בחירות מועד ב׳ התוכנית הכלכלית של עמיר פרץ ותוכניותיו הפוליטיות צילום: יאשה מארמר העבודה־גשר שמה במרכז קמפיין הבחירות את ההבטחה להעלאת שכר המינימום והקצבאות ולהנהגת חינוך חינם מגיל אפס ■ האם הקמפיין של פרץ מסוגל לקדם את המאבקים של ציבור העובדות והעובדים בקלפי ובשטח? 1,461
פרסום התוכנית הכלכלית־חברתית של רשימת העבודה־גשר גרם לבנימין נתניהו, ליאיר לפיד ולנפתלי בנט לדבר כמעט בקול אחד, בעיצומה של מערכת בחירות מקוטבת. "אחרי שהפכנו את ישראל למעצמה כלכלית בזכות השוק החופשי, אלה רוצים להחזיר אותנו חזרה", זעק ראש הממשלה בסרטון שפרסם ברשת בתגובה לתוכנית שהציג יו״ר הרשימה עמיר פרץ. בנט כתב בפייסבוק כי "הסכנה הברורה, המיידית והגדולה ביותר שבפניה עומדת ישראל היא לא איראן או החיזבאללה... היא הפיכתה למדינה סוציאליסטית, מפגרת־מאחור תחת שר האוצר עמיר פרץ (או ניסנקורן ודומיהם)". בטוויטר הוא צייץ כי "תוכנית עמיר פרץ לכלכלת ישראל היא תוכנית מישראל לוונצואלה בשנתיים". יאיר לפיד פשוט שיתף את הציוץ ללא הסתייגות. ההבטחות המשמעותיות ביותר בתוכנית הכלכלית של העבודה־גשר הן להעלות את שכר המינימום מ־29 ל־40 שקל לשעה, לבטל את ההעסקה הקבלנית, להנהיג חינוך ציבורי חינם מגיל 0, להשוות את קצבאות הנכות לגובה שכר המינימום, להגדיל את הפנסיה המינימלית ל־6,000 שקל לחודש ולבטל את המע״מ על 100 מוצרי יסוד. הסעיפים הקונקרטיים האלה עושים את ההבדל בין הקמפיין של "העבודה־גשר" לקמפיינים "החברתיים" הן של העבודה והן של מפלגתה של לוי־אבקסיס בבחירות האחרונות באפריל. קמפיין הבחירות של עמיר פרץ מנסה להתחבר לא רק למיאוס משלטון נתניהו אלא גם מהמציאות החברתית־כלכלית תחת הקפיטליזם הישראלי. בשורה של מאבקים ושביתות של עובדות עובדים בשנים האחרונות, ובייחוד מאז המחאה החברתית ההמונית של קיץ 2011, אפשר לזהות בחברה הישראלית זעם מעמדי — לא רק נגד הממשלה, אלא נגד שלטון ההון, כלומר נגד השליטה הנצלנית של בעלי ההון בכלכלה, בפוליטיקה, בתקשורת ולמעשה בחברה כולה. פרץ, עוד מתקופתו כיו״ר ההסתדרות דרך הקמת מפלגת "עם אחד" וראשות מפלגת העבודה ב־2006 בנה עצמו פוליטית באמצעות פנייה לאותו זעם מעמדי. במערכת הבחירות הנוכחית הוא החליט לחזור לרטוריקה שאפיינה אותו לפני יותר מעשור: "מעולם לא הסכמתי שהדיונים בישראל סביב המצב החברתי יהיו עדתיים. אנחנו בעד מאבק מעמדי, לא מאבק עדתי" (ראיון לערוץ 13). לזהות המזרחית של פרץ יש כמובן משמעות בחברה הישראלית שגם היום קיימות בה אפליה ודעות קדומות כנגד מזרחים וקבוצות מדוכאות אחרות. אלא שפרץ חותר לפנות רחב יותר ולדבר למשפחות ממעמד העובדים המתמודדות עם שכר נמוך, שירותי רווחה קורסים ושורה של מצוקות חברתיות. הפעם המסרים של פרץ מתכתבים גם עם התעוררות התמיכה ברעיונות שמאליים ברמה הבינלאומית בעקבות המשבר במערכת הקפיטליסטית