25.11 פמיניזם סוציאליסטי והמאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים (מקור: ROSA) הצהרה משותפת של הקמפיין הפמיניסטי־סוציאליסטי הבינלאומי ROSA ושל לשכת הנשים הבינלאומית של תנועת ISA (בה שותפה מאבק סוציאליסטי) לרגל היום הבינלאומי למיגור אלימות כלפי נשים 1,279
שנת 2021 הייתה עוד שנה של מאבק נגד סקסיזם, להט״בופוביה וגזענות, עם הפגנות ושביתות המוניות, ודוגמאות מעוררות השראה של סולידריות הנבנית בין עובדים ועובדות מכל המגדרים. במפעל של מרצדס בחבל הבסקים שבתו 3,500 עובדים ועובדות לאחר רצח של חברתן לעבודה אריקה טברס, בדרישה לשים סוף לאלימות על רקע מגדרי. בתגובה לשורת הצעות חוק נגד הפלות במספר מדינות בארה״ב ולאיסור ההפלות המזעזע בטקסס בהתרת בית המשפט העליון, עשרות אלפי נשים הפגינו ב־2 באוקטובר תחת הסיסמה BansOffOurBodies# ("די לאיסורים על הגוף שלנו") בקריאה להגנה על הזכות להפלה ברמה הארצית. חודש אוקטובר בארה״ב זכה לכינוי Striketober (אוקטובר של השביתות) על רקע גל שביתות, שעה שמעל 100,000 עובדות ועובדים, מתעשיית הקולנוע ועד למפעלים, נמצאים במו״מ על חוזי עבודה ונוקטים צעדים ארגוניים. בארגנטינה ובמקסיקו, מאבקים למען הזכות להפלה הגיעו להישגים חשובים. ובברזיל, מעל 5,000 נשים ילידיות צעדו בבירה ברזיליה נגד ניסיונות הנשיא בולסונרו להעביר לידי חברות כרייה פרטיות אדמות של קהילות ילידיות. זהו ההקשר שבו אנו מציינות ומציינים השנה את ה־25 בנובמבר, היום הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים — תוך התארגנות במטרה להפוך אותו ליום של מאבק, במקום עוד יום של מילים ריקות מהממסד. "מהימים הראשונים של המגפה, מזכ״ל האו״ם אנטוניו גוטרש קרא להפסקת אש גלובלית שתשים סוף למגפת הצללים של אלימות כלפי נשים וילדות, ופנה בבקשה להשכנת שלום בבית וסוף לכל צורות האלימות בכל מקום." — מתוך הצהרת האו״ם לרגל היום הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים. בהתחשב ברמות האלימות כלפי נשים ברחבי העולם, אין ספק שנחוצה הפסקת אש. נתוני האו״ם מעריכים כי אחת מכל ארבע נשים חוותה אלימות פיזית או מינית במהלך ההיריון, 603 מיליון נשים חיות כיום במדינות שבהן אלימות במשפחה אינה נחשבת לפשע ו־80% מקורבנות הסחר בבני־אדם הן נשים ונערות, כש־79% מהן נסחרות למטרות ניצול מיני. נשים שחורות ומהגרות מתמודדות אפילו עם רמות גבוהות עוד יותר של אלימות. המכון האמריקאי לחקר מדיניות לגבי נשים (IWPR) מצא בשנת 2017 שיותר מארבע מתוך עשר נשים שחורות חוות אלימות פיזית מבן זוג במהלך חייהן, וציטט מחקרים שהראו כי לנשים שחורות יש סיכוי גבוה פי 2.5 להירצח בידי גברים מאשר לנשים לבנות. עם זאת, תידרש יותר ממשאלת לב וקריאה לשלום כדי לשים קץ לאלימות — במיוחד כשקריאה כזו מגיעה ממוסד קפיטליסטי בינלאומי המגן על מערכת האחראית לאלימות מיזוגנית מלכתחילה. נשים פעלו בעצמן והלכו הרבה מעבר למילים הריקות של מוסדות כמו האו״ם או כל ממשלה "מתקדמת", מתוך הבנה שהן מי שמארגנות את המאבקים שמשיגים ניצחונות ומחלצים ויתורים מהממסד. כך הושגו זכויות הפלה בארגנטינה ובמקסיקו השנה, במסגרת מאבק שורשי נגד אלימות על רקע מגדרי מצד המדינה. המערכת הקפיטליסטית מתמודדת מול קריאת תיגר גוברת ברחבי העולם. מההתעוררות המחודשת של שביתות הנוער למען האקלים, דרך שביתות של עובדים ועובדות המסרבים לשלם את המחיר על המשבר הכלכלי החדש, להתקוממויות מהפכניות בקולומביה ובמיאנמר בחודשים האחרונים, ועד למאבקם של תושבים ילידים בהרס יערות הגשם באמזונס. נשים נמצאות בחזית המאבקים האלו, לא מעט מכיוון שהמערכת הקפיטליסטית מוכיחה יותר ויותר שאינה מסוגלת לספק לנו חיים בטוחים. אפגניסטן: מחדלים אימפריאליסטיים מובילים לנסיגה גדולה במצבן של נשים ולהטב״ק+הצורה הקטסטרופלית בה הסתיימה ההתערבות האימפריאליסטית באפגניסטן הובילה לחזרת הטליבאן ומשטר המושתת על אלימות שיטתית על רקע מגדרי. רבות ורבים כבר נמלטו מהמדינה ופנו באופן נואש לבקשת מקלט במדינות אחרות. בעוד שהפגנות סולידריות במספר מדינות הדגישו תמיכה מקרב שכבות רחבות יותר בנשים ולהטב״ק הנמלטים מהמשטר