לחזק את המחאה חוצת־הגבולות לעצירת מרחץ הדמים
לא לעוד "חילוצים" באמצעות מעשי טבח — להיאבק לשחרור כולם תמורת כולם ולסיום מרחץ הדמים!
דף הבית
מי אנחנו
על מה אנחנו נאבקים.ות
אפשר שאלה על סוציאליזם?
כנס סוציאליזם
דברו איתנו / הצטרפות
תרומת סולידריות
תשלום דמי חברות
התנועה העולמית ISA
ארכיון כתבות
תקנון התנועה
דברו איתנו
תודה רבה!
ההודעה נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
25.11 בצל המלחמה בעזה
די לאלימות כלפי נשים בחסות המלחמה!
המלחמה גובה מחיר עצום מנשים — משני צידי ההפרדה הלאומית ■ התנועה הפמיניסטית בישראל, בשטחים הפלסטינים הכבושים ובשאר העולם חייבת להתנגד למלחמות, לכיבוש, למצור לגזענות ולדיכוי לאומי — ולאלימות חסרת האבחנה המלווה אותם.
717

717

זוועות המלחמה שפרצה ב־7.10 הובילו לשפיכות הדמים הכבדה ביותר בין ישראל לפלסטינים מאז שנת 1948, ועם אחוזי פגיעה גבוהים במיוחד באוכלוסייה אזרחית — נשים, ילדות וילדים נפגעים יותר. "הפצצות שטיח" חסרות אבחנה מהאוויר ותקיפות מהים והיבשה הרגו יותר מ־17,000 א.נשים פלסטינים (הנתון העדכני ביותר, שצפוי עוד לעלות). לפי נתונים שפרסם ארגון הנשים של האו״ם, כשני שליש מהם נשים, ילדות וילדים.

מעבר לכך, נשים נפגעות באופן ייחודי שלרוב לא זוכה להתייחסות מספקת. על פי הערכות ארגון הנשים של האו״ם, כ־50 אלף נשים בעזה נמצאות בהריון, מעל 5,000 מהן אמורות ללדת בחודש הקרוב תוך כדי ההפצצות, ללא גישה מספקת למזון, למים נקיים, לתרופות ולחשמל, כשהתקפות הצבא הישראלי והמצור ההרמטי הובילו לכך ש־26 בתי חולים ו 55 מוסדות רפואיים לא מתפקדים. עשרות פגים מתו כתוצאה מניתוק החשמל בבתי החולים. 30 פגים פונו מבית חולים א־שיפאא לבתי חולים במצרים. התנאים הסניטריים הקשים, העדר פרטיות ונגישות לשירותים, והיעדר מוצרי היגיינה הובילו נשים וא.נשים לצרוך גלולות המונעות קבלת וסת.

המתקפה שיזם החמאס ב־7.10 זרעה הרג, שכול וחורבן, ובמהלכה גם התרחשו מקרים מחרידים של אונס ותקיפות מיניות ופיזיות אחרות של נשים, נערות וילדות ישראליות ברמות אכזריות בלתי נתפסת. התיעוד שפורסם עד כה לא יכול לאפשר לאף גורם להכחיש את הפשעים כנגד נשים שבוצעו במתקפה.

תקיפה מינית מהווה פעמים רבות נשק בלחימה, כמו למשל באוקראינה, באתיופיה, ובשטחי המזרח התיכון, כולל מצד צבאות של מעצמות אימפריאליסטיות. אלימות מינית כחלק ממנגנון ההשפלה של אוכלוסייה אזרחית בידי צבאות, אופיינית במיוחד כלפי נשים, אך לא מוגבלת רק להן, כפי שמראה המקרה המזעזע שבו חיילים ומתנחלים ישראלים התעללו בפלסטינים בואדי א־סיק שבגדה המערבית, כולל באמצעות תקיפה מינית. מקרים דומים התרחשו במהלך הפלישה האימפריאליסטית של ארה״ב לעיראק כאשר חיילים וחיילות אמריקאיות תועדו משפילים ותוקפים מינית נשים וגברים עיראקיים.

הנתונים האלו מעוררים חרדה גם לגורל הנשים, הילדות והילדים שמוחזקות בשבי בעזה, כאשר קיימות כבר עדויות על תקיפות מיניות שבוצעו בשבי. אותה חרדה תקפה גם לגורל הנשים, הילדות והילדים בעזה לאור פלישת כוחות הצבא הישראלי, חלקם אחוזים באופן מוצהר בתאוות נקם, גם בעבור הפגיעות המיניות כלפי נשים ישראליות. פעולות נקמה אלו רק מחזקות את ההגיון השוביניסטי מאחורי השימוש בפגיעה בנשים ככלי נשק, ומחלישות גם את מעמדן של נשים בחברה הישראלית.