הגלובלית. המגמה הזאת משתקפת למשל בהפיכתו של ברני סנדרס, המדבר בנאומיו על מאבק מעמדי ועל סוציאליזם, לפוליטיקאי הפופולרי ביותר בארה״ב. השקעה ציבורית ומיסויבמקביל לנתניהו, גם הכתבים הבכירים ב'הארץ'-TheMarker ושופרים אחרים של המדיניות הקפיטליסטית בישראל, יצאו בחריפות נגד התוכנית של פרץ. אך על אף זעקות השבר מצד דוברי האליטה, לא מדובר בתוכנית מהפכנית. למעשה, התוכנית כוללת מספר סעיפים מוגבלים למדי, כמו למשל הוספת 500 מיטות אשפוז בשנה בבתי החולים הציבוריים. "כחול־לבן", לשם השוואה, מתחייבת להוסיף 2,500 מיטות ב־4 השנים הקרובות (625 בשנה בממוצע), לבנות שני בתי חולים חדשים ולהיענות לדרישת הסתדרות האחיות לתוספת של 1,500 תקנים. הפתרון המוצע למשבר הדיור בתוכנית העבודה־גשר הוא השקעה ציבורית בבניית 200 אלף דירות ב־5 השנים הקרובות. אך את הדירות יבנו קבלנים פרטיים והמדינה תשווקן "במחירים נמוכים ממחירי השוק" (כך במקור בתוכנית) או בשיטת הליסינג. רק חלק קטן ישמש על פי התוכנית להגדלת מאגר הדירות בדיור הציבורי, שהצטמק בעשרים השנה האחרונות לכ־60 אלף בלבד. במאמר לאתר גלובס, תחת הכותרת "התוכנית של העבודה-גשר אינה 'קיצונית'", הסביר ירון דישון, ממרכז אדוה, כי "הגדלה בסך 30 מיליארד שקל בהוצאה הציבורית כפי שמציעה התוכנית תעלה את שיעור ההוצאה ביחס לתוצר בכ־2.3 נקודות האחוז, אך עדיין תשאיר את ישראל במקום נמוך מאוד ביחס למדינות המפותחות בכל הנוגע להשקעה אזרחית". "דו״ח בנק ישראל קובע שממשלת ישראל קיצצה קרוב ל־120 מיליארד שקל מהשירותים החברתיים", מזכיר עמיר פרץ ומודה כי "אנחנו מציעים תוכנית די צנועה של 30 מיליארד בסך הכול, להחזיר לבסיס". הוא מתאמץ בכל כוחו, גם בניסוח התוכנית וגם בראיונות לתקשורת להדגיש את העלויות הנמוכות של סעיפי התוכנית ובכך להסביר כי מדיניותו אינה מאיימת על הסדר הכלכלי־חברתי הקיים. סעיפי המימון המרכזיים בתוכנית העבודה־גשר הם העלאת המס המקסימלי על הכנסות חודשיות של יותר מ־44 אלף שקל לחודש מ־47% ל־57%, ועל הכנסות חודשיות של יותר מ־54 אלף שקל לחודש מ־50% ל־65%; העלאת מס רווחי הון מ־30% ל־35% עבור בעלי השליטה בחברות ומ־25% ל־30% עבור מי שאינם בעלי שליטה. מלבד זה, התוכנית מציעה לבטל "כספים קואליציוניים", לגייס עוד 5 מיליארד דרך "מלחמה בהון השחור" (דרישה קבועה של משרד האוצר) ולהשקיע פחות בהתנחלויות מבודדות (דרישה קבועה של מפלגת העבודה). כמו כן מציע פרץ להגדיל את הגירעון בתקציב המדינה — שתפח גם ככה ל־3.8% ביחס לתוצר ב־12 החודשים האחרונים. פרץ כופר בדוֹגמה הניאו־ליברלית לפיה המדינה חייבת לצמצם את הגירעון למינימום האפשרי גם על חשבון השקעות ציבוריות ומימון של שירותים ציבוריים חיוניים, ובצדק. אך הגירעון הוא חוב שצריך לכסות בשלב מסוים ממקור הכנסה כלשהו. פרץ לא מציע להעלות את מס החברות, לבטל את הטבות המס לתאגידים הגדולים במשק במסגרת חוק עידוד השקעת הון או להעלות את התמלוגים על השימוש במשאבי הטבע, ובטח שלא להלאים אותם. יש כמובן מגבלה ברורה לתקציבים שאפשר לגייס ללא צעדים מסוג זה. בנוסף, ללא העלאה דרסטית של המיסוי על ההון והצעת צעדים נוספים, ממשלות קפיטליסטיות עתידיות יגישו בסופו של דבר את החשבון על הגדלת הגירעון לציבור העובדים והעניים בדמות קיצוצים וגזירות כלכליות, כולל הכבדת נטל המס על העבודה ועל הצריכה. הניסיון להימנע מהטלת מס משמעותית על בעלי ההון בתוכנית פרץ בולטת גם בהשוואה לתוכניות דומות שקודמו בעבר. לפני חמש שנים, כשיחימוביץ׳ עמדה בראשות מפלגת העבודה, היא הציעה לגייס מיליארדי שקלים באמצעות ביטול חלק מהטבות המס לתאגידי הענק, החלת "מתווה ששינסקי" על הרווחים ממשאבי הטבע בים המלח ועוד. יו״ר מרצ דאז זהבה גלאון קידמה יחד עם משה גפני מיהדות התורה תוכנית דומה אך שאפתנית יותר לגיוס 43.3 מיליארד שקל, כתחליף לגזירות התקציביות שאישרה הממשלה, בה ישב עמיר פרץ. גם תוכניתם של גלאון וגפני כללה העלאה של שיעור התמלוגים על משאבי הטבע וצמצום ההטבות בחוק לעידוד השקעות הון. סתירות בקמפיין של פרץהתוכנית הכלכלית של העבודה־גשר מורכבת מצעדים קיינסיאניים מוגבלים שאינם מסוגלים להציע פתרון של ממש לבעיות החברתיות הבוערות, ובפרט לעוני. היא משתרכת הרחק מאחורי התוכניות של סנדרס בארה״ב או של קורבין בבריטניה, אף שגם אלו אינן חורגות מהמגבלות שמכתיבה המערכת הקפיטליסטית. עם זאת, קורבין וסנדרס מציבים על סדר היום צעדים המתכתבים עם זעם מעמדי על אי־השוויון בחברה ותורמים לפופולריזציה של רעיונות של מאבק מעמדי ואף רעיונות אנטי־קפיטליסטיים וסוציאליסטיים. האם גם עמיר פרץ רוצה ויכול לרתום תמיכה משמעותית מקרב עובדים וצעירים לרעיונות מהסוג הזה? עמי וטורי, חבר הנהגת ארגון העובדים הדמוקרטי 'כוח לעובדים', היה שותף לכתיבת התוכנית הכלכלית של העבודה־גשר ויש לשער שהיה לו תפקיד מרכזי בקידום הסעיפים החזקים ביותר שלה, כמו העלאת שכר המינימום וביטול ההעסקה הקבלנית. לקראת הבחירות האחרונות באפריל, וטורי לא קרא להצביע למפלגת העבודה, אז בראשות גבאי, אלא לפעול מייד אחרי הבחירות להקמת מפלגה סוציאליסטית. הפעם וטורי, ולצידו עוד שורה של פעילות ופעילים סוציאל־דמוקרטים משורות כוח לעובדים ומחוגים אחרים, נרתמו לקמפיין של העבודה־גשר. הם עושים זאת מתוך רצון כנה לסלול דרך לפוליטיקה מעמדית בישראל ולבנות שמאל המחובר למעמד העובדים, וזאת לאחר שנים של פספוס הזדמנויות להקמת רשימה או מסגרת חדשה שתלך בכיוון הזה. השאלה המרכזית היא האם האמצעי ישיג את המטרה, או שמה דווקא עלול לפגוע בה? הקמפיין של העבודה־גשר עוזר לשים על סדר היום מספר דרישות חשובות כמו חינוך חינם מגיל אפס. אך לצד העובדה שהדבר נעשה כחלק מתוכנית מוגבלת מאוד, יש להדגיש כי בשונה מסנדרס בארה״ב, פרץ לא קורא לבניית תנועת המונים ברחובות ובמקומות העבודה כדי להשיג את אותן דרישות. במקום זאת, הקמפיין זורע אשליות כי כל מה שנחוץ לכאורה זה להצביע לעבודה־גשר בקלפי. הפעילות והפעילים בקמפיין אומנם מתאמצים לארגן אסיפות בחירות מדי שבוע ביישובים שונים. אלא שפרץ, איציק שמולי, אורלי לוי־אבקסיס ושותפיהם לצמרת הרשימה לא רואים בקמפיין אמצעי לחזק שביתות ומאבקים ובטח שלא לבנות תנועה בשטח ליום שאחרי הבחירות. במקביל, פרץ תוקף רטורית את המפלגות הקפיטליסטיות המרכזיות, הליכוד וכחול־לבן, אך מבלי להתיימר להציג את רשימתו כחלופה של ממש אליהן — אלא כשותפתן בקואליציה עתידית. "אנחנו לא פוסלים את הליכוד, אבל לא נשב עם נתניהו", מבהיר פרץ. בתחילת הקמפיין הוא עוד זיגזג בראיון לערוץ 13 גם לגבי ישיבה בממשלה תחת נתניהו: "אם היועמ״ש יזכה אותו, אנחנו לא פוסלים אותו"! בשלב מאוחר יותר פרץ גילח את השפם המפורסם כדי למשוך תשומת לב להבטחה שלו שלא לשבת עם נתניהו — "קראו את שפתיי". אך, כמי שכיהן רק לפני שנים ספורות בממשלת ימין קפיטליסטית בראשות נתניהו, אין ספק שפרץ לא פוסל את נתניהו והליכוד ברמה העקרונית. העניין הזה צריך להטיל בספק גם את מחויבות העבודה־גשר לעיקרי התוכנית הכלכלית שהיא עצמה מציגה. מה בדיוק יישאר מהתוכנית אחרי כניסת מפלגת העבודה לממשלת הון בראשות הליכוד או בראשות כחול־לבן? כמה מהסעיפים ייזרקו לפח במשא ומתן הקואליציוני? בריחה מעימות עם ההון"הראשונים שקפצו נגד התוכנית המהפכנית שהבאנו היום לציבור הם הקפיטליסטים והאליטיסטים, האחים בנט שצייץ ולפיד ששיתף", מסביר פרץ. אבל השאלה המרכזית היא מה פרץ מציע לעשות מול ההתנגדות הזאת מצד הקפיטליסטים והאליטיסטים? לא מדובר רק בלפיד ובנט אלא באליטה הקפיטליסטית עצמה — שבסופו של דבר מכתיבה בפועל את המדיניות הכלכלית של כל הממשלות. פרץ מדגיש בראיונות האחרונים לתקשורת כי בישראל שוררת מציאות של מאבק מעמדי, אבל הפוליטיקה שהוא מציע לא נותנת לכך מענה אמיתי. במקום זאת, פרץ מקווה שהוא יצליח לשכנע רציונלית את בעלי ההון. "הייתי בחוג בית בהרצליה פיתוח", סיפר פרץ בראיון ל־ynet, "היו שם כ־120 איש — 90% היו נגד. כשיצאתי 90% היו בעד. הם אמרו לי דבר אחד: אין לנו בעיה לשלם. אתה רוצה לקחת מאיתנו לטובת הנושאים החברתיים? נשלם, אבל בתנאי שזה לא ילך להסכמים הקואליציוניים. ותאמיני לי שמה שהצגנו שם הפתיע את כולם". בתקופה של האטה בצמיחה הכלכלית, משבר כלכלי בינלאומי קרב ומלחמות סחר בין קבוצות הון ברחבי העולם, הבעיה של בעלי ההון היא לא מנגנון "הכספים הקואליציוניים" אלא הפגיעה ברווחיהם. מה יקרה אם לא יסכימו לשלם? מה פרץ מתכוון לעשות אם הטייקונים והתאגידים הגדולים במשק ינסו להשתמט מתשלום מס באמצעות תכנוני מס אגרסיביים, משיכת השקעות, הברחת הון למקלטי מס ואיום בסגירת עסקים ומקומות עבודה? התשובה לבריחת