.

ההתכתבות עם המסקנה הזאת חשובה, עם דגש הן על התארגנות לצעדי שביתה "מלמטה" והן על הצורך בהפעלת לחץ גם על ארגוני העובדים/ות, ובפרט על ההסתדרות, כדי להטיל את המשקל המכריע של העבודה המאורגנת לטובת המאבקים. ראשי ההסתדרות נדחפו באופן משמעותי להביע תמיכה הצהרתית ב'שביתת הלהט״ב' וב'שביתת הנשים' שהתפתחו מול שלטון נתניהו, אך נמנעו מהתגייסות ממשית לטובת המאבקים עם דרישות וצעדים ארגוניים. עם זאת, צריך לתפוס בלשון את הביורוקרטיה בהסתדרות ולדרוש תמיכה אפקטיבית יותר. ברמה העולמית, שורה של איגודי עובדים נדחפו להביע תמיכה הצהרתית גם ביוזמות ל"שביתות אקלים", וגם במקרה הזה צריך לדרוש תמיכה ופעולה מצד ההסתדרות ושאר ארגוני העובדים.

המאבק הסביבתי נמצא בשלב חדש גם בישראל, למרות ההתגייסות המוגבלת יחסית בשטח בהשוואה בינלאומית. זו הייתה שנה של התעוררות במאבק, עם יוזמות דינמיות של בני ובנות נוער. מגמת ההתעוררות הזאת לא תוכל להימשך ללא הפוגות, אבל היא עדיין התחלתית ותימשך בשנים הקרובות בהשפעת המשבר הסביבתי העולמי והתנועה הסביבתית הבינלאומית, המגייסת המונים לפעולה. אנחנו נמשיך לפעול כדי להתכתב עם ההתפתחויות ולהתערב פוליטית בזירה הזאת, ולהגיע במיוחד לנוער וצעירים העוברים רדיקליזציה ומחפשים אפיק להשגת "שינוי המערכת, במקום שינוי האקלים".

תרחיש של הדחת נתניהו והקמת ממשלת "מרכז־ימין" בהובלת כחול־לבן והליכוד, אולי יביא לריסון מסוים בסגנון ובעצימות ההסתה השגרתית מכיוון הממשלה הקפיטליסטית נגד "השמאל והערבים". אך אווירת ההסתה הלאומנית והדה־לגיטימציה לשמאל לא פשוט תתפוגג עם הסתלקות נתניהו, כולל מצד גורמי ימין ניצי ופופוליסטי בממשלה כזו, ובוודאי בנסיבות של התלקחות עימותים צבאיים והסלמה במתחים הלאומיים. עם זאת, ככל שממשלה כזו תנסה לפרק זמן מסוים לקדם רטוריקת "אחדות לאומית" ו"איחוי של הקרעים", הדבר עשוי בעקיפין להחליש את קמפיין הדה־לגיטימציה לשמאל ולתרום להתפתחות מרחב השפעה מוגבר עבור כוחות שמאל.

אף שניתן לצפות שממשלה בהובלת כחול־לבן תתאפיין בסגנון פרובוקטיבי פחות במדיניות הלאומנית שתקדם, הציבור הערבי־פלסטיני יהיה נתון להמשך התקפות כשעיר־לעזאזל, ועל הרקע הזה יתפתחו עוד מחאות לאומיות. הדרישה לביטול או שינוי "חוק הלאום" יכולה לעלות על סדר היום ולהביא להתפתחות של מאבק, ושל עוד מאבקים סביב דרישות נוספות. מאבק סוציאליסטי תמשיך להתגייס לחיזוק המחאות נגד אפליה ודיכוי לאומי, ונגד ה"הפרד ומשול" בין יהודים וערבים, ונמשיך לקדם מאבק חוצה קהילות לאומיות, על בסיס מעמדי. המחאה הערבית נגד אלימות נשק בקהילה כללה התפרצות של זעם לא רק על מדיניות האפליה הלאומית ההיסטורית בידי המדינה הקפיטליסטית על כל זרועותיה, שפוררה את החברה הערבית־פלסטינית, אלא גם נגד גורמי ריאקציה בקהילה — ארגוני מאפיה, כנופיות וגם גורמים פוליטיים ודתיים המתירים את דמן של נשים. התפתחות זו צריכה לעזור גם לסמן את הצורך לבודד פוליטית גורמי ימין אסלאמיסטיים, והיא חשובה גם בשעה שבה ראשי המפלגות המבוססות בציבור הערבי־פלסטיני מטפחים את האשליה של מאבק פוליטי מאוחד על בסיס לאומי תוך טשטוש ניגודים פוליטיים קריטיים. כמו כן, מבלי להקל ראש בכמיהה לביטחון אישי, יש להיזהר מדרישה כללית מהמדינה הקפיטליסטית להגביר נוכחות משטרתית ביישובים הערביים ומתן עוד סמכויות למשטרה ולמג״ב, ובמיוחד ללא כל פיקוח דמוקרטי מצד התושבים. זו דרישה שלצערנו עולה לא רק מקרב ראשי ערים ומועצות אלא גם מכיוון הרשימה המשותפת. המאבק נגד מדיניות האצבע הקלה על ההדק של המשטרה הוא חלק בלתי נפרד מהמאבק נגד אלימות נשק.

מאבק יוצאי אתיופיה נגד אפליה על רקע עדתי, ובפרט נגד ברוטליות משטרתית, התפרץ בשנה האחרונה בסבב שביטא תסכול מצטבר עצום מהיעדר השינוי עד לשלב הזה, אחרי ים של הבטחות ריקות. אמירתו של מרטין לותר קינג ב־1966 כי "בסופו של דבר, מהומות היא שפתם של מי שקולם אינו נשמע" קיבלה תוקף על רקע אטימות הממשלה והממסד. מאבק סוציאליסטי הייתה בשטח גם בסבב הזה. אנחנו הזהרנו אומנם מפני גלישה של המאבק לנתיב של מהומות המהוות למעשה גול עצמי, בפרט שעה שהן מקלות על בידוד המאבק. אולם גם הצבענו על התפקיד הבולט שמילאו בני ובנות נוער לוחמניים במיוחד בסבב הזה, שהגיעו למסקנה שנדרש מאבק לוחמני יותר ומרחיק לכת יותר כדי לחולל שינוי. המאבק הזה כלל הישגים נקודתיים בשנים האחרונות, אולם ממדי העוני בקרב יוצאי אתיופיה והיקף תופעות האפליה בכל תחומי החיים נותרו ללא שינוי יסודי. בקרב השכבות המבוגרות יותר, הסבב האחרון קיבל גם ביטוי פוליטי בדמות "מרד קלפיות" נגד שלטון נתניהו. אולם העימות מול שלטון נתניהו בשנים האחרונות לא רק עירער דפוסי הצבעה מסורתית אלא גם עורר רדיקליזציה בקרב שכבה של פעילים ופעילות צעירים שפוליטית שברו שמאלה, אך ללא כתובת פוליטית ברורה עבורם בשמאל בשלב הזה. התהליך הזה מדגיש את הוואקום הפוליטי בשמאל.

בניית אלטרנטיבה פוליטית

בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למרות התסיסה החברתית והמיאוס הגובר משלטון נתניהו, לא הוצעה חלופה ברורה בשמאל עבור השכבות הרחבות של עובדים וצעירים, יהודים וערבים. עם זאת, 'הרשימה המשותפת', שהוקמה מחדש, קידמה קמפיין נגד אפליה לאומית וגזענות, והצליחה לבסוף לשחזר את ההישג מ־2015. במציאות המתאפיינת בשסע לאומי עמוק ובדיכוי לאומי של הציבור הערבי־פלסטיני, עצם היציאה הנחרצת נגד גזענות ו"הפרד ומשול" בין יהודים וערבים היא מסר חיוני וחשוב. הצבעת המחאה נגד הגזענות הייתה גורם מפתח במכה שחטף שלטון נתניהו.

עם זאת, למרבה הצער, וכפי שהזהרנו, השנים בהן התקיימה הרשימה כסיעה השלישית בגודלה בכנסת איכזבו רבים מתומכיה. הרשימה לא הצליחה להביא בשׂורה חדשה למאבק לשינוי יחסי הכוחות מול שלטון הימין ולהפלת התקפות נוסח 'חוק הלאום', והתאפיינה בסדרת משברים פנימיים. פירוק הרשימה תרם בתורו עוד יותר לייאוש התומכים, גם כי שתי הרשימות המקבילות המשיכו קו פוליטי דומה ואף טענו שמדובר בפיצול מיותר. אחרי החבירה מחדש הסקרים צפו תוצאה חלשה מ־2015, אך קמפיין המצלמות שינה את המגמה.