פעולות הנקמה מחזקות הגיון שובניסטי. חיילים משחיתים קיר בציטוט מפרשת טבח הנקמה באנשי שכם על אונס דינה (ספר בראשית). צילום מסך מדף האינסטגרם של איש התקשורת והמתנחל חנוך דאום

החרפת המשבר החברתי והכלכלי בצל המלחמה

מלבד הסכנה המיידית לאלימות מינית מידי כוחות צבאיים, נשים באזורי מלחמה חשופות יותר לאלימות בגלל השלכות הרוחב של מצבי מלחמה על תנאי החיים: מעל 800 אלף נשים ונערות עזתיות נעקרו מבתיהן. לרובן אין לאן לחזור — ההפצצות פגעו ביותר ממחצית הבתים בצפון רצועת עזה. המשמעות של פינוי או עקירה מהבית עבור נשים, נערות וילדים, היא גם חשיפה גבוהה יותר לאלימות מינית. ערעור גבולות המרחב הביתי יוצרים מרחב גדול יותר לתוקפים מינית. ילדות ששוהות במחנות פליטים, במצבי עוני קיצוני, גם חשופות יותר לתופעות של ניצול וסחר בידי מבוגרים. בעזה, היכן שכבר החלו דיווחים הרעבה והצמאה המוניות הסכנה לכך ברורה. מעל 1.1 מליון נשים ונערות זקוקות לעזרה הומניטרית. עוד לפני המלחמה היו דיווחים על עלייה בזנות של קטינות בעקבות התנאים ההומנטיריים הקשים.

בישראל, 330 אלף א.נשים פונו או התפנו מביתם. רוב ניצולי.ות הטבח בדרום שוכנו במלונות, כאשר על רקע השילוב של חוסר במסגרת ברורה ופוסט טראומה גם עלו עדויות על צריכה מוגברת של אלכוהול בקרב נוער, על פגיעות מיניות בין בני הנוער או על ידי מתנדבים מבוגרים ועל עלייה בצריכת זנות מקטינות. על פי נתוני משרד החינוך 80% מהנוער המפונה בגילאי תיכון לא מגיע ללימודים. המלחמה מזינה גם ריאקציה לאומנית המלווה בסקסיזם מבחיל — בין אם כלפי פעילות שמאל ישראליות כמו וויויאן סילבר ז״ל, ובין אם כלפי נשים מוסלמיות במרחב הציבורי.

סקסיזם מבחיל, צילום מסך מדף ה־X של שדרן ערוץ 14 ינון מגל

עובדות ועובדים בסקטורים כמו עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה שנחשבים ״נשיים״ משום שהם בעלי רוב גדול של עובדות, ויובשו תקציבית במשך עשורים, נדרשו להתנדב במתן מענה לניצולות ולניצולים. כפי שהעידה ענבל חרמוני, יו״ר איגוד העו״ס, מקומות עבודה דרשו מעובדות סוציאליות "להתנדב" במקצוע שלהן: לעבוד שעות נוספות ולבצע תורנויות ללא שכר. תחת חוסר בתקנים, מתנדבות ומתנדבים מנסות להשלים את החסר, אך בהעדר הכשרה מקצועית לטיפול בטראומה, הדבר יכול לגרום לנזקים. דרישה דומה עלתה כלפי מורות — להוסיף ימי עבודה על חשבון חופשת חג החנוכה, או לספוג הפחתת שכר.

במקביל, הירידה בפעילות הכלכלית גררה הוצאה המונית לחל״ת — כמו בזמן הקורונה רוב המוצאים לחל״ת בכפייה הן נשים. אימהות עובדות נאלצו שוב להתמודד עם סגירה של מערכת החינוך בלי שיש הגנה מערכתית על היכולת להמשיך לעבוד כשהילדים ללא מסגרת, בייחוד כאשר מאות אלפים גויסו לשירות מילואים. פגיעה ביכולת של נשים להתפרנס גם גוזרת על נשים תלות כלכלית, ששוללת מהן את החופש לצאת ממערכות יחסים אלימות.

בצל הריאקציה הלאומנית נשללו גם היתרי העבודה של 100 אלף עובדים ועובדות פלסטינים מהשטחים שנשארו ללא פרנסה וללא רשת ביטחון סוציאלית, חלקם לא קיבלו אפילו את השכר של ספטמבר שאמור היה להגיע אחרי שהתחילה המלחמה. המשמעות היא גם התפתחות של משבר כלכלי וחברתי בשטחי הגדה שבהכרח משפיע גם על מצבן של נשים.