הריאקציוני הזה, רוב אותם הפליטות והפליטים ימצאו במקרה הטוב מפלט במחנות שהם הכל חוץ מבטוחים עבורן, שעה שרוב המדינות סוגרות בפניהן את הגבולות. מצוקותיהן לא מעניינות את ממשלות אותן המדינות, כפי שלא עניינו אותן כשתמכו בממשלה המושחתת של אשרף ע׳ני. המלחמה באפגניסטן עצמה גרמה לעשרות אלפי הרוגים — 43% מהם נשים וילדים — והאלימות נגד נשים לא נעלמה עם סיום שלטון הטליבאן ב־2001. אי־אפשר להאמין להבטחות הטליבאן לאפשר חירויות מסוימות לנשים. אף שעצם העובדה שהטליבאן נאלץ להשמיע הבטחות מילוליות כאלו מראה את השפעת התנועה הפמיניסטית העולמית בשנים האחרונות, הכרחי להכיר בנסיגה במצבן של נשים ושל להטב״ק. השלטת חוקי השריעה מתבטאת בין השאר בכך שנאסר על נשים לצאת מהבית ללא ליווי של גבר, והחלה אכיפת קוד לבוש. עבור הטליבאן, נשים הן רכושם של גברים. זוהי דוגמה קיצונית לעמדה הנגזרת על נשים בחברה המעמדית ככלל — מזה אלפי שנים שהממסד, החוק והדת מחשיבים נשים כרכוש, בצורה כזו או אחרת. להטב״ק מתמודדים גם עם איומים פיזיים חסרי תקדים על עצם קיומם, ונדחפים כעת לחיות בפחד מתמיד והסתרה. עם זאת, לא משנה עד כמה מצב העניינים עשוי להיראות קודר, תמיד יש נקודות אור של התנגדות. כבר נערכו הפגנות נגד ניסיונות לדחוק נשים חזרה לבית ואל מחוץ למערכת החינוך. המאבק באלימות כלפי נשים חייב להיות בינלאומי ולבנות סולידריות עם אלו שמשיבות מאבק באפגניסטן ובכל מקום נגד משטרים וחוקים ארכאיים המנסים לעגן את מצבן של נשים כאזרחיות סוג ב'. זירת הקרב של זכויות הפלהזכויות הפלה הן גם זירת קרב ברחבי העולם. זכות היסוד להחליט על הגוף של עצמך עדיין נשללת ממיליוני נשים ואנשים אחרים שיכולים להיכנס להריון, באמצעות חוקים דכאניים או היעדר מוחלט של שירותי בריאות בסיסיים הנגישים לכולן. בעוד שבמדינות מסוימות מאבק נחוש הוביל להתקדמות בהבטחת זכות זו, במדינות אחרות ההתקפות על זכויות הפלה בעיצומן. כך, בשנים האחרונות היו מחאות ושביתות בפולין נגד הממשלה הריאקציונית בראשות מפלגת 'חוק וצדק' המיישמת הגבלות נוספות על הזכות להפלה. בארגנטינה ובמקסיקו, כאמור, הושגו ניצחונות. לאחר שנים של תנועה פמיניסטית המונית, הקונגרס בארגנטינה אישר בדצמבר 2020 את החוק המתיר הפלות. במקסיקו, הכרעת בג״ץ בספטמבר קבעה שאיסור על הפלות "אינו חוקתי" במדינת קואווילה, בהמשך לפסיקות מקומיות קודמות שהחילו אי־הפללה של הפלות במקסיקו סיטי (ב־2007), באואחאקה, בהידלגו וברקרוז. המאבק כמובן לא הסתיים — עדיין צריך להיאבק על הזכות להפלה ולמען מערכת בריאות שתספק אותה. אבל ההישג הזה מראה מה התנועה הפמיניסטית יכולה להשיג באמצעות מאבק. המאבק להשגת זכויות כאלו — ולהגנה עליהן מפני התקפות חדשות, שהן סכנה תמידית כל עוד המערכת הקפיטליסטית נותרת על כנה — יכול לקבל חיזוק משמעותי מחיבור בין התנועה הפמיניסטית לתנועות אחרות נגד דיכוי ולארגונים של מעמד העובדות והעובדים. בארה״ב, למרות הבטחת הנשיא ביידן להפוך לחוק פדרלי את פסק הדין ההיסטורי של "רו נגד וייד" (שקבע ב־1973 שאיסורי הפלות אינם חוקתיים), הפלות הוצאו למעשה מחוץ לחוק בטקסס והזכות להפלה נמצאת תחת איום במדינות אחרות. החוק החדש בטקסס, חוק הסנאט 8, אוסר לבצע הפלה מהרגע שניתן לזהות דופק עוברי, ללא החרגת מקרי אונס, בזמן ש־95% מההפלות מתרחשות לאחר זמן זה. יתרה מכך, אכיפת האיסור מסתמכת לחלוטין על יחידים שיגישו תביעות נגד כל אדם בגין "סיוע" להפלה בכל דרך. תביעות כאלו, עם איום בפגיעה כלכלית, נועדו להלך אימים ולחסל ביצוע הפלות בטוחות. אם המהלך יצליח, הוא ישמש מודל עבור מתקפת הימין על הנגישות להפלות בארה״ב. המתקפה הזאת בטקסס מדגישה נקודה חשובה עבור תנועת הנשים ותנועת העובדות והעובדים בכל מקום — אי־אפשר להסתמך על בתי המשפט להבטחת הזכויות שלנו, וגם לא על מפלגות הממסד הכביכול פרוגרסיביות, שבבירור לא מוכנות לארגן מאבק אמיתי בנושא. פסק הדין "רו נגד וייד" הושג בזמנו בלחץ תנועת הנשים שהרימה ראש בארה״ב בשנות ה־60', תנועת המונים רבת עוצמה שהתקיימה לצד מאבקים אחרים, על רקע גל מהפכני באותה התקופה שדחף את הפוליטיקה שמאלה. אולם עשרות שנים