הם רבים על ג׳ובים ולמיליון ישראלים אין עבודה...
"חזרנו לעבוד בתנאי עבדות. השטח לא יכול לשאת את זה"
סיקור סוציאליסטי: משבר הקורונה
תוכנית חילוץ לציבור העובדים והעובדות
X
נקודת מבט סוציאליסטית
דמוקרטיה בימי קורונה
חירויות דמוקרטיות ברחבי העולם תחת מתקפה בצל משבר הקורונה ■ בישראל, השימוש בשב״כ לאיכון אזרחים במהלך המגפה מייצג תקדים מסוכן

הדפסה
(צילום: רישיון חופשי, Pixabay)

החלטת הממשלה להתחיל בצעדי "חזרה לשגרה" במשק לוותה בפנייה להמשך ובהצעות להגברת השימוש בשב״כ להפעלת אמצעי מעקב על אזרחים. לאחר שהמאמצים לביצור שלטון נתניהו בחסות משבר הקורונה זכו לחיזוק מכחול־לבן ומפלגת העבודה, שחברו למושחת מבלפור רגע אחרי הבחירות שבהן נרשם שוב רוב נגד הממשלה היוצאת והעומד בראשה, כעת גם יו״ר מפלגת העבודה ח״כ עמיר פרץ משמש חותמת גומי לדריסת חירויות דמוקרטיות.

באישון לילה ב־16 במרץ החליטה הממשלה להסמיך את השב״כ והמשטרה למעקב אחר נתוני התקשורת הסלולרית של אזרחים בתואנה שהדבר נחוץ לניטור המגפה — אף שמדובר בצעד חריג ברמה העולמית, לפחות למדינה המתיימרת להיות "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" (להוציא כמובן דיכוי לאומי, כיבוש ומצור על מיליוני פלסטינים).

באותו היום הבהירה סיגל סדצקי, ראשת שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, בדיון חטוף של ועדת המישנה לשירותים חשאיים של הכנסת הקודמת, ביום התפזרותה, כי היא דורשת למעשה "גם סגר וגם פיקוח אישי על אנשים והפסקה טוטלית של חופש הפרט", כדבריה, בדומה לסין. רעיון טוטליטרי בכסות של חוות דעת מקצועית.

איגוד רופאי בריאות הציבור התריע באופן חד־משמעי כי "מי שמבקש להמשיך ולעשות שימוש בכלי השב״כ לצורך מעקב אחר אזרחי ישראל, עושה זאת בתואנת שווא של צורכי בריאות הציבור".

דמוקרטיה בנסיגה

בקרב המונים ברחבי העולם, השלבים החמורים יותר של ההתפרצות לוו באופן כללי בהבנה לצורך בצעדי ריחוק ובידוד חברתי מסוימים להגבלת התפשטות המגפה, כולל במהלך הפגנות רבות — אף שבלבנון ובמדינות נוספות, העניים ביותר מחו בין השאר על מדיניות צינית הכופה עליהם בחירה בין סכנת רעב בהסגר לבין חשיפה לנגיף. מחאה כזו נגד ברירה בלתי אפשרית כמובן שונה מהותית ומנוגדת מהיסוד להפגנות של גורמי שוליים ימניים ליברטריאניים בארה״ב, בגרמניה ובמדינות אחרות נגד הנחיות ההסגר, בתביעה אנטי־חברתית באצטלה דמוקרטית לחופש לסכן אחרים. אם כי נראה שגם במקרים האלה, הפגנות נגד ההסגר הצליחו להשיג אהדה מקרב שכבה של אנשים עובדים שחשים חוסר אונים בשל הפגיעה הכלכלית הכבדה. עבור עובדים ועניים, נדרשת הגנה גם על בריאות וגם על פרנסה.

אולם החששות הבריאותיים ההמוניים מנוצלים לגל הסלמה בצעדים סמכותניים מסוכנים מצד ממשלות בחסות עילת ההגנה על חיי אדם, כולל מיליטריזציה של ניהול המשבר, דיכוי מרחב למחאות ומאבקים, ברוטליות משטרתית ומעקב המוני אחר אזרחים.

עוד טרם משבר הקורונה, חירויות דמוקרטיות בעולם היו נתונות במגמת נסיגה ממושכת. לפי דוח של עמותת 'פרידום האוז' האמריקאית, שנת 2018 הייתה השנה ה־13 ברציפות שבה נרשמה נסיגה משוקללת במדדי זכויות האזרח, לשיטתם. סימפטום למערכת במשבר עמוק.

כעת, לפי 'האקונומיסט', לא פחות מ־84 ממשלות בעולם הכריזו על חוקי חירום המוסיפים סמכויות לשלטון. חלק מהאמצעים עלולים להישאר גם אחרי שוך המגפה, שעה שנוכח משבר כללי, המעמדות השליטים עשויים להישען יותר על דיכוי בכוח בניסיון להחליש התנגדות, לשמור על השלטון ולייצב את המערכת.

כמה מהמהלכים האחרונים זכו לכינוי "הפיכות קורונה". בהונגריה, ראש הממשלה אורבן נהפך לדיקטטור בפועל לאחר שניצל את המשבר להשגת סמכויות כמעט בלתי מוגבלות לשלוט במדינה בצווי חירום. נשיא סרביה ווּצ׳יץ' סגר את הפרלמנט והטיל עוצר צבאי ברחובות המדינה. נשיא הפיליפינים דוטרטה התיר לצבא ולמשטרה לירות למוות, לשיקולם, במפירי בידוד והנחיות.

ממשל פוטין ברוסיה פנה להרחבת אמצעי מעקב אחר אזרחים עד לרמת משטור הדוק, בעזרת מערכת היתרים לזמני יציאה ספציפיים מהבית לכל מטרה ועניין. בהונגריה, קמבודיה, מיאנמר, תאילנד וזימבבואה, מפיצי טענות שלדעת השלטון הן כוזבות מאוימים בעונשי מאסר, ובעיראק נשלל הרישיון מרויטרס עקב דיווח ביקורתי על מספר המקרים המאומתים במדינה. בירדן, עומאן, תימן ואיחוד האמירויות נאסרה הדפסת עיתונים.

למעשה, ממשלות ו"שליטים חזקים" מתערבים בתגובה למשבר הקורונה בהיקף משמעותי בכלכלה ובהתנהלות החברה, בצורה בונפרטיסטית — השליטים מציבים עצמם כביכול "מעל לחברה" ומאזנים בין לחצים מנוגדים מכיוון גורמים שונים במעמד השליט המעוניינים ביותר או בפחות התערבות מצד המדינה להגנת האינטרסים שלהם, לבין לחצים מצד ההמונים, המצפים ולפעמים נאבקים סביב דרישות להגנת בריאותם ופרנסתם.

בשורה התחתונה, המדינה הקפיטליסטית מתערבת בחתירה לייצוב המערכת, שהושלכה למשבר הנוכחי אחרי שכבר הלכה ושקעה במשבר לגיטימציה, שהשתקף במדינות רבות בהתמוטטות התמיכה במפלגות מסורתיות ובהתפרצות תנועות המונים. בקרב המעמדות השליטים גובר חשש מפני התלקחות של מאבקים המוניים בתקופה הקרובה על רקע המשבר הכלכלי. בלבנון, בהמשך לאירועים המהפכניים בסוף 2019, המצב הכלכלי הקטסטרופלי הוציא אנשים להפגנות לוחמניות בשבועות האחרונים כבר בעיצומם של תנאי ההסגר. בישראל פורסם שצוות של המטה לביטחון לאומי והצבא דן בתחילת אפריל בתרחישי התפתחות של "מרי אזרחי".

סללו את הדרך למשבר ומחפשים שעיר־לעזאזל

האם סביר שממשלות קפיטליסטיות שגררו רגליים והובילו מדיניות שסללה את הדרך לממדי התפרצות הרסניים של המגפה ולמצוקה כלכלית המונית ידאגו עכשיו להבטיח את בריאות הציבור ופרנסה? בעתות משבר נחוץ לפקוח עין שבעתיים ולהתנגד לעריצות של קומץ פוליטיקאים קפיטליסטיים, פקידים ומומחים ממונים. יש צורך בדיון ציבורי ער ושקוף על האתגרים הקשורים בהתמודדות עם המשבר בחברה.