השר הימני קיצוני ״לביטחון לאומי", בן גביר, מציף את הרחובות ואת הבתים בנשק — עם עלייה של אלפי אחוזים בהשוואה לשנים הקודמות בקצב הנפקת אישורי נשק, תוך כדי צמצום דרסטי בפיקוח. כך גוברת סכנת אלימות הנשק כלפי ערבים־פלסטינים על רקע גל ריאקציה לאומנית וגזענית, אך גם לסכנה לאלימות במשפחה, כפי שפעילות פמיניסטיות כבר מזהירות, כמו גם במשרד הרווחה. נשים שנמצאות בזוגיות אלימה נמצאות עכשיו בסיכון מוגבר כשלבני הזוג שלהן יש גם גישה קלה יותר לנשק חם.

נחוצה סולידריות פמיניסטית נגד המלחמה, האלימות, הכיבוש, המצור, והעוני

"איפה ארגוני זכויות הנשים של האו״ם?" זעק בצביעות ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכל שנות כהונתו מנע תקציבים נחוצים למניעת אלימות מינית וחיזוק עצמאותן של נשים, ונמצא בברית פוליטית עם גורמי ימין קיצוני אנטי־פמיניסטיים במוצהר. זעקה זו לא חדשה, במשך שנים זעקו גורמי ימין "איפה ארגוני הנשים" בתגובה למעשי אונס שבוצעו בידי פלסטינים או מבקשי מקלט, במאמץ להכפיף את המאבק באלימות המינית לסדר יום לאומני. במסגרת מאמץ זה עברה לאחרונה חקיקה להחמרת הענישה בעבור "אונס על רקע לאומני".

הקמפיין שמובילים גופי תעמולת המלחמה ("ההסברה") הישראלית כנגד ארגון הנשים של האו״ם, מעלה טענה שקיימת הכחשה מוחלטת של האלימות המינית ב־7.10, ושהיא נובעת מאנטישמיות (MeeToo_UNless_UR_a_jew), ומתמיכה בחמאס. בפועל, ארגון הנשים של האו״ם לא עודד או תמך בטבח. הוא סיפק מידע על מצבן הנורא של נשים, ילדות וילדים ברצועת עזה, אך את מה שהתרחש ב־7.10 כינה "מחריד" ללא פירוט נוסף. רק לאחר התגברות העדויות והלחץ, עודכנה הצהרת הארגון בתאריך 2.12, כך שנכלל גינוי מפורש וספציפי כלפי האלימות המינית שהופעלה ב־7.10. בהמשך לכך, טען הנציב העליון של האו״ם לזכויות אדם, וולקר טורק, כי ממשלת ישראל כלל לא הגיבה לבקשתו לקבל גישה לחומרים שיאפשרו לחקור ולספק צדק לקורבנות הפשעים האלה.

מעשי התקיפה והאונס שבוצעו ב־7.10 אכן היו מחרידים, והתעלמות או הכחשה שלהם מצד גורמים שמתנגדים למלחמה לא מועילים למאמצים להוביל לפתרון שיסיים את הזוועות של הסכסוך ובפרט את הפגיעה בנשים. לא יהיה סוף לשפיכות הדמים ללא הכרה במציאות כמו שהיא ובסבל של נשים וגברים משתי הקהילות הלאומיות.

אך קמפיין ההסברה לא בהכרח משקף מחאה נגד הכחשת האלימות המינית, אלא יותר ציפייה לכך שהאלימות המינית הזו לא תוצג במקביל לסבל של נשים בעזה לאורך שנות המצור ובמהלך המלחמה. כלומר, דרישה לנתק את גינוי האלימות המינית מה־7.10 מההקשר הרחב יותר. השימוש בסבל של נשים ישראליות ציני במיוחד כשהוא יוצק תוכן ״פמיניסטי״ לכאורה לדרישה מדעת הקהל העולמית להצדיק ולתת אשראי ציבורי המשך המתקפה. הקמפיין מחליש את הטענות כנגד הכחשת הפגיעה בנשים ואוטם את האוזניים של פמניסטיות בעולם בשעה שהן צופות במרחץ דמים חסר תקדים שמתרחש בעזה. סולידריות נשית עם הקורבנות בעזה היתה מחזקת את היכולת להזדהות גם עם נשים ישראליות שנפגעו.

סולידריות בין א.נשים מהשורה מלאומים שונים מנוגדת לסדר היום של המשטר הישראלי ושל הממשלות בעולם התומכות בו. "ההסברה" מסמנת ותוקפת ארגונים פמיניסטיים, כמו גם ארגוני מאבק סביבתי, ארגוני עובדות ועובדים, וכו' שצמחו בעשור האחרון כחלק מגל גלובלי של התנגדות לאפליה, ניצול ודיכוי. הגל הזה מאתגר את סדר היום העולמי שממשלות ישראל שותפות לו — סדר יום קפיטליסטי של אפליה מגדרית וגזעית, הרס האקלים וניצול מעמדי. שביתות הנשים בישראל נגד אלימות מגדרית שאבו השראה מהגל העולמי הזה. גם אם יש בו חולשות, התנכרות למאבק העולמי היא פרס לממשלות שלא סופרות נשים ביום־יום.

הממשלה לא מקדמת שום פעולה ממשית לטפל בטראומה של נפגעות ישראליות, כמו למשל מיסוי חירום על רווחי תאגידים לטובת מערכי הרווחה, הרחבת כוח האדם המקצועי ותשתיות (כמו חדרים אקוטיים) במערכי הבריאות ובריאות הנפש הקורסים. במקום זאת, הממשלה מנצלת את ערפל המלחמה כדי להמשיך תהליכי הפרטה. ממשלת האפליה, ההדרה וההפרדה המגדרית של נתניהו — בן גביר — סמוטריץ' — אבי מעוז, לא יכולה לדבר בשם נשים. גל המחאה העצום שממשלה זו עוררה, פרץ גם בגלל ההתקפות שלה כנגד נשים ולהט״ב.

הקול של הנפגעות הישראליות חייב להישמע, אבל הקמפיין של הממסד הישראלי מכפיף אותו לסדר היום של המלחמה. שורה של ארגוני נשים וארגונים פמיניסטיים בישראל וביניהם נעמ״ת, בונות אלטרנטיבה, שדולת הנשים, ונשים עושות שלום, שלקחו חלק במחאה נגד הממשלה הזו, מיישרים איתה קו עכשיו. במקום לייצג באמת את האינטרס והקול של הנפגעות, הן הצטרפו לקמפיין ההסברה הציני. האחריות של ארגונים פמניסטיים היא לקדם הגיון מנוגד — הקול של כולן חייב להישמע, ואף פגיעה לא יכולה להצדיק אלימות שכנגד מצד כוחות שאין להם עניין ברווחתן ובטחונן של נשים, ולא בהחלמה ושיקום של קהילות בטראומה.

ההכפפה לסדר היום הלאומני מוחקת את הפגיעה בנשים ערביות שנרצחו ב־7.10 ואת ההזנחה הממשלתית שחשפה אותן לפגיעה. כמו למשל פועלת חקלאות שנרצחה מול התינוקת שלה, או סבתא ונכדתה שנהרגו מירי רקטות חסר אבחנה על הכפר ה"לא־מוכר" שהן גרות בו, ואף אחת מממשלות ישראל לא דאגו למגן.

מדובר על נשים שעוד לפני המלחמה חיו תחת דיכוי לאומי ומגדרי חריף, וסבלו מעוני ומחוסר נגישות לשירותי רווחה ולהשכלה — מאז שפרצה המלחמה נשים ערביות גם צריכות להתמודד עם מסע השתקה גזעני ומקרטיסטי המאיים להרחיק אותן ממקומות העבודה, ממוסדות הלימודים ומהמרחב הציבורי בכלל.

במשך שנים ארגוני נשים וארגונים פמיניסטיים בישראל בוחרים שלא לעסוק ב"פוליטי", כלומר בדיכוי הלאומי, בכיבוש ובמצור. ונמנעים אפילו מהכרה בסיסית במצוקתן של הנשים העזתיות, ובסיכון של נשים פלסטיניות בגדה מאלימות מתנחלים קיצוניים או התעמרות הצבא. מן הסתם גם כעת עדויות על פגיעה מינית זוכות להתעלמות.

בפועל, סכסוכים לאומיים מנרמלים אלימות כלפי נשים וילדים. לא פלא שהנושא של דיכוי לאומי מעורר למאבק נשים במזרח התיכון, כפי שניתן היה לראות בתנועת המחאה באיראן שפרצה עקב הרג צעירה מהמיעוט הלאומי הכורדי, או נשים עזתיות שלקחו חלק בחזית ההפגנות העממיות נגד המצור.

ב־1.12 פרסמו שורת ארגונים פמיניסטיים הפועלים בעיקר בקרב הקהילה הערבית־פלסטינית בתוך ישראל הצהרה בה נאמר במפורש:

"אנו מתנגדות לתקיפות מיניות, הטרדה ואונס, ומאמינות לכל בת אדם שאומרת שהיא הוטרדה ו/או עברה תקיפה. לא אכפת לנו מה השתייכות והזהות הלאומית, הדתית או המינית שלה. אנחנו גם לא מפקפקות בדיווחים של עמותות ישראליות העוסקות במאבק בתקיפות מיניות במדינה על מה שאירע ב7 — באוקטובר נגד נשים ישראליות והתקיפה המינית אליה נחשפו"

בנוסף הדגישו ובצדק גם את הצורך של ארגונים פמיניסטים, שמורכבים ברובם מנשים יהודיות, להתנגד ל"הרג, להריסה, ולעקירה" ממנה נפגעות הנשים ברצועת עזה.

התעלמות מהשלכות הסכסוך הלאומי כאן על נשים — מיליטריזציה של החברה, נורמליזציה של אלימות, הצפת נשקים, הרעבת המערכות החברתיות ומניעת שיקום קהילתי בקהילות פלסטיניות תחת כיבוש ומצור — היא התעלמות מאחד הגורמים המרכזיים לאלימות מגדרית. כדי להתייחס באופן מקיף לאלימות מגדרית, יש צורך שגם ארגוני הנשים וארגונים פמיניסטיים יתייחסו לשאלות של הכיבוש, המלחמות, וההפרדה הלאומית שמתירים את דמן של נשים משני צידי ההפרדה באופן יום יומי ולא רק במצבי מלחמה. הכרחי להתייחס לשאלות שמהותיות לפמיניסטיות פלסטיניות כדי ליצור תנועה פמיניסטית חזקה ומאוחדת המבוססת בשתי הקהילות הלאומיות.

התשובה לאלימות המגדרית היא התארגנות למאבק

פמיניסטיות יהודיות, ערביות־פלסטיניות ומבקשות מקלט כבר הוכיחו יכולת סולידריות מרשימה בשביתת הנשים של 2018 שהתקיימה במחאה על רצח יארה איוב, נערה ערביה־פלסטינית שנרצחה בגיל 16, וסילבנה צגאיי, נערה אריתראית בת 13.

במיוחד בתקופה הזו, לארגוני נשים ולארגוני העובדות תפקיד חשוב במאבק למען הצרכים של נשים עובדות ולא למען ההסברה הממשלתית. נשים בצד הישראלי של ההפרדה הלאומית זקוקות להכרה בסבל שנגרם כתוצאה ממצב המלחמה המתמשך, וכפועל יוצא גם למאבק לשלום ולביטחון אמיתי לנשים משני צידי ההפרדה הלאומית.

לצד זאת יש גם צורך דחוף במאבק של ארגוני העובדות לצורך בנייה מחודשת של מערכת בריאות הנפש שרוב עובדותיה הן נשים, וכן לתקצוב מאסיבי של מערכת החינוך והבריאות. יש צורך במאבק למען דיור לכולן — יהודיות, מבקשות מקלט, וערביות בישראל ובשטחים הפלסטינים הכבושים ולתנאי מחייה ראויים.

המאבק באלימות כלפי נשים מתחיל ממאבק בתנאים שיוצרים את האלימות הזאת — בין אם אלו פערים כלכליים שיוצרים יחסי כוח בלתי־שוויוניים, ובין אם היחס הסקסיסטי והאלימות המגדרית, שמושפעת ממשבר חברתי מתמשך וממצב מלחמה מתמיד — כולם חלק מהמערכת הקפיטליסטית החולה. המאבק לעולם חופשי מאלימות מגדרית הוא גם המאבק לעולם סוציאליסטי חופשי מדיכוי, ניצול, עוני וזוועת המלחמות.

הצטרפו למאבק!
מול ממשלת הון גזענית, כיבוש וסכסוך ללא סוף באופק, ומול שיטה קפיטליסטית שמנציחה אוליגרכיה מושחתת, אי־שוויון, אפליה, מלחמות והרס סביבתי — נדרש מאבק לשינוי שורשי. מאבק סוציאליסטי היא תנועה של רעיונות בפעולה, עם ניסיון בשטח ועם שותפים ושותפות בעשרות מדינות. אנחנו מעורבים במחאות ובמאבקים, ומקדמים סולידריות והתארגנות במטרה לסייע להם לנצח, כחלק מהמאבק לשינוי סוציאליסטי. הצטרפו אלינו במאבק לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית!


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 125, תל אביב–יפו 6100101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.