הון היא הטלת מגבלות על תנועות הון, בשילוב שליטה ציבורית דמוקרטית מלאה במסחר במטבע חוץ, בפעילות היצוא והיבוא במשק ובמערכת הפיננסית. התשובה לאיום בסגירת מקומות עבודה היא העברה לבעלות ציבורית של עסקים שבעלי ההון מאיימים לסגור. צעדים מהסוג הזה נעדרים מהתוכנית של פרץ, מה שמדגיש כי הוא אינו מקדם חלופה לשיטה הקפיטליסטית עצמה. אחרי הבחירות ב־2013 פרץ היה הראשון להצטרף לקואליציה של נתניהו כחלק מ'התנועה' בראשות לבני. גם לוי־אבקסיס הייתה שם אחרי שנבחרה ברשימת "הליכוד־ביתנו". המוטו הכלכלי של אותה ממשלה היה: "גירעון? שהעובדים והעניים ישלמו". ואכן, העלאת המע״מ והקיצוץ בקצבאות הילדים דחקו עוד משפחות מתחת לקו העוני, בזמן שמס החברות חזר לרדת. עבור פרץ הגזירות אפילו לא היו עילה לפרק את החבילה ולחתוך לאופוזיציה בשביל להוביל מאבק נגדן ונגד סדר היום של הממשלה. ומה קרה כשפרץ הצטרף לממשלה לא כגלגל חמישי אלא כשותף בכיר? ב־2006 פרץ הוביל את מפלגת העבודה להישג אלקטורלי משמעותי, כולל ביישובים בפריפריה שהיו מעוזים היסטוריים של הליכוד. אלא שמייד אחר כך הוא הקים ממשלה קפיטליסטית למהדרין עם 'קדימה' בראשות אולמרט. ההבטחה המרכזית של פרץ באותו קמפיין בחירות הייתה להעלות את שכר המינימום, שעמד אז על 3,450 שקל, לאלף דולר לחודש — כ־4,600 שקל דאז (לפי שער החליפין הממוצע ב־2006). פרץ אומנם דרש להכניס להסכם הקואליציוני עם 'קדימה' הבטחה להעלאת שכר המינימום לאלף דולר עד סוף הקדנציה של הממשלה — אך ההבטחה נשארה על הנייר. בפועל סוכם על העלאה של 400 שקל בלבד, ועוד בפעימות. הפעימה האחרונה אף נדחתה ליולי 2008 — רק אז עלה שכר המינימום ל־3,850 שקל לחודש. בסוף 2008 הממשלה התפרקה. אותה ממשלה ניהלה שתי מלחמות עקובות מדם בלבנון ובעזה, ומלחמת גזירות כלכליות נגד העובדים והעניים בישראל. מאבק סטודנטים עוצמתי פרץ כנגד כוונת הממשלה, ושרת החינוך מטעם מפלגת העבודה יולי תמיר, להעלות את שכר הלימוד. אחר כך, גם מורים וקבוצות עובדים נוספות פתחו בשביתות ומאבקים נגד הממשלה. האכזבה מפרץ ומממשלת "מרכז־שמאל", שלא ניהלה בפועל שום מדיניות שמאלית, סללה את הדרך לקאמבק של נתניהו בבחירות 2009. הרקורד של פרץ מבהיר גם מדוע היחס הרווח כלפיו בקרב מעמד העובדים נהפך לסקפטי. הוא לא נתפס כמי שקידם באופן עקבי אופוזיציה למדיניות הקפיטליסטית. הקמפיין לא ממריאבבחירות אפריל, אבי גבאי הוביל את העבודה לשפל היסטורי של 6 מנדטים בלבד. לפי הסקרים נראה כי הסיכוי של פרץ להשיג תוצאה משמעותית טובה יותר, גם אחרי החיבור עם לוי־אבקסיס, די נמוך. האם זה אומר שהציבור הרחב השתכנע מהטיעונים של נתניהו, בנט ולפיד? האם תוכנית שתקדם צעדים משמעותיים למען ציבור העובדים והעניים לא תוכל להיות פופולרית? סקר "בוחרים כלכלה", שנערך לקראת בחירות אפריל, מראה כי רוב מוחלט של 71% תומך בהעלאת המיסוי על בעלי ההון ובעלי הכנסה גבוהה, ובעד הלאמת משאבי הטבע. רוב גדול עוד יותר בעד מימון ממשלתי לחינוך חינם מגיל אפס, גם במחיר העלאת מיסים. בנוסף, המחאות החברתיות לאורך השנתיים האחרונות מדגישות שרבים בקרב ציבור העובדים ושכבות הביניים צמאים לשינוי משמעותי. גם אם הייתה מורכבת בזמן האחרון רשימה של שמאל סוציאליסטי, מהגורמים הכי כנים ועל היסודות הבריאים ביותר, מערכת הבחירות הנוכחית הייתה קשה. המיאוס משלטון נתניהו בשילוב עם ייאוש מסוים הקיים בשטח מביאים לסחף חזק לטובת "הצבעה אסטרטגית" לכחול־לבן. מדובר בהצבעת "הרע במיעוטו" — לא בעד התוכנית הפוליטית של "כחול־לבן" אלא בעד הפלת נתניהו. אולם הרשימה של פרץ, שלא בנויה על יסודות בריאים אלא על פוליטיקה אופורטוניסטית ובסופו של דבר פרו־קפיטליסטית, לא מאתגרת את גישת "הרע במיעוטו" אלא זורעת אשליות בממשלת קואליציה קפיטליסטית של "הרע במיעוטו". בנוסף, הרבה מצביעים ערבים, אך גם יהודים, זוכרים את כהונת פרץ במשרד הביטחון, שהביאה לשכול, דם ומלחמות מזוויעות בלבנון ובעזה. פרץ ממשיך להתעקש בקמפיין הנוכחי כי אותה מלחמה הייתה מוצדקת וכי מדובר בהישג להתגאות בו. באופן כללי, בכל הקשור לסוגיות "המדיניות" — הסכסוך הישראלי־פלסטיני, הכיבוש, האפליה והדיכוי על רקע לאומי — הקמפיין של פרץ לא מקדם שום דבר חדש או שונה ממפלגת העבודה בעבר, שבתורה לא קידמה שום דבר שונה מהותית מ"יש עתיד" או הליכוד. זה גם מה שמאפשר לאורלי לוי־אבקסיס ומפלגתה להשתלב בקלות באותה הרשימה. כך יוצא שהדרישות החיוביות בקמפיין של פרץ מוכתמות בפוליטיקה ימנית ומפלגת, שלא מצליחה לחבר ולאחד סביב התוכנית שכבות שונות של מעמד העובדים, יהודים וערבים. בהיעדר שמאל סוציאליסטי בולט ברמה הארצית, הקמפיין בכל זאת עוזר לעורר דיון ולשפוך אור על מה שחסר ונחוץ במערכת הבחירות הנוכחית. אנחנו בהחלט זקוקים לרשימה המקדמת בקמפיין הבחירות שלה דרישות להעלאת שכר, העלאת הפנסיות והקצבאות, חינוך חינם מגיל אפס והשקעה בבניית דיור ציבורי — אך לא כמהלך אלקטורלי קצר־טווח של מפלגות ממסד השואפות להשתלב בממשלת ההון הבאה. במקום זאת, אנחנו זקוקים למפלגה או לרשימה שתורכב מקואליציה של ארגונים ומפלגות המוכנים להיאבק למען הדרישות האלו ביום שאחרי הבחירות — לא רק בכנסת, אלא גם בשטח, בקמפוסים ובמקומות העבודה — כחלק ממהלך של בניית אופוזיציה לממשלת ההון הבאה וכחלק מהמערכה הרחבה למען שינוי סוציאליסטי של החברה. אולי יעניין אותך גם... |
צילום: יאשה מארמר גב סולידרי למאבק סוציאליסטי
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום. בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת. כתבות קשורות דיווחים ועדכונים
כתבות אחרונות |
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום.
בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת.