גל התייקרות נוסף במוצרי הצריכה צפוי אחרי החגים, הריבית עולה ומייקרת את האוברדרפט ואת המשכנתא. גם מחירי השכירות ממשיכים לטפס. האלימות בחברה משתוללת, במיוחד כלפי נשים. מדיניות הממשלה מנציחה את הסכסוך הלאומי, הגובה מחיר דמים כמעט מדי יום. זה מה שיהיה בראש של חלק גדול מאיתנו כשנגיע (אם נגיע) לקלפי.

גם הרצון למנוע מנתניהו להקים ממשלה עם סמוטריץ' ובן גביר יניע חלק מאיתנו לקלפיות, אבל מה יש ללפיד, לגנץ ולמפלגות הקואליציה השלטונית היוצאת למכור לנו מלבד הפחדה מפני ממשלה כזו — "סיוט נובמבר"? מבחינת הא.נשים מהשורה, יהודים וערבים, לממשלה היוצאת יש אפס "הישגים" להצביע עליהם.

הממשלה, בראשות שני המיליונרים, בנט ולפיד, המשיכה לייבש את הבריאות, החינוך והתחבורה הציבורית. ליברמן (עוד מיליונר) נלחם בעובדות ובעובדים בשירותים החברתיים האלה ובכלל. הקואליציה העבירה התקפה היסטורית על תנאי העבודה ועל זכויות נשים — העלאת גיל הפרישה לנשים, בזמן שהתוכנית המינימלית לטיפול באלימות כלפי נשים עדיין תקועה ללא תקציב. חוק האקלים עבר רק בקריאה ראשונה ורק אחרי שרוקן מכל תוכן. לא עברה שום חקיקה למען זכויות להט״ב.

העבודה ומרצ סינגרו על כל זה בטענה שכל דבר עדיף על פני בחירות שיסתיימו בעליית ממשלת נתניהו ובן גביר. הן היו שותפות למדיניות העמקת הכיבוש והרחבת ההתנחלויות והשתתפו עם לפיד וגנץ בהובלת סבב דמים נוסף בעזה בתחילת אוגוסט. הממשלה המשיכה ברמיסת מיליוני פלסטינים בגדה ובעזה, ומדיניותה ליבתה את הסכסוך הלאומי ולכן גם פגעה בביטחון האישי ובשלום הציבור הישראלי.

בן גביר נהנה מההפקר

הרקורד של הממשלה היוצאת פתח את הדלת לפופוליזם הצבוע של מפלגות האופוזיציה מהימין. "רעבים לשינוי", זועקת סיסמת הבחירות של ש״ס. "חינוך חינם מגיל 0 עד 3", מבטיח נתניהו. אלא שגם לש״ס ולליכוד יש רקורד ארוך בשלטון של התקפות על השכבות העניות ביותר באוכלוסייה. לכן אפקט הקמפיינים שלהן עדיין מוגבל. בן גביר הוא כרגע הפוליטיקאי היחידי שלפי הסקרים מצליח להרחיב במידה מסוימת את בסיס התמיכה שלו לקהלים חדשים, גם בקרב צעירים שלא הצביעו בעבר מרוב ייאוש משאר המפלגות — בין השאר, דרך דמגוגיה ביטחונית.

באותה הנשימה, הוא גם אחד הפוליטיקאים שהכי מעוררים סלידה: שכבות רחבות בציבור סולדות מתמיכתו בטרור מתנחלי־כהניסטי ומשנאת הלהט״ב שלו. לכן הוא מתאמץ לאפסן את העמדות האלו בבוידעם. אבל בן גביר לא נטש את הבייס הגזעני שלו — פעיליו באים מהמאחזים ומהישיבות הפרו־כהניסטיות. זה הומחש למשל בשלט ההסתה עליו נכתב "שיסתלקו אויבנו" מתחת לתמונות של טיבי, עודה וכסיף מרשימת חד״ש־תע״ל. מתחת לתחפושת של "בן גביר לייט" מסתתר קמפיין סתימת פיות נגד מתנגדי הכיבוש, הציבור הערבי־פלסטיני והשמאל. ייתכן שכדי לשוב לשלטון ייאלץ נתניהו להכניס לקואליציה שלו את כל רשימת 'הציונות הדתית', אבל ממשלה כזאת תעורר תסיסה, התנגדות ומאבקים מהיום הראשון.

לחזק את המאבקים בשטח

בהתחשב בניסיון עם מדיניות ממשלת "השינוי" — שלא הובילה שום שיפור מורגש במציאות החיים — בבחירות הקרובות יהיו מי שלא יסתפקו בהצבעת "רק לא ביבי". למרבה הצער, אין במערכת הבחירות הזאת אף רשימה המקדמת בעקביות את המאבקים החברתיים, החל מהמאבקים להעלאת שכר המינימום ונגד יוקר המחיה, דרך המאבקים נגד אלימות כלפי נשים, אפליית להט״ב והמאבק למען האקלים ועד למאבק נגד הגזענות, הכיבוש והדיכוי הלאומי. לכן יהיו מי שיצביעו בחוסר רצון לפתק שמבחינתם הוא הכי פחות גרוע ויהיו גם מי שיישארו בבית.

חלק יצביעו לרשימת חד״ש־תע״ל כהצבעה נגד הסכנה של ממשלת נתניהו־בן גביר, וגם נגד סדר היום הימני של הממשלה היוצאת. אפשר בהחלט להבין הצבעת מחאה שכזאת. אבל הדבר הקריטי שנחוץ לשינוי במציאות החיים הוא פוליטיקה שמצליחה לנצל את מערכת הבחירות ואת הבמה בכנסת לקידום המאבקים בשטח ולהצבת חלופה לא רק למפלגות הממסד אלא גם למערכת הקפיטליסטית, האחראית ביסודו של דבר לסדרת המשברים הבלתי־פוסקת בחברה.

מאבקי העובדות והעובדים במערכת החינוך, הבריאות והתחבורה הציבורית הגיעו להישגים אך טרם הסתיימו. יו״ר ההסתדרות בר־דוד לא יוכל לדחות לנצח את המאבק המובטח כנגד יוקר המחיה. מציאות של אלימות, עוני, הזנחה ואפליה תמשיך לדחוף למאבק צעירות וצעירים, ובפרט ערבים־פלסטינים. המאבקים האלה ימשיכו מול כל ממשלה שתקום — אם בכלל תצליח לקום ללא סבבי בחירות נוספים. חשוב שכל אותם המאבקים ימשיכו להפעיל לחץ על המערכת הפוליטית כבר במהלך מערכת הבחירות.

אף קמפיין בחירות בינתיים לא מזכיר שהשכר לא עולה בזמן שתאגידים גורפים רווחים. מאבקים נגד יוקר המחיה צריכים לדרוש גם העלאת שכר המינימום, פיקוח מחירים — לרבות על מחירי הדיור — והגדלת מיסוי על רווחי הענק על של המיליארדרים כדי להשקיע מסיבית בדיור, בחינוך, בבריאות ובתחבורה ציבוריים, איכותיים וזולים.

למאבקים שיצליחו להתבסס גם על סולידריות מעמדית בין יהודים.ות וערבים.ות, יש סיכוי להתגבר על סדר היום הלאומני שמציעה המערכת הפוליטית ולהצביע על מוצא מסכסוך הדמים באמצעות מאבק לסיום הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים. שינוי אמיתי דורש אלטרנטיבה סוציאליסטית למציאות של עושר מופלג מצד אחד ומנגד עוני, מצוקות חברתיות ומשטר של כיבוש והיעדר אופק לשלום.