ב־11 באוקטובר (שלישי), לאחר יומיים תחת סגר דרקוני, יצאו תושבי ותושבות מחנה הפליטים שועפאט במזרח ירושלים לשביתת מחאה. למחרת הצטרפו במפגן סולידריות מרשים שאר שכונות מזרח העיר ועוד מוקדים בגדה המערבית. השביתה גרמה לשיבושים בתחבורה הציבורית בתוך ירושלים בשל מחסור בנהגים, המסחר בשוק העיר העתיקה הושבת. בלחץ השביתה, הפגנות וגל מהומות שהתפתח, בוטל לבסוף הסגר ב־14 באוקטובר, בתום 6 ימים.

מחסום מחנה שועפאט, המאויש בכוחות מג״ב, גדוד המעברים הצבאי (המשמש כוח־אדם זול) ואבטחה פרטית, מיועד לצד חומת ההפרדה לניהול כליאתם למעשה של רבבות עניים תושבי המחנה (פליטי 48' ו־67'), בשטח הכבוש המסופח דה־יורה לעיריית ירושלים. תנאים כאלה ב"שטח העירייה", של פגיעה בחופש התנועה, כל שכן סגר משטרתי־צבאי, מושלטים על אוכלוסייה פלסטינית בלבד, ומעולם לא ננקטו נגד שכונה יהודית, דוגמת פסגת זאב הסמוכה, גם בנסיבות של חקירות משטרה נגד חשודים בביצוע פשעים.

ביום התרחבות השביתה פיזר כוח מג״ב באלימות הפגנה שקטה של תושבי מחנה הפליטים — שהניפו שלטי מחאה בערבית ובעברית — בטענה הצינית ש"יש לפתוח את הכביש הראשי לתנועה"... בעודה מונעת מתושבי המחנה כניסה ויציאה.

התירוץ להטלת הסגר, בפיקוח השר לביטחון פנים בר־לב (מפלגת העבודה), תוך פגיעה חמורה בחיי היומיום ובנגישות לפרנסה ולטיפול רפואי, היה התקרית בה נמלט תושב המחנה, שב־8 באוקטובר פתח באש לעבר הכוח הצבאי במחסום והרג חיילת מגדוד המעברים.

בכתבה ששודרה ב'אולפן שישי' (ערוץ 12, 14.10), התראיינה חיילת המוצבת במחסום שאמרה, בין השאר, "ידוע שהם גרים בתוך סיר לחץ". לסיר הלחץ הזה אחראית מדיניות שלטונית סדורה, של כיבוש ודיכוי לאומי.

מוקדם יותר ב־8 באוקטובר פיזרה משטרת ירושלים באלימות קשה, כולל כלפי נשים מבוגרות, תהלוכה דתית בשער שכם, ומנעה בכוח מתושבים למסוק את עצי הזית שלהם משטח שגזלה מהם עמותת המתנחלים אלע״ד בוואדי רבאבה, בגיבוי העירייה והממשלה. באותו היום נהרגו בפשיטה צבאית במחנה הפליטים ג׳נין בצפון הגדה נערים פלסטינים בני 16 ו־18. יום קודם נורו למוות מאש כוחות צבא ישראליים נערים פלסטינים בני 14 ו־17 בסמוך לקלקיליה ולרמאללה — המקרה השני אירע שעה שתושבים פלסטינים בכפר אל־מזרעה אל־ערבייה ניסו להדוף תקיפה מצד מתנחלים, בחסות הצבא, על אחד הבתים. עשרות תושבים פלסטינים נפצעו. פשיטות הצבא ברחבי הגדה המערבית נעשות באופן יומיומי במסגרת מבצע "שובר גלים", שמאז תחילתו ב־31 במרץ הוביל לזינוק במספר ההרוגים הפלסטינים. זו השנה הקטלנית ביותר בגדה המערבית מאז 2015.

כשהמתיחות בשיאה, התפתחו במקביל לשביתת המחאה, ובתגובה לצעדי דיכוי, גם מהומות במספר מוקדים במזרח ירושלים, שכללו בעיקר התנגשויות בין תושבים פלסטינים לכוחות משטרה ומג״ב. בד־בבד, חבורות של כהניסטים התערבו ותקפו תושבים פלסטינים, ובמספר מקרים, הותקפו באלימות אזרחים יהודים על רקע לאומי, דוגמת משפחה יהודית שנקלעה עם רכבה בטעות לבית חנינא.

בעוד ממשלת הכיבוש הקפיטליסטית של לפיד־בנט מנסה לווסת את גובה הלהבות, בידה השנייה היא האחראית הראשית לאלימות מאורגנת בשטח, שלידה מחווירות פעולות הימין הקיצוני, הפועל ללא הרף בשטח לשלהב מתחים לאומיים ודתיים. יתרה מכך, היא מאבטחת כנופיות בן־גביריות המנסות ללבות את האש ברחבי הגדה באמצעות "צעדות" לתוך יישובים ושכונות פלסטיניות. רק בימים האחרונים נרשמו יידוי אבנים על מכוניות ערביות בכביש 1, פרעות בעיירה חווארה בהן נפצעו עשרות תושבים פלסטינים ונגרם נזק כבד למכוניות ובתי עסק, ובהנהגת בן גביר הגיעו עשרות לשייח ג׳ראח כדי לתקוף תושבים, מכוניות ובתים באבנים.

בניית מאבק לשינוי מציאות החיים

סדר אלים של כיבוש ברוטלי מיסודו מבטיח סבבי דמים. אך הוא גם נענה בהתעוררות של מאבקים, המציעים תקווה ומסמנים את הדרך לשינוי מציאות החיים, דוגמת השביתה והמחאה נגד המתקפה על מחנה הפליטים שועפאט. דוגמה זו מגיעה בהמשך לשביתה באוגוסט של עובדים מהרשות הפלסטינית בישראל (נגד שינוי אופן העברת משכורות ופגיעה בנטו), ל"שביתת הכבוד" הגדולה של מאי 21' ולדוגמאות נוספות. במוטיבציה של צעירים וצעירות פלסטינים הנדחפים להפגין, לשבות ולהיאבק על חייהם מול דיקטטורה של כיבוש ישנו יסוד של שאיפה מהפכנית לשחרור מדיכוי לאומי ומתנאים חברתיים בלתי נסבלים. בניית וחיזוק ועדות עממיות נבחרות, לרבות לשם שליטה דמוקרטית בפעולות הגנה מול תוקפנות השלטון הישראלי ומתנחלי הימין הקיצוני, יוכלו לסייע לרכז את הניסיון ולהוביל להרחבת פעולות כחלק מנתיב של מאבק המוני מאורגן, שלא יאפשר להמשיך "עסקים כרגיל".

הממסד הישראלי חושש ומבצע דה־לגיטימציה לתרחיש התפתחות של התקוממות פלסטינית המונית, תוך שהוא מנצל את החששות הביטחוניים של ישראלים וישראליות מהשורה. אולם אותו הממסד מעדיף למעשה להתמודד מול פיגועי בודדים נגד אזרחים ישראלים מאשר מול מאבק המוני.

התנועות החברתיות ותנועת העובדים והעובדות הבינלאומית והישראלית צריכות לנקוט סולידריות עם שביתות מחאה פלסטיניות למען זכויות עובדים ותושבים, ולקדם עמדה נחרצת נגד "הפרד ומשול" בין עובדים ועובדות משני צידי השסע הלאומי, נגד הימין הקיצוני, נגד פעולות טרור ופגיעה באזרחים, נגד השלטת כיבוש ושלילת זכויות ממיליוני פלסטינים, ולמען שוויון, רווחה ושלום. זוהי העמדה שצריכות לקדם גם הנהגות ההסתדרות וכוח לעובדים, ארגונים בהם חברות וחברים משתי הקהילות הלאומיות העיקריות, כולל במוקדי עימות במזרח ירושלים. עמידה אמיצה כזו לצד העובדות והעובדים תגרור מן הסתם תגובות הסתה והכפשה מהממסד הקפיטליסטי הישראלי, פי כמה יותר מחיצי הרעל לו זוכים מאבקים "רגילים" של העבודה המאורגנת. אך גורמי הנהגה בארגוני העובדים נמצאים בעמדה לעזור לתת קונטרה להסתה הלאומנית ולהדגיש את הצורך בפתרונות העולים בקנה אחד עם האינטרסים של אנשים עובדים.

הדרך לשלום אמת, של צדק, שוויון ורווחה כלכלית, עוברת בבניית סולידריות בין עובדים, צעירים ועניים משני צידי השסע הלאומי, ובמאבק לשינוי סוציאליסטי: סיום הכיבוש והמצור, דמוקרטיה מלאה, כולל זכות שווה להגדרה עצמית, כינון חברה של רווחה, פרנסה ודיור לכול, המושתתת על שליטה דמוקרטית במשאבים לרווחת הכלל. זהו סדר־היום שצריך להציב כאלטרנטיבה לפוליטיקה הקפיטליסטית והלאומנית הן של מחנה נתניהו ובן־גביר, והן של שותפיהם בפועל מהממשלה היוצאת.