ברור שיש לדרוש מהממשלות הקפיטליסטיות כל צעד הנחוץ להגנת בריאותם, חייהם וזכויותיהם של אנשים מהשורה במשבר הזה — כפי שהדבר נכון באופן כללי לדוגמה גם ביחס לחקיקה למניעת פגיעה בזולת, להבטחת בטיחות בדרכים, לגביית מס בריאות לקיום מערכת בריאות אוניברסלית או לאכיפת חינוך חובה להבטחת השכלה מירבית. אך רק מאבק והתארגנות עצמאיים יוכלו להבטיח באופן עקבי את האינטרסים החיוניים של האנשים העובדים.

חשוב לקחת בחשבון איך ניהול המשבר באופן המושפע משיקולים פוליטיים ועסקיים, ומתפיסות אנטי־דמוקרטיות ולעיתים אנטי־מדעיות, גובה מחיר בחיי אדם וגם במצוקות האיומות הנכפות על אנשים ממעמד העובדים ושכבות הביניים המרוששות.

בכל מקום, היישום והאכיפה של תקנות החירום ממחישים עד כמה מלכתחילה בחברה לא שוויונית לא ייתכן שוויון של ממש בפני החוק. הנחיות בידוד גוזרות מחיר כבד יותר בדירה צפופה מאשר בווילה; אובדן הכנסה יכול למוטט כלכלית אנשים עובדים, אבל טייקונים יסתדרו; קנס שיטלטל משפחה עובדת, לא יזיז למשפחת מיליונרים. "תמותת הקשישים מהקורונה חד־משמעית הבדילה בין עשירים לעניים. עשירים מתו פחות", כפי שציין חוקר לכלכלת זיקנה בהקשר של מחדל בתי האבות בישראל.

בנוסף על כך, גם צורות של אפליה מכות בעוצמה בנסיבות של משבר כללי בחברה. בין השאר, נשים נדחקות לשאת יותר בנטל הטיפול במשפחה והאלימות נגד נשים מזנקת. בד־בבד, קבוצות מודרות ומופלות מסומנות כשעיר־לעזאזל. כך למשל, בהודו, ההתקפה המתמשכת נגד המיעוט המוסלמי העני מצד השלטון הלאומני ההינדי של מודי התגלגלה לעלילת דם שהאשימה את המוסלמים ב"טרור קורונה". במספר מדינות, דוגמת ברזיל, אוגנדה והונגריה, השלטון פנה גם להסתה ורדיפת להט״ב.

בישראל, לאכיפה נלוותה תעמולה מכיוון השלטון וחוגים באליטה השלטת שנועדה ללבות לאומנות ולבנות את תדמיתו של נתניהו כ״צ׳רצ׳יל של הקורונה", לצד ניסיונות לתעל זעם ציבורי לעבר קבוצות עניות ומודרות: ערבים, חרדים ומבקשי מקלט.

כך, בין השאר, נרשמו התעמרות משטרתית ומעצרים של עוברי אורח ערבים־פלסטינים ביפו, ובמזרח ירושלים, התרחשו התקפות חדשות מצד המדינה על התושבים הפלסטינים החיים תחת כיבוש ועל מפגינים, במיוחד בעיסאוויה, סילוואן ושייח' ג׳ראח. לאחר שתנאי עוני ופערי מידע, יחד עם גישה אנטי־מדעית מצד הממסד החרדי, הובילו להחרפת ההתפרצות בקהילות החרדיות, נתניהו סינן שלא רק תושבי בני ברק יידרשו להתמודד עם הגבלות מחמירות אלא גם "שכונות מסוימות בדרום תל אביב, אתם מכירים את הבעיה", ברמיזה ברורה למבקשי המקלט העניים, שאינם זכאים אפילו לדמי אבטלה. לא הייתה כל ראייה להפרת הנחיות נרחבת בקרבם או בדרום ת״א. ברקע, נתניהו עיכב את שחרור כספי השכר המעוקלים מהם במסגרת "חוק הפיקדון" (חמישית מהשכר החודשי), עד לביטול ההתעללות החוקית הזאת ב־23 באפריל בעקבות עתירה לבג״ץ.

הסטת זעם לעבר מיעוטים, וגם לעבר אזרחים מהשורה שלכאורה לא נשמעים להנחיות, נועדה להשכיח את העובדה שמדיניות הממשלה היא האחראית למחדלי היעדר הבדיקות, חוסר ההיערכות וייבוש מערכת הבריאות חרף כל ההתרעות, ולמחדל בתי האבות. אלמלא המחדלים האלה, לממשלה היה קשה ביותר להצדיק אמצעי "האח הגדול" ואכיפה דרקונית. בדרום קוריאה, בטאיוואן ובהונג קונג ריסון המגפה הושג ללא אמצעים כאלה.

התעמרות באזרחים

ממשלת המעבר של נתניהו התירה רשמית את חופש ההפגנה גם במהלך ימי ההסגר, לא מעט בשל העובדה שרק זמן קצר קודם התקיימו בחירות שביטאו התנגדות רחבה לנתניהו. כפי שנרמז עוד מעצם ההתפתחות של מחאת "הדגלים השחורים", ובהמשך ממחאות אחרות, ניסיון לאסור הפגנות היה מתפוצץ לממשלה בידיים עם מחאה נרחבת יותר.

עם זאת, הממשלה גייסה את השב״כ, המשטרה והצבא לצורך ניהול המשבר. הצבא נקרא להטיל עוצר במספר יישובים, ומאות חיילים, חלקם חמושים, התלוו לשוטרים לאכיפת תנאי סגר ברחבי הארץ. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה תקריות של אלימות משטרתית, מעצרים, קנסות דרקוניים ופגיעה במפגינים (שבהפגנות שסוקרו בימי ההסגר שמרו מיוזמתם על ריחוק חברתי).

ב־22 באפריל דווח כי היקף הקנסות הניתנים מאז סוף מרץ בגין הפרת צווי "בריאות העם" טיפס בתוך פחות מחודש ל־34 מיליון שקל במצטבר מ־46 אלף דוחות. כמעט כל הקנסות (95%) הוטלו על אזרחים בטענה ל"יציאה למרחב הציבורי למטרה אסורה" — מדובר בקנסות של 500 שקל כל אחד, המסתכמים בקרוב לשני־שליש מהסכום הכולל. בנוסף על כל אלה, מספר מפגינים קיבלו קנסות של 5,000 שקל. למי שלא ישלמו בתוך 60 יום צפוי קנס פיגורים של 50%, ובהמשך איום בעיקול חשבון ומשכורת.

מהרגע הראשון, שחרור רסן הקנסות הביא לאינספור דיווחים על פגיעה באנשים עובדים, יהודים וערבים, אפילו ללא כל ראיה רלוונטית להפרת הנחיות. בתום השבוע הראשון למבצע הקנסות דווח ב'הארץ', "בין השאר חולקו קנסות בגין נסיעה של יותר משני נוסעים ברכב, בעוד החוק אומנם אוסר זאת, אך אינו מאפשר לתת על כך קנס. כמו כן ניתנו קנסות לאנשים שהיו בדרכם לערוך קניות, דבר שהותר בתקנות, וכן לאנשים שרצו סביב בתיהם. תופעה אחרת היא מתן דו״חות על יציאה לעבודה, כאשר השוטרים מתעקשים בפני הנהגים כי עליהם להציג בפניהם הוכחה שהם עובדים במקום עבודה חיוני, בעוד לפי התקנות העובדים אינם נדרשים להציג דבר".

לעומת זאת, ראש הממשלה, שר הבריאות, הנשיא ושרים וח״כים מהימין שנתפסו בתקשורת על הפרת הנחיות סגר לא נקנסו ולא חששו מסנקציות. אחד מהם, ח״כ ליברמן, הגיב לתקשורת בהתאם לקו הפופוליסטי הימני הטיפוסי שלו, עם הסתה נגד "החרדים" ובטענה כי "המסקנה מליל הסדר בבלפור — נתניהו עצמו לא מאמין בשיטות האלו". הוא קשר בין ההחלטה על סגר בליל הסדר למחדל הבדיקות המתמשך. אזרח מהשורה שהיה מעז לטעון להגנתו על הפרת הנחיות שההגבלות החמורות על חופש התנועה הן במידה רבה תוצאה של מחדל הבדיקות החמור, לא היה חומק מקנס.