בקרב תומכי הרשימה קיימת שאיפה ברורה "להשפיע", כלומר לראות אסטרטגיה פוליטית שמצביעה לעבר שינוי אפקטיבי. אולם הכיוון הפוליטי והתוכנית הפוליטית של הרשימה לא יכולים להציע אופק לשינוי העמוק הנדרש. כדי לנצח את מדיניות האפליה השלטת ולחולל שינוי עמוק במציאות החיים נדרש מאבק רחב, על בסיס מעמדי, חוצה קהילות, שיציב אלטרנטיבה ברורה לשלטון הימין הקפיטליסטי והגזעני. מפלגת שמאל השואפת להוביל שינוי הייתה צריכה לדוגמה לעשות מאמצים לחבר ב־2018 את המאבקים בשטח נגד חוק הלאום ונגד אפליית להט״ב למאבק משותף נגד מדיניות האפליה של ממשלת נתניהו, כשרבבות יצאו להפגנות סוערות במאבקים מקבילים. הבעיה היא שפרויקט המשותפת מראש לא נועד לקדם אלטרנטיבה בשמאל עבור עובדים וצעירים מכל הקהילות. הוא מקדם סדר־יום צר ולאומי, חוצה־מעמדות, כבסיס לחיבור בין גורמים שמאליים לשמרניים, אסלאמיסטיים ופרו־קפיטליסטיים — חלקם למשל יריבי מאבקי זכויות נשים ולהט״ב, ואף קידמו בכנסת פגיעה בזכות להפלה.

כן, כל המפלגות האלו סובלות מרדיפה פוליטית, כחלק מדיכוי לאומי וההתנגדות לכך חשובה, אך אין בכך כדי להעיד על האסטרטגיה והמדיניות של כל אחת מהמפלגות בברית הפוליטית — גם אם בל״ד, לצורך העניין, כבר אינה בימים שבהם תמכה, בדומה למרצ בעבר, בסדר־יום של הפרטות והדהדה הסתה נגד הוועדים הגדולים, ובכיריה כבר חשים פחות בנוח להתבטא באופן המציב אותם מהצד השני של המתרס במאבק הלהט״בי. המכנה המשותף כיום בין המפלגות מסתכם בקידום של מסרים נגד גזענות ודיכוי לאומי ובעד דמוקרטיה, בעיקר מזווית לאומית. אך המסרים האלה לא יכולים להספיק. מה שנחוץ כאמור הוא להציב אלטרנטיבה פוליטית של שמאל, של מאבק מעמדי, של פתרונות סוציאליסטיים. מוטב היה אם פעילי חד״ש היו דוחפים לפנייה לעבר קמפיין עצמאי עם דגש בולט ומרכזי על סוגיות מעמדיות. המשימה לבניית אלטרנטיבה בשמאל נותרת דחופה.

אין דרך פשוטה ומהירה להתגבר על משבר ההתארגנות בשמאל, ודאי בהתחשב בדומיננטיות של פוליטיקה פרו־קפיטליסטית, לאומנית, ימנית במערכת הפוליטית. הפרספקטיבה לשינוי יחסי הכוחות ולבניית כוח פוליטי חזק בשמאל, על בסיס אנשים עובדים, יהודים וערבים, תלויה גם בהצלחות בכיוון הזה ברמה העולמית והאזורית, וגם באופן ההתפתחות של מאבקים חברתיים בישראל, שיעזרו לחדד מסקנות פוליטיות. ההתפתחויות בעת הזאת פותחות פתח להתקדמות. את החלל הריק בשמאל צריך לפעול כדי למלא בתנועה רחבה שתייצג ותציב במרכז סדר היום מאבק על האינטרסים של מעמד העובדים, יהודים וערבים, ותציע פתרונות שורשיים, סוציאליסטיים.

המשימה של השמאל הסוציאליסטי היא לסייע לתהליך הזה גם דרך מעורבות במאבקים עם רעיונות מעמדיים, אנטי־קפיטליסטיים וסוציאליסטיים, ובעזרת קמפיינים, יוזמות ושיתופי־פעולה ארגוניים בחתירה לקדם בניית מפלגת גג רחבה של עובדים וצעירים מהקהילות השונות, יהודים וערבים כאחד, סביב סדר יום של שינוי סוציאליסטי. תנועת מאבק סוציאליסטי מחויבת למטרה הזאת.