של התקפות של הימין הגבילו מאוד את הנגישות להפלות בחלקים גדולים ברחבי הארץ, בעוד שפוליטיקאים דמוקרטים הסתפקו בהתנגדות סמלית. כעת פוליטיקאים מהימין תוקפים את זכות ההפלה עצמה, מה שממחיש שחובה לעמוד על המשמר, שכן, כאמור, כל זכות שהשגנו תחת הקפיטליזם עלולה להתבטל. תחת הקפיטליזם, זכויות רבייה תמיד יהיו נושא למאבק. משטור הגוף בידי המדינה הוא נדבך מרכזי בתופעה של דיכוי נשים. היסטורית, הצורך לדעת את זהות הורי הילדים, ולכן גם לשלוט במיניותן של נשים, היה אחד מאבני היסוד בהתפתחות הסקסיזם והשעבוד של נשים. באופן גורף, הניסיון מלמד שאיסור על הפלות אינו מפחית את שיעורן אלא מקשה הרבה יותר על נגישות להפלה בטוחה, במיוחד עבור נשים עניות וממעמד העובדות, עם השלכות קטלניות. האיסור גם משפיע יותר על נשים עובדות ועניות שברוב המדינות אין להן בחירה אמיתית מתי והאם להביא ילדים, בגלל העלות הגבוהה של טיפול בילדים, יוקר מחיה גבוה בזמן שהשכר נותר נמוך, כמו גם דאגה לעתיד לבוא, כולל השפעות שינויי האקלים. נשים עלולות להיות נתונות ללחץ להביא ילדים לעולם גם אם הן פשוט לא רוצות, בשל התפיסה שתפקידן העיקרי הוא לקדם רבייה. השליטה בגיבוי סנקציות מדינתיות על גופן של נשים מסתכמת באלימות, כפי שממחישה העובדה ש־7 מיליון נשים מאושפזות מדי שנה כתוצאה מהפלות לא בטוחות ועוד אינספור נשים ממושטרות בידי המדינה ונשללת מהן הזכות הבסיסית ביותר — שליטה על הגוף שלך. כמו כן, זכויות רבייה של נשים עשויות לקבל מענה או להישלל בהתאם לצורכי המערכת הקפיטליסטית. בארה״ב, הפלות הן כלי משחק פוליטי, המשמש את הימין לגיוס תמיכה מקרב בסיס הבוחרים הנוצרי־שמרני. בסין, במשך עשורים יושמה מדיניות הילד האחד (בשנים 1979–2015, שהושקה בתקופת שלטון דנג, שעה שהמשטר הסיני החל במפנה להשבת הקפיטליזם), מכיוון שהמערכת הסינית לא הייתה מסוגלת להתמודד עם האוכלוסייה ההולכת וגדלה, מה שהוביל להפלות לא חוקיות, סלקטיביות מגדרית, בשל ההעדפה לבן זכר. כעת, המשטר ביטל את המדיניות הזאת ופועל לעודד נשים להביא יותר ילדים בגלל חשש מכוח עבודה מתכווץ, שרשם ירידה ב־8 השנים האחרונות. המדיניות החדשה כוללת הערמת קשיים על הליכי גירושים, מסע צנזורה דכאני נגד קבוצות פמיניסטיות ותעמולה על תפקידן של משפחות "מסורתיות" ותפקידים מגדריים. הקמפיין האנטי־פמיניסטי הזה קשור להיסטריה הלאומנית הכוללת שמטפח המשטר הסיני בניסיונו לחזק תמיכה בדיקטטורה. זכויות נשים מצטמצמות לכדי כלי משחק פוליטי גם בהקשר של הקרב המתגבר על ההגמוניה העולמית בין שתי המעצמות האימפריאליסטיות הדומיננטיות, ארה״ב וסין. כלי תקשורת של המדינה בסין פרסמו סיפורים שניסו להכפיש את תנועת #MeToo המתעוררת כאילו הייתה מזימה בהשראת ארה״ב במטרה להשתמש בנושאי מגדר כדי לעורר כאוס בסין. במקביל, ממשל ביידן מנופף בתעודות הפמיניסטיות לכאורה שלו כנשק ב"מלחמה הקרה" החדשה, אף שבמציאות לממסד המפלגה הדמוקרטית יש רקורד ארוך של התנגדות רפה בלבד להתקפות ריאקציוניות על נשים בחצר האחורית שלו. אלימות מדינתית כלפי נשיםבשנה האחרונה פעלנו בסולידריות נגד האלימות המינית השיטתית של הטטמדאו, הכוחות החמושים של המשטר במיאנמר, שנועדה לדכא את המרד נגד ההפיכה הצבאית במדינה. כל משטר ריאקציוני משתמש שיטתית באלימות על רקע מגדרי כנשק לדיכוי רוב האוכלוסייה, אך המציאות מראה שאלימות המדינה כלפי נשים מאפיינת גם את העולם הקפיטליסטי המפותח, כפי שהמחישו מקרי הרצח של שרה אוורארד וסבינה נסה בבריטניה. שרה נרצחה בידי קצין משטרה בתפקיד, שהשתמש בתעודת השוטר כדי לעצור אותה ולחטוף אותה בזמן שהלכה הביתה, באמתלה של אכיפת סגר הקורונה. בזמן שהפרטים המזעזעים של הרצח הזה הוצגו בבית המשפט, אירע הרצח של סבינה. העובדה שב־6 החודשים שבין רציחתן של שתי הנשים נרצחו עוד 80 נשים בידי גברים בבריטניה עוררה זעם בקרב חלקים נרחבים בציבור. אולם מה שעורר עוד יותר זעם היה תגובת המשטרה, שפנתה תחילה להאשמת הקורבן, ואמרה שנשים לא צריכות ללכת לבד בחוץ בלילה — אפילו כשרוב הנשים הללו נרצחו בבתיהן בידי אדם שהכירו. לא רק שהמשטרה תקפה באלימות את עצרת המחאה הגדולה שהתארגנה בסולידריות עם שרה אוורארד, האשמת הקורבן נמשכה כשהם ייעצו לאנשים שאינם בוטחים בשוטרים שעיכבו אותם "לסמן לאוטובוס לעצור" או אפילו להתקשר למשטרה כדי לבדוק אם מדובר באמת בשוטרים. לא רק שזה לא היה מציל את שרה — הרוצח שלה היה שוטר "אמיתי" — זהו כתב אישום מוחלט נגד המשטרה והאלימות המיזוגנית הממוסדת במסגרתה. לפי נתונים עדכניים הוגשו נגד 666 שוטרים בבריטניה אישומים בגין אלימות על רקע מגדרי בתקופה של שלוש שנים, אך רק 3.9% הורשעו. שרה אוורארד הייתה האישה ה־16 שנהרגה בידי שוטר מאז 2009. כוח המשטרה בחברה קפיטליסטית לא קיים כדי להגן על א.נשים מהשורה, אלא בראש ובראשונה בשביל להגן על הסדר החברתי הקיים, ובשורה התחתונה על קניין פרטי ועל המדינה. ישנן דוגמאות רבות לשימוש במשטרה כדי לתקוף באלימות הפגנות ומשמרות שביתה של עובדות ועובדים, כמו גם דוגמאות להסתננות לארגונים פוליטיים בשמאל תוך יצירת קשרים לצורכי ריגול עם נשים החברות בהם. כל חקירה של התנהלות המשטרה חייבת להתבצע בידי ועדות חקירה עצמאיות של ממש, שיכללו נציגים ממשפחות הקורבנות, איגודים מקצועיים, ארגוני זכויות נשים, ארגונים נגד גזענות וכו'. דרושה לנו גם שליטה דמוקרטית על ההחלטות היכן להציב כוחות משטרה, על האופן בו הם מבצעים חקירות, ועל העסקה ופיטורים של שוטרים כדי שניתן יהיה לסלק שוטרים סקסיסטים, גזענים, הומופובים וטרנספובים. ניכר שרעיונות סקסיסטיים דומיננטיים מאוד במשטרת בריטניה בפרט. הרוצח של שרה אוורארד היה גם חלק מקבוצת וואטסאפ עם שוטרים אחרים ששלחו זה לזה הודעות מיזוגניות, הומופוביות וגזעניות. דווח כי הוא ביצע מספר חשיפות מגונות, כבר ב־2015, אך המשטרה מעולם לא חקרה זאת ברצינות. מעשים דוגמת שליחת הודעות סקסיסטיות, גרימה לתחושת אי־נוחות לחברות לעבודה והתנהגויות דומות, נחשבים לעיתים קרובות "בדרגת חומרה קלה" וככאלה אינם נלקחים ברצינות. אך כשהתנהגויות כאלו אינן מאותגרות במקומות עבודה, בקהילות ובמוסדות חינוך בכל מקום, הן יוצרות יחד חברה המנציחה ומחזקת גישות ותפיסות בעייתיות כלפי נשים, במיוחד כלפי מיניות של נשים ורעיונות של "זכאות" הגבר לגוף האישה. במקרים קיצוניים, תפיסות כאלו יכולות לקבל ביטוי ברצח של נשים אקראיות לכאורה ברחובות, כפי שאירע עם שרה אוורארד וסבינה נסה. דניאל חוסיין, שרצח ביוני 2020 בלונדון את האחיות ניקול סמולמן וביבא הנרי, גם לאחר שהיה בעבר במעקב תחת תוכנית טיפול ממשלתית "למניעת הקצנה", הושפע מחוגי ימין קיצוני ברשת והאמין שעליו "להקריב נשים" כדי לזכות בלוטו ושהוא יכול להטיל קסמים כדי להפוך עצמו למושך יותר עבור נשים. ג׳ייק דיווידסון, שרצח ביריות 5 בני אדם בפלימות' באוגוסט האחרון, השתייך לתנועת "אינסל" ("מתנזרים שלא מרצון") המיזוגנית, של גברים המאשימים נשים בכישלונות מבחינתם למצוא פרטנריות ליחסים רומנטיים ומיניים, וששימשה כבר השראה למספר מקרי רצח. הדוגמאות האכזריות הללו מבריטניה חוזרות על עצמן למרבה הצער בכל העולם. שכיחות האלימות כלפי נשים נעוצה בתנאים של חברה המתאפיינת באי־שוויון עמוק, והיא מתחילה בצמרת, במוסדות המדינה, אך מחלחלת לכלל החברה. הבנה מרקסיסטית של מקורות האלימותולדימיר לנין, אחד ממנהיגי המהפכה הרוסית, תיאר את המדינה ככוח שליט מאורגן המושתת על "גופים מיוחדים של חמושים" (שעומדים לרשותם בתי כלא וכו'), בהתבססו על הניתוח של המדינה שהציג פרידריך אנגלס, שותפו הקרוב של קרל מרקס. רעיונות מרקסיסטיים מבוססים על ההבנה שמכיוון שבחברה הקפיטליסטית ישנו מיעוט זעיר של אנשים, מעמד שליט של בעלי הון, השולטים למעשה על הרוב המכריע — מעמד העובדים והעובדות — הדבר לא היה מתאפשר ללא כפייה ודיכוי. התהפוכות החברתיות ההולכות וגוברות וחוסר היציבות איתם מתמודדת המערכת הקפיטליסטית ברמה העולמית, הביאו לכך שהכוח הברוטלי של המדינה, ככלי של המעמד השליט לשימור יחסי ניצול ודיכוי, נדחף יותר לקדמת הבמה. כך הראתה בצורה בולטת ההפיכה הצבאית האחרונה בסודן, שעוררה התנגדות המונית, לרבות גל גדול של שביתות. נשים היו בחזית ההתנגדות ההרואית הזאת. בהודו, נשים ומיעוטים — במיוחד מרקע דלית, קאסטות נמוכות ושבטי האדיוואסי — הושפעו מאוד מדפוס של אלימות בחסות המדינה שגדל דרמטית תחת ממשלת הימין הלאומנית־הינדית של נרנדרה מודי ומפלגת ה־BJP ("המפלגה העממית ההודית"). אולם האירועים הניעו גם נשים הודיות עובדות, עניות ומדוכאות לחזית של מאבקים חשובים במיוחד, ובאופן הבולט ביותר במחאות החקלאים שהתמשכו לאורך שנה, מרד היסטורי נגד המדיניות הניאו־ליברלית של ה־BJP וחוקי החקלאות החדשים המיטיבים עם התאגידים הגדולים. ברחבי העולם, נשים, יחד עם הקהילות המדוכאות והמודרות ביותר, חוות את תוצאות מגמת ההתחזקות של צורות סמכותניות יותר של שלטון קפיטליסטי. בצורה קיצונית, במקומות כמו מיאנמר, אתיופיה או קשמיר הכבושה, אונס ואלימות מינית בהיקפים גדולים שימשו כנשק להכנעת נשים ולריסוק ההתנגדות לכיבוש ולשלטון צבאי. אין זה אומר שהמדינה תמיד לובשת צורה של מדינת משטרה או דיקטטורה צבאית. המדינה הקפיטליסטית היא חלק מ"מבנה העל" בחברה, כפי שתיאר אותה אנגלס, והיא כוללת גם את מערכת החינוך, ובמסגרתה או לצידה פועלים מוסדות דתיים, אמצעי תקשורת ממסדיים וכדומה, המתחזקים כולם את האידיאולוגיה הקפיטליסטית השלטת. במידה רבה, הם מטפחים את הרעיון שלמעמד העובדות והעובדים אין את הכוח לשנות את החברה ושכל מה שניתן לקוות לו זה להתחרות אחת בשנייה על הפירורים של המיליארדרים. בנוסף, המעמד השליט מטפח שסעים בקרב מעמד העובדות והעובדים, כגון על בסיס מגדר, גזע, דת, מיניות וכן הלאה. כדי לתדלק את מכונת הרווחים שלו, המעמד הקפיטליסטי דורש אספקה והתחדשות של זרם מתמשך של עובדים ועובדות ממושמעים וצייתנים, בעלות הנמוכה ביותר האפשרית עבור המערכת עצמה. במובן זה, התא המשפחתי הפטריארכלי ממלא תפקיד מרכזי בקפיטליזם, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה אידיאולוגית. התפקידים המגדריים ומבנה המשפחה מסייעים לוודא שכולם "יודעים ויודעות את מקומם" בחברה, ולמעשה משמשים כאמצעים לשליטה חברתית. קידום הרעיון שתפקידן של נשים במשפחה הוא לגדל ילדים ולטפל בבני המשפחה מסייע למדינה לחסוך סכומי כסף אדירים. בנוסף לשווי של כ־10 טריליון דולר (לפי הערכות 'אוקספם') בעבודה לא משולמת שנשים ברחבי העולם עושות בבית, רעיונות אלה קיימים גם בשוק העבודה כהצדקה לשכר נמוך יותר עבור "מקצועות נשיים", כדוגמת המגזר הטיפולי. כמובן שהתפקידים המגדריים מתוחזקים לא רק בתחומי המשפחה, אלא בחברה בכללותה. לדוגמה, החפצה ומסחור הגוף של נשים ולהטב״ק משמשים את תעשיית הפרסום למכירת מוצרים, אך גם מחזקים רעיונות של זכאות גברית על גופן של נשים, ומציגים נשים כאובייקט מיני לגברים במקום כבנות אנוש שלמות. על הרקע הזה, מובן שהאלימות אינה נעצרת בזו שנוקטת המדינה נגד נשים ומעמד העובדות והעובדים בכלל, ולמעשה השימוש באלימות שורר בכל הרמות בחברה. הסקסיזם, אף שמקורו בחברות המחולקות למעמדות ושמושרש במדינה, שורר גם בקרב מעמד העובדים והעובדות. הגורם השורשי לאלימות נגד נשים טמון בעיקר במבנה המשפחתי הפטריארכלי, שהוא בסיס כלכלי וחברתי בחברה המעמדית מראשיתה. רוב האלימות הישירה הנחווית מגיעה מאדם יחיד, בדרך כלל בן זוג או בן משפחה. אלימות זו קשורה בבסיסה לשליטה במיניות ובגופן של נשים. הבסיס המשפחתי־ביתי לצורה הספציפית הזאת של אלימות על רקע מגדרי משתקף באופיה כאינטימית מאוד, תוך שהיא מתפתחת בהדרגה ומהולה במניפולציות פסיכולוגיות, שלעיתים קרובות הרסניות ביותר עבור הקורבן. הקפיטליזם מעוות את היחסים הבין־אנושיים — ולא רק שאנחנו רחוקות ורחוקים מהאפשרות ליצור יחסים בחופשיות, נשים עלולות להיאלץ להישאר במערכות יחסים לא טובות או אפילו אלימות, מסיבות כלכליות או בשל דאגה מהסטיגמה של גירושים, של היותן חד־הוריות וכו'. קריסתה או היעדרה של מדינת הרווחה עשויות לתרום לכך ועשויות לאלץ בני ובנות משפחה להסתמך יותר על המשפחה לצורכי טיפול, במקום על המדינה. הלחצים של חיי היומיום עלולים להוות טריגר לאלימות כשא.נשים נאבקים לסגור את החודש, או מתמודדים עם קשיים נפשיים ובעיות בעבודה, כפי שהמחישה העלייה בתופעות של אלימות במשפחה במהלך הסגרים של הקורונה בשנתיים האחרונות. למשבר הכלכלי העולמי שהתפרץ בשנה שעברה בעקבות המגפה היו השפעות הרסניות על מיליוני נשים. הוא גרם לעלייה לא פרופורציונלית באובדן מקומות עבודה ובעוני בקרב נשים, ולהרחבת פערי העוני המגדריים. נשים נפגעו יותר מאובדן מקומות עבודה והכנסה, והדבר נכון עוד יותר לגבי נשים שחורות, נשים של צבע בכלל ונשים מהגרות, שגם מקבלות כעת פחות מההתאוששות הכלכלית היחסית. סך התעסוקה של נשים שחורות בארה״ב נמוך ב־9.7% מכפי שהיה בפברואר 2020, ערב התפרצות הקורונה בארה״ב. עבור נשים היספניות הנתון דומה, 8.6%. תעסוקת גברים לבנים, נשים לבנות וגברים שחורים ירדה ב־5%, 5.4% ו־5.9%, בהתאמה, מאז פברואר 2020. לפי מחקר שנערך באחרונה, נשים שאיבדו את עבודתן במהלך המגפה בהודו נמצאות כעת בסיכון גבוה פי 11 מגברים שלא לחזור לעבודה. למרות כל הדיבורים על "התאוששות", המשבר הותיר השפעה מתמשכת על מצבן של נשים ברחבי העולם, והעמידן בסיכון מוגבר לאלימות על רקע מגדרי, צמצם את יכולתן לברוח מבני זוג מתעללים והגביר את איומי הניצול המיני והסחר בנשים. רעיונות, תפיסות והתנהגויות סקסיסטיות לא נופלים מהשמיים, ומקורם אינו רק במוחו של אדם יחיד. הם משקפים את סוג החברה בה אנו חיים. הקפיטליזם מבוסס על יחסי כוח לא שוויוניים, המתבטאים בשסעים בקרב מעמד העובדות והעובדים, לרבות סקסיזם, שעשוי לעיתים לספק אשליית כוח לתוקפים על רקע מגדרי. המשמעות היא שאף שעלינו לאתגר כל מקרה נפרד של התנהגות סקסיסטית, לא יהיה בכך די לשינוי יסודי בעמדה בה נמצאות נשים בחברה. יידרש שינוי כולל של החברה כדי לעקור לחלוטין את הסקסיזם והאלימות על רקע מגדרי. מאפיין חשוב של מחאות ותנועות בשנים האחרונות הוא הטלת האשמה על המערכת כולה. בעוד שמקרים ספציפיים של אלימות על רקע מגדרי עשויים לעורר תנועת מחאה, הדרישות מתפתחות במהירות מעבר לצדק עבור הקורבן הספציפי, לדרישת צדק לכולם. החל ב"צעדות השרמוטות" ב־2011, דרך החזרה הדרמטית של שביתות פמיניסטיות המוניות ב־2016 ובפרט עם תנועת Ni Una Menos ("אף לא אחת פחות"), ועבור בפתיחת סכר המחאה באמצעות תנועת #MeToo, ועוד שורה של תנועות מקולומביה וצ׳ילה ועד למיאנמר ואוסטרליה — הציבו בחזית את הרעיון ש"כל המערכת אשמה" לנוכח האשמת הקורבן והאלימות המדינתית. בניית תנועה רחבה פמיניסטית סוציאליסטיתהקמפיין הפמיניסטי־סוציאליסטי הבינלאומי 'רוזה' ותנועת ISA (בה שותפה מאבק סוציאליסטי) מקדמים, תומכים ומשקיעים באופן פעיל באותן תנועות, ומסייעים לבנות אותן בכל מקום אפשרי מבחינתנו. בו־זמנית, אנחנו טוענות שעלינו ללכת רחוק יותר. לא רק להצהיר מה לא בסדר, אלא להציע אלטרנטיבה למערכת החולה הזאת. פמיניזם סוציאליסטי מציע חזון של החברה השונה בתכלית שדרושה עבור כולנו, והוא גם יכול לסייע לנו בבניית סוג התנועה הנחוצה כדי להשיג זאת קונקרטית. אנו מעלות את הצורך במאבק מאוחד של מעמד העובדות והעובדים, משום שלמעמד הרבגוני הזה יש את הכוח לשנות את החברה. משמעות העמדה בה נמצאים עובדים ועובדות — כיוצרי עושר — היא שכשהם שובתים, יש בכוחם לשתק את המשק והחברה ברמה הארצית (או העולמית). מעבר לכך, העובדות והעובדים הם מי שבאמת נחוצים כדי להפעיל את המשק ולגרום לחברה להתנהל, ויש להם תפקיד חיוני למלא בבניית חברה חדשה, סוציאליסטית. עליית מעמד העובדים והעובדות לשלטון היא רעיון המפתח בשינוי סוציאליסטי. כדי שנוכל להשיג זאת, דרושה לנו תנועה מאוחדת. דרך מאבק קולקטיבי, תפיסות משתנות כשמתגלה שיש לנו יותר במשותף זו עם זה, מאשר עם אנשים מחוגי המעמד השליט, ללא קשר להשתייכותם מבחינת מגדר, גזע, מיניות או לאום. מאבק מאוחד גם ממחיש כמה אנחנו חזקות וחזקים יותר כשאנחנו מתאחדות, מאשר כשאנחנו נאבקות לבד. העשור האחרון הראה שלהגביל את המטרות שלנו להכנסת יותר נשים לפוליטיקה או לעסקים זה מבוי סתום. התנועה הרחבה שלנו אכן צריכה לתת תשומת לב מיוחדת לדיכוי המשולש והמרובע שחוות, למשל, נשים ממעמד העובדות שהן גם שחורות ו/או להטב״קיות. אנחנו צריכות להילחם למען תנועה שתייצג את כולן, תנועה הנאבקת למען הזכויות של כל קבוצה מדוכאת, ושיש בה מקום לכל אחת ואחד. אולם חשוב שנסתכל על מה שמאחד אותנו, במקום על מה שמבדיל אותנו — על האינטרסים המאחדים בינינו, על הניצול ועל הכוח המשותף שלנו כחלק מהמאבק של מעמד העובדות והעובדים. בניית סוג כזה של תנועה בצורה דמוקרטית דורשת מעורבות המונית של כל מי שחוות וחווים דיכוי, תוך השתתפות לא רק בפעולה, אלא גם בדיונים סביב הפעולות, והמטרות והדרישות שעליהן התנועה נלחמת. בניית התנועה הרחבה על בסיס כזה תסייע לראות כיצד ניתן לא רק להשיג את הדרישות המיידיות שלנו, אלא גם סוג חדש של חברה, נקייה מדיכוי, אי־שוויון ואלימות: חברה סוציאליסטית. חברה סוציאליסטית היא חברה שבה מעמד העובדות והעובדים שולט דמוקרטית במתרחש ברמה המערכתית. באמצעות הלאמת התאגידים הגדולים והבנקים נוכל להשתמש בעושר הקיים בחברה לטובת הרוב. ניתן יהיה להעלות מסיבית את השכר ולהפחית את שעות העבודה, לשם הבטחת רמת מחיה ראויה לכל. שחרור כלכלי לנשים יסלק את הצורך לבחור בין הבאת ילדים לבין היכולת לעבוד, ולכל אחת יהיה חופש לעזוב מערכת יחסים אם היא לא טובה או אלימה. מימון מלא של שירותים ציבוריים פירושו גישה לשירותי הבריאות שנשים זקוקות להם, כולל הפלות חינם ואמצעי מניעה לפי צורך, כמו גם שירותים נוספים כדי לוודא שאנחנו בטוחות וכדי להוריד באמצעות שירותים חברתיים איכותיים בחינם חלק ניכר מהעבודה הלא משולמת שרוב הנשים עושות בבית. אך זה רק חלק מהעניין. שינוי המערכת הכלכלית יוכל לאפשר לשנות מהותית גם גישות בחברה כלפי נשים, ששורשיהן בחברה המעמדית. 'רוזה' ו־ISA בונות תנועה פמיניסטית סוציאליסטית נגד אלימות על רקע מגדרי. המשמעות היא תנועה מאוחדת הקושרת את הדרישות להפסקת האלימות נגד נשים למאבק הרחב שעובדים ועובדות לוקחות בו חלק עכשיו מול המערכת. נוכח המשבר שהציתה המגפה, ממשלות כופות על עובדים.ות ועניים.ות לשלם את המחיר — במשרות, בפרנסה ואפילו בחיים. אנו בונות ובונים אקטיבית שביתות, הפגנות ופעולות נוספות של עובדות ועובדים כדי להשיג העלאות שכר, להציל מקומות עבודה, להציל שירותים חברתיים ולהפסיק את האלימות והאשמת הקורבן. הצטרפו אלינו למאבק הזה! אנחנו אומרות ואומרים:
● Ni Una Menos — לא אחת פחות — לא לעוד אובדן חיים בשל אלימות על רקע מגדרי; לא לעוד נזק ופגיעה נפשית ופיזית. אנו נאבקות ונאבקים להפסקת האלימות על רקע מגדרי, ההתעללות וההטרדות על כל צורותיהן ובכל מקום בו הן מתרחשות: במקומות העבודה, בבית, בבתי הספר, באוניברסיטאות, במוסדות המדינה, ברחוב ובאינטרנט. ● פוליטיקאים מצילים בנקים וחברות פרטיות, אבל חייהן של נשים מופקרים. מגפת האלימות הזאת דורשת צעדי חירום. דרושים גידול מיידי בהוצאות הציבוריות ופיתוח מדיניות ממשלתית למלחמה באלימות נגד נשים. בכלל זה, הקמת מקלטים ורשתות ביטחון לנשים וילדים במצבי אלימות, ושירותי טיפול מיוחדים באלימות במשפחה ובאלימות מינית שיהיו זמינים מקומית לכל מי שזקוק.ה להם. ● שירותי בריאות הנפש צריכים לכלול נגישות מקומית לייעוץ ולטיפול הנדרשים עבור קורבנות, כמו גם אבחון וטיפול פסיכולוגי ייעודי עבור פוגעים. דרושים שכר מחיה ועבודה מובטחת לכולם במטרה לשים סוף לתלות כלכלית ולאפשר חיים עצמאיים. ● מגפת הקורונה הציפה אל פני השטח את הצורך היסודי להציב את רווחת הכלל במקום הראשון בסדר העדיפויות. יש להפקיע את העושר מידי האליטה הקפיטליסטית לטובת מימון הרחבה מסיבית של השירותים החברתיים, החל מביטוח בריאות חינם — כולל חיסונים לכול, ביטול הגבלות פטנט ושחרור הידע הטכני; להעביר את תעשיית התרופות לבעלות ציבורית, לייצר חיסונים ותשתית בדיקות בכל פינה בעולם — ועד לטיפול חינמי בילדים. ● אין שום סיבה שתהיה אבטלה המונית כשיש כל כך הרבה עבודה שצריכה להיעשות. עם קיצור ימי העבודה ללא הפחתת שכר, עם הרחבת שירותי הרווחה ויצירת משרות ירוקות ומועילות חברתית, ניתן לצמצם את האבטלה לאפס. ● אף אחת ואחד לא צריכות לרעוב. דרושה תוכנית חירום למלחמה בהתגברות תופעות של אי־ביטחון תזונתי ורעב — תחת הפיקוח של קהילות מקומיות, ארגוני עובדים.ות, עניים, חקלאים קטנים — כצעד ראשון לתכנון מחדש של החקלאות. לסיים את שיטות הייצור הקפיטליסטיות המזיקות, היוצרות מחלות ורעב, ולפתח חקלאות בבעלות משותפת, בהרמוניה עם הטבע. ● לעובדים ועובדות צריכים להיות מקומות עבודה בטוחים מפני הדבקה, הטרדות מיניות, ומתח נפשי. לשם כך נדרשים תעסוקה בטוחה, פיקוח של עובדים.