למעשה, האיפה ואיפה הייתה עניין שיטתי. לאורך תקופת ההסגר, בעלי הון קיבלו היתרים נרחבים להמשיך להפעיל גם עבודה לא חיונית (עם 15%–30% מכוח העבודה) ולסכן את בריאות העובדים. מנגד, מדיניות הקנסות הרגרסיבית, אף שכללה בשוליים קנסות מוצדקים על בעלי עסק שרלטנים ששיווקו "תרופות" לקורונה, בעיקרה פוגעת חומרית באופן דרקוני ברבבות אנשים מהשורה בנסיבות של אבטלה המונית ומצוקה כלכלית.

הרוב המוחלט של הציבור בימי ההסגר נשמע להנחיות העיקריות, קודם כול מתוך שכנוע ואף שההנחיות היו לאורך הדרך סותרות והשתנו בתכיפות — לכן גם, ובהתחשב בפערי מידע, אין להתפלא שבשלבים הראשונים לחלקים באוכלוסייה לקח מעט יותר זמן לעכל את חומרת המגפה ולאמץ כללי ריחוק. בתגובה למקרים כאלה ניתן היה להגביר מאמצי הסברה נגישים ברחוב, לצד העמדת סיוע חברתי ומיקוד אכיפה במקרי קצה חמורים. מעטים שילמו את הקנסות בינתיים, כך שקיים פוטנציאל למרד תשלומים ולביטולם.

"האח הגדול"

ההחלטה התקדימית על איכון באמצעות השב״כ לצורך איתור נשאים פוטנציאליים גררה תשומת לב ל"כלי", תוכנית ריגול שגרתית אחר נתוני התקשורת של אזרחים, כפי שנחשף בתחקיר ב'ידיעות אחרונות'. איש שב״כ בכיר צוטט שם בהתייחסות לפרשת סנודן, שחשף בצעד אמיץ ב־2013 איך ממשלת ארה״ב אוספת נתוני תקשורת דיגיטליים של כלל אזרחי ארה״ב והעולם: "כשהתפוצצה פרשת סנודן, כולנו צחקנו שהדבר שאותו קהילת המודיעין האמריקאית מנסה להסתיר, ואשר גרם לסערה כל כך גדולה בציבוריות האמריקאית, כתוב אצלנו בחוק באופן כה ברור".

בהתאם לחוק השב״כ מ־2002 וסעיף 11 העמום שהתווסף לו במחטף, כל חברות הסלולר והאינטרנט מעבירות לשב״כ באופן שוטף נתוני תקשורת של כלל האזרחים, לרבות מיקום, הצדדים ומשך השיחות שבוצעו, מסרונים ויעדי גלישה. ח״כ אבי דיכטר (הליכוד), ראש השב״כ דאז, הודה כי "כל פרק נתוני התקשורת עבר לשמחתי כמעט בכלל בלי התייחסות. אף אחד לא שאל אותנו לגביו. לא הבינו את המשמעות". ב־2007 אושר בכנסת "חוק האח הגדול", המאפשר למשטרה, ללא צו בית משפט, לגשת לנתוני תקשורת דיגיטליים של כל אדם, כביכול לחקירות ספציפיות. תחולת שני החוקים הסמכותניים הורחבה בצווי "בריאות העם" לצורך מעקב אחר מחויבי בידוד ולאיתור נשאים פוטנציאליים.

עתירות נגד המהלך לבג״ץ מצד ארגון העיתונאים, האגודה לזכויות האזרח ואחרים כשלו בבלימתו במישור המשפטי. נציגי משרד הבריאות התעקשו לאורך כל הדרך שאין כל חלופה למדיניות הזאת, אף שהיא אינה בשימוש ברוב מדינות העולם, וכי הבדיקות לכאורה אינן מספיק יעילות.

איגוד רופאי בריאות הציבור דחה על הסף את הטענה הזאת. לפי יו״ר האיגוד חגי לוין, "לא מקובל בעולם להרחיב את הבידוד לאנשים שעברו ליד אדם חולה ברחוב... הכלי של השב״כ לא אוסף את המידע נכון, ההגדרות לא נכונות ואין גורם מקצועי... במקום להשקיע במה שצריך — צוותי חקירות, בדיקות מעבדה ומיגון צוותים — מתעסקים כל הזמן באיכון. אין צורך בשב״כ — השימוש בארגון פוגע באמון הציבור וזה פוגע בטיפול. היה צריך ללכת במודל של דרום קוריאה, שאנשים הורידו אפליקציה באופן וולונטרי בהתחלה".

בפרט, האיגוד העלה תהיות על שימוש במעקב — אותו תיאר בצדק כפוגעני — גם במהלך שבועות שבהם ממילא מרבית האוכלוסייה שמרה על תנאי הסגר. עם ההקלות, האיגוד קרא להימנע מהתרת השימוש במעקב ותחת זאת לגייס ולהכשיר כוח אדם למערך בריאות הציבור ו"להגביר את השימוש בכלי ניטור מעבדתיים מולקולריים וסרולוגיה, כולל לאוכלוסייה ללא תסמינים, בהתאם להמלצות מומחי בריאות הציבור". ראוי להזכיר שמה שהאיגוד כינה "מערכת טיפשה ולא שקופה", גרם בין השאר למקרי חלם של בידוד מיותר של אנשים בגלל טעויות בזיהוי.

אפליקציית 'המגן' של משרד הבריאות נועדה להשיג את אותה המטרה של בדיקת פוטנציאל הידבקות על בסיס מיקום, רק באופן וולונטרי ובינתיים על פניו תוך שמירת פרטיות המשתמשים — האפליקציה נכתבה בקוד פתוח ונתוני המיקום (המוצלבים מול נתוני חקירות אפידמיולוגיות) נשמרים זמנית ובמכשיר בלבד. זה לא מפריע לגורמים בממשלה לדחוף להפרטת פעולות הניטור, כך שעסקים פרטיים למטרות רווח יעבדו וינתחו את נתוני תקשורת הסלולר של אזרחים. שר הביטחון בנט למשל דוחף מערכת של תאגיד הסייבר ההתקפי הידוע לשמצה NSO, המנפיקה לכל אדם ציון פוטנציאל הדבקה.

אמצעי המעקב הפולשניים נגד אזרחים פוגעים לא רק בזכות הבסיסית לפרטיות. הרחבת השימוש בהם מאיימת להקל גם על הפעלה עתידית כ"פתרון" לבעיות אחרות של השלטון. למשל, לניסיונות להשתקת ביקורת ציבורית ומחאה, כולל פגיעה בעיתונאים (נזכיר שסביב בחירות ספטמבר הובילה הסתה מצד ראש הממשלה להצמדת מאבטח לעיתונאי, ושעיתונאים פלסטינים נתונים לרדיפה ברוטלית כשגרה), רדיפה פוליטית, פגיעה במובילי/ות מאבקים חברתיים או התנכלות למיעוטים. כל אמצעי "האח הגדול" צריכים להתבטל.

"החברה לא בת־קיימא"

המשימה של השמאל הסוציאליסטי, ועדי וארגוני העובדים והעובדות בהקשר של ההתקפות על זכויות ותנאי מחיה בצל המשבר הנוכחי היא לפקוח עין, לעמוד על המשמר ולהוביל התנגדות, התארגנות ומאבק להגנת האינטרסים של מעמד העובדים/ות ואנשים מהשורה — לרבות התערבות בדרישה למנגנוני פיקוח דמוקרטיים עצמאיים בכל נקודה בה מיושמת מדיניות המעלה חשש לניגוד אינטרסים ולפגיעה, החל מדרישת זכות וטו על מהלכי פיטורים, דרך פיקוח על פעולות שיטור ואכיפה ועד לפיקוח על החלטות ממשלה.

בימי ההסגר צמחו במדינות רבות וגם בישראל התארגנויות קהילתיות שונות, בסיוע רשתות חברתיות, לצורך עזרה הדדית. הן מייצגות זרעים פוטנציאליים של מבנים דמוקרטיים מקומיים, שיוכלו לא רק לקדם סיוע לתושבים ובמידת הצורך אכיפה קהילתית דמוקרטית "מלמטה" של תנאי ריחוק חברתי, אלא גם אסיפות, בחירת נציגוּת והתארגנות למאבק לשינוי על רקע המשבר הכלכלי והחברתי — בד־בבד עם התארגנות במקומות העבודה והלימודים.

מה שנחוץ כעת, על רקע משבר מערכתי היסטורי ברמה העולמית, הוא לא רק מאבק לבלימת גזירות אלא גם מתיחת קו אדום והתנגדות ל"חזרה לאחור". מאבקי הבלימה והמאבקים לרפורמות חברתיות דרושים לא כדי להביא לתיקון מערכת פושטת־רגל ובלתי ניתנת לתיקון, ולא כדי להשיג דו־קיום עם אוליגרכיה מושחתת המדרדרת את החברה לתהום בכל התחומים — אלא כחלק ממאבק להפלת המערכת הקיימת ולמען מערכת שתאפשר דמוקרטיה אמיתית, רווחה ומענה לצרכים ולשאיפות של אנשים מהשורה.

המשבר הנוכחי חושף עד כמה ההתנהלות ה"נורמלית" בחברה הקפיטליסטית ערב משבר הקורונה הפקירה את בריאות הציבור והותירה המונים בתנאי קיום שבריריים. גם אמצעי "האח הגדול", שנשלפו בישראל ובמספר מדינות אחרות ככלים לניהול האוכלוסייה במהלך המגפה, בעוד שהם שואבים לגיטימציה מהרעיון של שמירת הביטחון (וכעת גם הבריאות) של אזרחים, משמשים בסופו של יום באופן מסוכן יותר מכול לביצור האליטה השלטת בחברה. בישראל הם משמשים בפרט גם לתחזוקת השליטה במיליוני פלסטינים.

כפי שציינה פעילת האקלים גרטה טונברי, "אם משבר נגיף הקורונה לימד אותנו משהו, זה שהחברה שלנו לא בת־קיימא", ושמהלכים גדולים בחברה יכולים להתבצע במהירות. היא גם הזהירה מפני גלישת המשבר "לכיוון הלא נכון" בשל גורמים עוינים העלולים לנצל את מצב החירום בחברה אם לא ייתקלו בהתנגדות של "אזרחים דמוקרטיים מעורבים".

אין דמוקרטיה בלי שוויון

היסטורית, הבטחת בשורת זכויות האדם האוניברסליות שנישאה כדגל המהפכה האמריקאית והצרפתית ומהפכות קפיטליסטיות נוספות, בתקופה שבה לשיטה הקפיטליסטית עוד היה תפקיד מקדם חברתית, מעולם לא מומשה.

אז, המעמד השליט החדש, הקפיטליסטי, דיבר על "מהפכה של העם" נגד הסדר הפיאודלי הישן, אך כונן סדר חברתי שהבטיח עבורו, כפי שתיאר מרקס, שליטה וצבירת עושר עצומה, ששיקפו ניצול, מחסור ומצוקה עבור שאר החברה. ההבטחה הליברלית לזכויות אוניברסליות נותרה על הנייר, בראש ובראשונה במציאות של אי־שוויון מעמדי, אך גם מגדרי, לאומי, אתני וכו' — סתירות שהביאו להתפתחות תנועת העובדים ותנועות שחרור נגד דיכוי.

בכלל זה, תחת "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", כשני מיליון ישראלים חיו בעוני עוד לפני משבר הקורונה ומיליוני פלסטינים נתונים לצורות שונות של דיכוי לאומי ברוטלי.

יחס עקבי לרעיון של דמוקרטיה סותר את ההיגיון של מערכת השוללת שליטה דמוקרטית במשאבים ומושתתת על ניצול מעמדי ודיכוי.

שינוי השיטה

ברמה העולמית, הניסיון מאז המשבר הקפיטליסטי הגדול של 2008 רק ממחיש איך בנסיבות של טלטלה כלכלית וחברתית קיימות סכנות ממשיות דוגמת ריכוז מוגבר של סמכויות שלטוניות, רמיסת חירויות ודיכוי תנועות חברתיות, ליבוי "הפרד ומשול" ורדיפת מיעוטים, והתערבות מצד כוחות ריאקציה במסווה פופוליסטי לחיסול הישגים חברתיים.

אולם איומים כאלה לא מייצגים כוחות כל־יכולים, כפי שהזכירו רק בשנה שעברה ובעשור החולף תנועות המונים מהפכניות שסילקו רודנים שמשלו עשורים. מה שנחוץ הוא לסייע למימוש הפוטנציאל המוגבר להתפתחות של מאבקים המוניים מקרב מעמד העובדים ושכבות הביניים המרוסקות, ולתרום לחיזוק המאבקים האלה בחתירה לבניית התנגדות להתקפות על תנאי המחיה, דרישת זכויות ושיפור תנאים, בניית סולידריות ושילוב כוחות, הכללת מסקנות על כשלים מערכתיים והצמחת אלטרנטיבה פוליטית לשלטון שתציע את "אסטרטגיית היציאה" המהותית הנחוצה מהמשבר בחברה.

בהקשר הישראלי־פלסטיני, תנועות של עובדים, צעירים ומדוכאים משני צידי השסע הלאומי, נגד "גזירות קורונה", נגד שלטון ההון, נגד המשך הכיבוש ולמען פרנסה, רווחה, שלום על בסיס שוויון ולמען שינוי עמוק בחברה הן הדרך היחידה להציב פתרונות ממשיים על סדר היום.

הפרספקטיבה לצמיחת אלטרנטיבה פוליטית משמאל נטועה בפרספקטיבה להתפתחות המאבקים החברתיים והמעמדיים שיחדדו עבור שכבות חדשות את הצורך בהתארגנות פוליטית. גם אם רבים, מתוך אכזבה וסלידה מהפוליטיקה הממסדית, יבקשו לברוח מהשאלה הפוליטית, הרי שמבלי להציב אלטרנטיבה לשלטון ולמערכת הקיימת, לא ייתכן שינוי עמוק בחברה.

המשבר הכלכלי מעורר תסיסה חברתית עמוקה שהולכת ומתורגמת לריבוי יוזמות מחאה ומאבקים בקרב מעמד העובדים ושכבות הביניים. בישראל מתרחשת גאות התחלתית של יוזמות מחאה ברחובות, גם אם במספרים מצומצמים עדיין, אך מספר הקבוצות שיוצאות כעת במקביל למחות ולהיאבק על האינטרסים שלהן לא נראה מאז 2011. מכיוון שהמשבר הכלכלי לא צפוי להיפתר במהרה, המגמה הזאת מדגישה את הפוטנציאל להתפתחות של מאבק המוני וכוללני מול הממשלה החדשה שבדרך ומול האליטה השלטת.

הכוח החברתי החזק ביותר, המסוגל להפוך את התמונה ולחולל שינוי, הוא מעמד העובדים והעובדות, אומנם לא תחת ההנהגות הקיימות, אך על ארגוניו ופוטנציאל ההתארגנות והמאבק שלו. בלי העובדים והעובדות שום דבר לא זז, כפי שהדגימו ימי ההסגר, וניתן לעצור מלכת את מכונת הרווחים של הטייקונים. אולם העמדה החיונית הזאת רומזת לפוטנציאל מרחיק לכת, מהפכני, לייתר כליל את תפקיד בעלי ההון בחברה ולהחליף את הדיקטטורה של ההון בדמוקרטיה בעולם העבודה ובמשק, במסגרת מערכת סוציאליסטית שתאפשר תכנון כלכלי דמוקרטי לתועלת חברתית והרחבה כללית של הדמוקרטיה בחברה.



₪15,375
עוד ₪4,625
להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2020
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.

תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.