אנחנו מעריכים כי הבחירות הקרובות יתאפיינו גם הפעם במצב רוח חזק של "הרע במיעוטו" עם שאיפה להפיל את נתניהו בקלפי. היינו שמחים לראות מצב שבו יתארגן בזמן המועט שנותר קמפיין שמאלי עקרוני בולט במערכת הבחירות הזאת, שיסייע להצביע בכיוון הדרוש, כולל דגש מרכזי על פנייה לעובדים וצעירים יהודים וערבים מהציבור הרחב ובפרט סביב סוגיות מעמדיות וקידום מאבק. במצב כזה, בהתאם לאופי הקמפיין, היינו גם יכולים להביע תמיכה ברשימה כזו ולפעול בשטח להצלחתה. אך גם אם לא יתארגן, נתכתב שוב עם הרצון להפיל את נתניהו ונדגיש את הצורך בקידום מאבק ואלטרנטיבה של שמאל סוציאליסטי ליום שאחרי הבחירות, ולאחר הבחירות נמשיך לפעול כדי לקדם את הדיון עם גורמים נוספים בשמאל ובארגוני העובדים סביב האפשרות ליוזמות לקידום חלופה פוליטית ברורה של שמאל מעמדי ברמה הארצית.

אם נתניהו יצליח נגד הסיכויים לקושש מספיק מנדטים כדי להקים ממשלה, זה עשוי אומנם לגרור אפקט ייאוש מסוים, אך סביר הרבה יותר שהמגמה העיקרית בתקופה הזאת תהיה של התעוררות נחושה יותר למאבק נגד שלטון הימין. תבוסה של נתניהו תוכל לעזור לחזק ביטחון בהיתכנות של שינוי ובנתיב של מאבק בקרב שכבות רחבות של עובדים/ות וצעירים/ות.

סביר שממשלה "ליברלית" של כחול־לבן והליכוד תזכה בהתחלה לחסד מצד חלקים בציבור הישראלי, שיקוו להקלה בעידן שאחרי שלטון נתניהו. אולם גם אם רמת הציפיות לעומק השינוי לא גדולה, ממשלה כזו תתמודד עם לחץ מוגבר "להביא שינוי" ולא סביר שיחכה לה "ירח דבש" משמעותי בתקופה הנוכחית, ובמיוחד מכיוון שזו תהיה ממשלה שתקדם גזירות כלכליות ותתמודד עם משברים, כולל אפשרות ברורה להתפתחות תרחישי הסלמה צבאית ומלחמה. אנחנו נמשיך להזהיר מפני כל אשליה במדיניות שתביא ממשלה בראשות הגנרלים והניאו־ליברל לפיד.

מאבק סוציאליסטי גדלה בתקופה האחרונה ונחושה להיות חלק מהמחאות והמאבקים שיתפתחו בקרב עובדים/ות וצעירים/ות גם נגד ממשלה חדשה, ותפעל כדי לחזק את המאבקים האלה כחלק מהמאבק לשינוי סוציאליסטי. מובן כי כוחות השמאל בכלל והשמאל הסוציאליסטי והמרקסיסטי בפרט מוגבלים בשלב הנוכחי ונדרשים לפעמים ללכת באופן עקרוני נגד הזרם. אך ברמה העולמית זוהי תקופה של רדיקליזציה המונית, שלא פוסחת גם על חלקים בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית, והעניין והאהדה לרעיונות אנטי־קפיטליסטיים, מעמדיים וסוציאליסטיים בעלייה, שעה שדור חדש מתעורר למאבק.

אנחנו מסתכלות ומסתכלים לעבר העשור החדש של שנות ה־2020 שבפתח ושואבים השראה מגל חדש של מאבקים המוניים בתקופה הזאת, ובפרט מהשביתות הכלליות, מהמרידות ההמוניות נגד משבר האקלים, נגד דיכוי נשים, נגד תוכניות צנע, נגד אי־שוויון, ונגד משטרי דיכוי גם ברחבי המזרח התיכון. אי־השוויון, ההרס הסביבתי, הדיכוי והמצוקה ההמונית שכופה המערכת הקפיטליסטית, והיגיון הרווח עליו היא מושתתת ידחפו לעוד משברים, קיטוב, רדיקליזציה וחיפוש אחר פתרונות רציניים לבעיות הבוערות בחברה. בנסיבות האלו ייפתחו גם הזדמנויות חשובות לבניית ולהצבת אלטרנטיבה סוציאליסטית על סדר היום.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.