ות בנושאי בריאות ובטיחות, והגדלת צוותים לטובת הפחתת הלחץ בעבודה. ● למען פיקוח אמיתי על שכר דירה ובנייה מסיבית של דיור ציבורי — לכל אחד ואחת יש זכות לבית בטוח, בר־השגה ושליו. הפקעה והעברה לבעלות ציבורית של "דירות רפאים" הנותרות ריקות עקב ספקולציות של משקיעים. ● למען חינוך ציבורי חינמי, איכותי, ללא כפייה דתית. הבטחת חינוך פרוגרסיבי על מין ומערכות יחסים, מותאם גילאית, אינקלוסיבי ללהטב״ק, תוך התמקדות בנושא ההסכמה. ● נגישות חופשית ופשוטה לאמצעי מניעה ולהפלות. ● האיגודים המקצועיים והוועדים חייבים להוביל מאבק אמיתי להתאגדות, להיאבק לשים סוף להעסקה ארעית, למען שכר מחיה לכלל העובדים.ות, ונגד הטרדות מיניות במקום העבודה — תנועה כזו יכולה למלא תפקיד מוביל במאבק נגד כל צורות הסקסיזם, שנאת הנשים, הגזענות, ההומופוביה והטרנספוביה, ובחתירה לבניית מאבק מאוחד על בסיס מעמדי. ● לשים קץ לסקסיזם, לאפליה ולהאשמת הקורבן בבתי המשפט. צוותים של כל הגורמים במדינה ובשירותי הרווחה הבאים במגע עם קורבנות ופוגעים צריכים לעבור חינוך והכשרה בנושא אלימות על רקע מגדרי, במטרה להבטיח שמתלוננות וקורבנות יטופלו בכבוד. ● אנו נאבקות ונאבקים למען מדינה סוציאליסטית, המושתתת על שליטה ציבורית דמוקרטית מלמטה בידי הא.נשים העובדים.ות, שתחליף את מנגנון המדינה הקפיטליסטית המוטה כיום לפעול לטובת המעמדות השליטים בחברה. כך ניתן יהיה לעקור גם את הבסיס לגזענות, סקסיזם ואפליה במוסדות המדינה ובמערכות המשפט אחת ולתמיד. ● דרושה תגובה מיידית נחרצת ובהיקף המוני מצד כל שדרות וארגוני מעמד העובדות והעובדים נגד הניסיונות של מדינות ומוסדות דתיים לשלול מנשים ומלהטב״ק את זכותם על גופם, דוגמת ההתקפות על הזכות להפלה במקומות רבים. ● מאבק נגד החפצת גופן של נשים ובמטרה לשים סוף לפרסומות סקסיסטיות — אמצעי התקשורת ההמוניים צריכים להיות בידיים ציבוריות ובשליטה דמוקרטית. ● לעצור את הקפיטליזם שהורס את הסביבה והופך חלקים שלמים בעולם לבלתי ראויים למחיה. לשים סוף למלחמות ולהאבק למען צדק אקלימי. די למדיניות הגירה גזענית — להגן על הזכות למקלט. ●אסור שהעושר שכולנו מייצרות ומייצרים ישמש ויהיה בשליטתו של קומץ זעיר. להוציא את העושר והתאגידים מידי האליטה ולנהל אותם לטובת רוב האוכלוסייה — מה שאומר גם יותר צוותים ושכר גבוה יותר במשרות מועילות חברתית, המאוישות לרוב בידי נשים, דוגמת טיפול בילדים, חינוך ושירותי בריאות. המשמעות של שינוי סוציאליסטי היא גם שהטיפול בצעירים, בחולים ובזקנים יהיה אחריות קולקטיבית במקום אחריות אישית של הנשים במשפחה, כך שנשים ישתחררו מעבודה חברתית לא משולמת. ● בעלות ציבורית דמוקרטית ופיקוח של ציבור העובדות והעובדים על מגזרי המפתח במשק, על העושר והמשאבים העיקריים, כחלק מתכנון דמוקרטי סוציאליסטי של המשק לטובת צורכי האנושות וכדור הארץ, במקום שיקולי רווח. ● המאבק שלנו הוא על לחם וגם על שושנים — למען חברה סוציאליסטית שבה סקסיזם ואלימות נגד נשים הם באמת נחלת העבר. למען עולם סוציאליסטי, נקי מחלוקה מעמדית, דיכוי, מלחמות ואלימות — עולם שבו לכל אחת ואחד יש את הזכות לרמת מחיה גבוהה ואת החופש ליהנות מהחיים! * מאנגלית: אורי בר־שלום אגמון, שחר בן־חורין אולי יעניין אותך גם... |
(מקור: ROSA) גב סולידרי למאבק סוציאליסטי
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום. בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת. כתבות קשורות דיווחים ועדכונים
צועקות די למלחמה
מחאה נגד המלחמה ביום הנשים הבינלאומי
סטודנטים נגד המלחמה
דקת דומיה רועמת בקמפוס נגד המלחמה ונגד ההשתקה
לעצור את הרדיפה הפוליטית
מורים, מורות ותלמידות: ציד מכשפות?! לא בבית ספרנו!
הפגנת "נשים דורשות חיים"
לעצור את מרחץ הדמים, לדרוש "כולם תמורת כולם"
חיפה
מאות בהפגנה חוצת קהילות לאומיות דרשו לעצור מיידית את מרחץ הדמים
כתבות אחרונות |
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום.
בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת.