בעקבות העלייה בקצב ההדבקה בקורונה, הממשלה דנה בימים אלה על הטלת סגר מלא נוסף. כניסה לסגר שני בלי נקיטת צעדי חירום למיגור מגפת האלימות נגד נשים היא הפקרות. 13 נשים נרצחו בישראל מתחילת 2020 על ידי בני זוגן או משפחתן — 8 מהן מאז מרץ, כשהתחילו צעדי הסגר. מרכזי הסיוע דיווחו בסגר הקודם על עלייה של מאות אחוזים בפניות, והתלונות על אלימות במשפחה שילשו את עצמן.

אם משפחות ייכנסו שוב לסגר בבתיהן, עם מצוקה כלכלית גוברת ובלי אפשרות לפנות לעזרה, יהיה גל נוסף של אלימות כלפי נשים. העובדות הסוציאליות — שלאחרונה הגיעו להישגים במאבק על תנאי העבודה שלהן — מבינות את זה, ומסבירות שקיימים כאלף תקנים לא מאוישים שיכולים לסייע לנשים נפגעות אלימות ולמענה לגברים אלימים. לממשלה זה לא מזיז.

זה לא מפתיע כשמסתכלים על הזלזול בו שלטון נתניהו מתייחס לתיקצוב התוכניות למניעת אלימות במשפחה. ב־2017, בתגובה למחאה שפרצה בנושא, אושרה התוכנית בממשלה, והוחלט לתקצב אותה בתקציב תוספתי של 50 מיליון שקל על פני חמש שנים. כלומר, בשנה הראשונה היא תתוקצב ב־50 מיליון שקל, בשנייה ב־100 מיליון שקל וכן הלאה. תוך 5 שנים הממשלה הייתה אמורה להעביר 750 מיליון שקל. האלימות משתוללת, אך התקציבים לא הועברו! בסוף 2018, בעקבות שביתת הנשים, הממשלה נאלצה להבטיח להעביר 250 מיליון שקל. עברו שנתיים, ומתוך התקציב, הזעום גם ככה, הועברו רק 70 מיליון.

המספרים מדברים בעד עצמם: לאף אחד בממשלה לא באמת היה אכפת מה יהיה התקציב, או האם התוכנית להצלת חייהן של נשים תיושם.

האוצר החליט "לחסוך" על חשבון חייהן של נשים. לעומת זאת, לסבסוד תאגידים, באמצעות קניית אגרות חוב בשווי 15 מיליארד שקלים נוספים, לממשלה יש כסף. וזאת אחרי שמתחילת המשבר, בנק ישראל כבר העביר בצורה הזאת לחברות הגדולות במשק 50 מיליארד. עשרות מיליארדים לתאגידים — אבל חצי מיליארד להצלת חיי נשים אין?

כשנתניהו נלחץ מההפגנות הסוערות נגדו בכיכר רבין ומחוץ למעונו בבלפור, הוא מצא תוך מספר ימים 6 מיליארד שקל לתוכנית מענקי הקורונה. אנחנו צריכות לוודא שהוא נלחץ באותה מידה מהמחאה נגד רצח נשים והאלימות המגדרית הגואה.

להחריף את המאבק

בתחילת יוני, מעל עשרת אלפים הגיעו לעצרת המחאה נגד רצח נשים — ההפגנה הגדולה עד אותו יום מתחילת משבר הקורונה. הזעם הרב ממשיך להתפרץ בהפגנות קטנות יותר שמתארגנות בעקבות כל רצח נוסף. עכשיו אנחנו חייבות להחריף את המחאה, אבל איך?

קודם כל, להציב דרישות ברורות. אנחנו לא יכולות להסתפק בבקשה לכבד את החלטת הממשלה מלפני שנתיים לגבי התקציב שהובטח אז. דרושים עוד צעדי חירום ועוד השקעה בשגרה, גם מתוך ההבנה שהאלימות במשפחה מחריפה כעת כתוצאה מהעוני שהמערכת כופה על כל כך הרבה נשים וגברים וכתוצאה מהייבוש התקציבי של כל השירותים החברתיים.

אנחנו צריכות לדרוש לפתוח עוד מרכזי סיוע ומעונות לנשים נפגעות אלימות, לפתוח עוד מעונות ומסגרות טיפול לגברים אלימים.

אנחנו צריכות לחזק מאבקי עובדות בשירותים החברתיים, כגון מאבק העובדות הסוציאליות, ששבתו לאחרונה — אלה העובדות הנחוצות להפעלת שירותי הרווחה לנפגעות אלימות.אנחנו צריכות לדרוש פתרונות דיור לנשים שעוזבות מערכת יחסים אלימה. אנחנו צריכות לדרוש תוכנית חילוץ מקיפה למובטלות, לנשים הצעירות, לעובדות ולעובדים מהמשבר הכלכלי, הבריאותי והנפשי שהביאה הקורונה.

לא נשיג את הדרישות האלה ללא מאבק והתארגנות. נחוץ לעבור ממחאות ספונטניות לתנועה מאורגנת. אנחנו זקוקות למסגרת משותפת של פעולה ודיון על דרישות וצעדי מאבק עבור אלפי הנשים והגברים, יהודיות וערביות, שנרתמו להפגנות ולצעדי מחאה. כך ניצור המשכיות ונוכל לארגן עוד הפגנות מול רשויות מקומיות, עיריות, משרדי ממשלה ובתים של חברי כנסת. כך נוכל ללחוץ על אגודות הסטודנטיות והסטודנטים ועל ההסתדרות להצטרף למאבק, ולא רק במילים — לתת גב ארגוני, לסייע בהפצת הסברה ובהרחבת מעגל הפעילות ואף לאיים בשביתות.

ומעל לכל, המאבק נגד אלימות מגדרית צריך להתחבר עם מאבקי עובדות ועובדים למען הצלת השירותים החברתיים כדוגמת מאבקי העובדות הסוציאליות והאחיות, ועם עשרות האלפים שיצאו לרחוב להגיד לממשלה שהפירורים שהיא מחלקת לא הולכים לתקן את השיטה שפשטה את הרגל.