הבחירות החמישיות לכנסת תוך פחות מארבע שנים אינן מעוררות כל תקווה עבור מיליונים הנקראים שוב "להצביע ולהשפיע". הבחירות הן קרב חוזר בקלפיות על חודו של מנדט בין מחנה ביבי למחנה רק־לא־ביבי, כשהפעם האחרון אינו בעמדה למכור אשליות לגבי "שינוי", כפי שמדגישים משבר יוקר המחיה והסכסוך הלאומי המדמם.

בשנה שעברה היו מי שקיוו נואשות שהסתלקות נתניהו מבלפור תהיה צעד כלשהו לעבר שיפור מציאות החיים או "אצבע בסכר" נגד סכנת הימין הקיצוני. כפי שתנועת מאבק סוציאליסטי הזהירה, בהיעדר אלטרנטיבה בולטת משמאל, מדיניות הממשלה הקפיטליסטית היוצאת פתחה מרחב עבור נתניהו ובעלי בריתו מהימין הקיצוני להתארגן מחדש על רקע מכלול המשברים המתפתחים בחברה ולרכוב על מצוקות המוניות לקראת אפשרות ריאלית של חזרה לשלטון, ייתכן עם בן גביר בתפקיד שר.

"ממשלת השינוי"

"ממשלת השינוי", בהובלת המיליונרים בנט ולפיד, קידמה סדר־יום פרו־קפיטליסטי לאומני עם השלכות הרסניות בכל תחומי החיים. משבר יוקר המחיה, ובפרט יוקר הדיור, המתמשך עוד מאז המחאה ההמונית ב־2011, ממקד כעת תסכול מהמצב בקרב ציבור רחב. עושק המחיה של משקי בית עובדים בידי בעלי ההון התעצם עם עליית האינפלציה מחד והעלאות הריבית מאידך. התאגידים הגדולים מעלים מחירים, והבנקים וכרישי הנדל״ן נהנים מהבוננזה בשוק הדיור. הממשלה סירבה להעלות את שכר המינימום וקצבאות או להחיל תוספת יוקר על השכר במשק; צימצמה פיקוח מחירים במקום להרחיבו; העבירה תקציב הממשיך בייבוש מערכת הבריאות והשירותים החברתיים לאחר מגפת הקורונה; הובילה התקפה על נשים עובדות בדמות העלאת גיל הפרישה; והתייצבה נגד מאבקי המתמחות לרפואה, עובדות ההוראה ונהגי ונהגות האוטובוס, שנלחמו עד שחילצו ממנה הישגים בערבון מוגבל.

בד־בבד, בעוד שלפיד משמיע באו״ם קלישאות ציניות בדבר "יד מושטת לשלום", ממשלתו המשיכה את שלטון נתניהו בליבוי המתחים הלאומיים וסבבי הדמים. בשורה התחתונה, מחנה לפיד ומחנה נתניהו, בסיוע תקשורת מגויסת, רוקדים על הדם תוך ניצול שכול וחששות ביטחוניים של משפחות ישראליות לצורכי הסתה לאומנית, ומטייחים את ההקשר שבו מתחוללת דינמיקת הסלמה במתחים ובהתנגשויות על רקע לאומי: כיבוש צבאי ודיכוי לאומי של מיליונים. תנועת מאבק סוציאליסטי שותפה למאבקים למען צדק חברתי ולשאיפות ההמוניות לביטחון אישי ולחיים בכבוד משני צידי השסע הלאומי, ומדגישה כי האחריות המכרעת על אירועי הדמים בתקופה האחרונה היא של "ממשלת השינוי".

"ממשלת השינוי" זרקה משפחות עניות מבתיהן, טיפחה התנחלויות, עודדה וביצעה פרובוקציות לאומניות־דתיות סביב מסגד אל־אקצא, ומארגנת מאז 31 במרץ פשיטות צבאיות יומיומיות במחנות הפליטים והיישובים הפלסטיניים (מבצע 'שובר גלים'). אותה הממשלה — בה 'העבודה' ומרצ שותפות בקבינט המדיני־ביטחוני — רשמה שנת שיא, לפחות מאז 2015, במספר ההרוגים הפלסטינים בגדה, כפועל יוצא ממתקפה מתמשכת, שרוסנה לרגע רק סביב ביקור ביידן ביולי. זו כללה ירי במפגינים והרג נערים וילדים פלסטינים. המתקפה התרחבה באוגוסט, דרך מעצרים והתנקשויות מול ארגון הג׳האד האסלאמי, לעוד הסלמה צבאית בעזה הנצורה (מבצע 'עלות השחר'). ההיגיון שביסוד מדיניות "ביטחונית" זו אינו הגנת שלום הציבור הישראלי, אלא הגנת הסטטוס־קוו של השלטת כיבוש, מצור ועוני על מיליוני פלסטינים משוללי זכויות לחיים בכבוד ולהגדרה עצמית, שמלכתחילה אינם משתתפים ב"משחק הדמוקרטי" של השלטון המרכזי החולש על חייהם.

שביתת המחאה הפלסטינית

הממסד הקפיטליסטי הישראלי מסית נגד כל התנגדות פלסטינית לכיבוש כטרור וכ"איום ביטחוני", תוך שהוא מנצל את החששות הביטחוניים של ישראלים וישראליות מהשורה, בדומה לדף המסרים של ח׳מנאי נגד ההפגנות באיראן או של פוטין נגד מתנגדי הפלישה האימפריאליסטית לאוקראינה. מול הזעקות הצבועות על "הפרות סדר" צריך להדגיש: סדר של כיבוש ועוני צריך להפר במאבק, והתושבים והתושבות המפגינים ונאבקים, תחת דיכוי כבד וקטלני, שואפים לחירות בדומה למתקוממות ולמתקוממים באיראן. התוקפנות הצבאית מטעם הממשלה הקפיטליסטית של לפיד־בנט, השקולה לטרור מדינתי נגד האוכלוסייה הפלסטינית ומספקת רוח גבית לאלימות כוחות הימין הקיצוני, מזינה ייאוש עמוק משני צידי השסע הלאומי וחוסר אמון בהיתכנות עתיד של שלום על בסיס שוויוני. זהו ההקשר שבו הפגנות ועימותים גולשים בחלק מהמקרים למהומות קונטרה־פרודוקטיביות. הייאוש משתקף באופן טרגי, ובהשפעת חולשת כוחות השמאל באזור, גם במקרים של פעולות טרור נגד ישראלים — מה שפוגע בחפים מפשע, מעמיק את השסע הלאומי בין אנשים מהשורה ומנוצל בידי הממסד הישראלי להצדקת מהלכי הסלמה בתוקפנות נגד פלסטינים.

בו־זמנית, כדברי מרטין לות׳ר קינג, "מהומות הן שפתם של מי שקולם אינו נשמע". הן מעידות על הצורך במאבק מאורגן לשינוי מציאות החיים. תנועת מאבק סוציאליסטי מצדיעה בסולידריות לשביתת המחאה הפלסטינית שהתארגנה במזרח ירושלים ובגדה ב־12 באוקטובר, בהמשך לשביתה יום קודם במחנה הפליטים שועפאט. השביתה התארגנה בתגובה לסגר משטרתי־צבאי דרקוני שהוטל — בפיקוח השר לביטחון פנים בר־לב מ'העבודה' — על רבבות תושבי ותושבות המחנה (פליטי 48' ו־67'), המסופחים רשמית לעיריית ירושלים, בעודם כלואים תחת כיבוש ועוני מאחורי חומת ההפרדה. השביתה וההפגנות מילאו תפקיד מרכזי בלחץ שהוביל להסרת הסגר. בהמשך לשביתתם באוגוסט של רבבות עובדים מהרשות הפלסטינית בישראל (עקב שינוי אופן העברת המשכורות), להפגנות ולהתארגנויות קהילתיות, ול'שביתת הכבוד' משני צידי הקו הירוק במאי 21', מדובר בסימון דרך למאבק קולקטיבי מאורגן לשחרור מדיכוי לאומי ולשחרור חברתי. בניית ועדות עממיות נבחרות, ברוח האינתיפאדה הראשונה, תוכל לסייע להוביל להרחבת פעולות כחלק מנתיב של מאבק המוני מאורגן, לרבות מהלכי שביתה, כמו גם שליטה קהילתית בפעולות לוחמה פרטיזנית תחת הכיבוש הצבאי. הממסד הישראלי חושש מתרחיש של התקוממות המונית ומעדיף למעשה להתמודד מול פיגועי בודדים נגד אזרחים ישראלים ולהנציח את המצב הקיים. תנועת העובדים והעובדות הבינלאומית והישראלית צריכה להתייצב בסולידריות עם שביתות ועם המאבק נגד דיכוי לאומי בכללותו, במסגרת מאבק לחיים בכבוד, לרווחה ולשוויון בין שתי האומות, לרבות בזכות לקיום ולהגדרה עצמית, בהקשר של מאבק לשינוי סוציאליסטי ולשלום באזור.

ההתקוממות באיראן, חרחורי מלחמה ומשבר מערכתי

לפיד הביע סולידריות מזויפת עם מאבק השחרור של נשים ושל ההמונים באיראן והזיל דמעות תנין על מותה של מהסא ז׳ינה אמיני, שעה שבזמנו הקצר כרה״מ לא חסך קריאות להכבדת הסנקציות הכלכליות על איראן, הפוגעות קשות באיראנים ובאיראניות מהשורה, והמשיך בחרחורי מלחמה. אלוף במיל' יצחק בריק הזכיר את המשמעות הפוטנציאלית של מלחמה מלאה בין ישראל ואיראן בתגובה לאיומי התקיפה שהשמיע לפיד: "האם [לפיד] מבין את המשמעות שהמדינה [ישראל] תהיה אפופה טילים, כמו פצצה גרעינית רק בלי ראש נפץ? זה חוסר אחריות משווע". ההתקוממות באיראן מציעה השראה גם למאבקים חברתיים תחת הקפיטליזם הישראלי.

בין ממשלת לפיד־בנט למחנה נתניהו נפתחה קטטה פוליטית עם הכרזת הסכם הגבול הימי בין ישראל ולבנון, כשהאופוזיציה מימין נשבעת שתפוצץ את ההסכם אם תוכל, למעשה, גם במחיר מלחמה. אולם בזמן שהקפיטליזם הישראלי "טובע בגז" ומושפע פחות ממשבר האנרגיה העולמי, התחרות הלאומנית במערכת הפוליטית בישראל היא על היקף השטח הימי ("המים הכלכליים") והכספים שיוכלו לסחוט על חשבון לבנון הענייה, המוחשכת והמרוסקת — שידעה רצף פלישות, הפצצות וכיבושים אימפריאליסטיים תחת ידי ממשלות ישראל. עד כה לא ברור כמה גז יש במאגר קאנא, שאת עיקר הרווחים ממנו אמורה לקצור ענקית האנרגיה הצרפתית טוטאל־אנרז׳י, שתעביר נתח מהם לקפיטליזם הישראלי. השאיבה במאגר כריש אמורה להתחיל מייד. אלא שמחול השאיבה של דלקים פוסיליים במזרח הים התיכון לא מסמן אופק לפתרון משברים כלכליים וסביבתיים עבור האזור, המתחמם בקצב כפול מהממוצע העולמי. במקום הרחבת שאיבת הגז נדרשת תוכנית חירום להעברת משק האנרגיה לידיים ציבוריות, תחת פיקוח דמוקרטי, ולמעבר מואץ לאנרגיה מתחדשת. "ממשלת השינוי" לא נקטה כל צעד מהותי בתחום: "חוק אקלים" רוקן מתוכן ולא עבר, והממשלה חילקה עוד רישיונות חיפוש גז וגם לא ביטלה את הסכם הנפט של קצא״א.

הבחירות בישראל מתקיימות בעת חשש גובר מפני מיתון במשק העולמי, בצל המשך השתוללות המלחמה באוקראינה, המשפיעה על העולם כולו ומשיבה לסדר־היום את איום הנשק הגרעיני. מדובר בהידרדרות חמורה נוספת בעידן של משבר יסודי במערכת הקפיטליסטית העולמית, עם קיטוב גובר בין גושי המעצמות האימפריאליסטיות, המדרדרות את העולם עמוק יותר לתוך משברים כלכליים, חברתיים ואקולוגיים. במזה״ת ישנם ביטויים חריפים למשברים אלה, אך הממסד הישראלי משווק את ההתקרבות האסטרטגית בינו לבין דיקטטורות ערביות כבשורה לעתיד האזור — כאילו שנורמליזציה של הכיבוש ושת״פים בין משטרי דיכוי קפיטליסטיים הם המפתח לפתרון הבעיות החברתיות הבוערות.

פוליטיקת "הרע במיעוטו"

הנסיבות שתוארו מדגישות עד כמה מעוורת והרסנית פוליטיקת "הרע במיעוטו", המבקשת תמיד לסגל את דעת הקהל להשלמה עם ברירות גרועות בתואנת "אין אלטרנטיבה", ולהנמיך כל תקווה לשינוי מהותי לטובה. כך למשל, מפלגות הממסד מה"מרכז־שמאל" — העבודה ומרצ — הובילו את תומכיהן שוב לתמיכה ברעיון של השתתפות בממשלת כיבוש קפיטליסטית, הפעם בשותפות הדוקה עם גורמי ימין מתנחלי ותאצ׳ריסטי בדמות בנט, שקד, ליברמן וסער. במקביל, רע״מ האסלאמיסטית, שחתרה תחילה לקואליציה עם הליכוד, מסגלת את בסיס התמיכה שלה — בעיקר באוכלוסייה הבדואית הענייה — לרעיון שהדרך לשיפור מציאות החיים עוברת ב"השפעה" במסגרת ממשלה המנציחה דיכוי לאומי, עוני, אי־הכרה בכפרים, ומשברים חברתיים המהווים קרקע פורייה גם לתופעות של גורמי מאפיה ואלימות בחברה. רע״מ נותרה בקואליציה אפילו בשיאן של הפצצות בעזה, בשלב של ממשלת מעבר, שעה שהיא מעוניינת להוכיח את "התאמתה" לקואליציות דומות בעתיד. החתונה הפוליטית הלא קונבנציונלית בין 8 המפלגות שחברו להחלפת נתניהו המחישה שבסופו של יום, ההבדלים הפוליטיים ביניהן אינם תהומיים אלא ניתנים לגישור, ברמת העיקרון, במסגרת שלטונית משותפת, להגנת הקפיטליזם והכיבוש. זו הייתה רעועה והתפוררה, אך לא עקב הבדלים עקרוניים — מרצ הצביעה אפילו בעד "חוק האזרחות" ותקנות ההתנחלויות!

הקואליציה הלא שגרתית נולדה כפרויקט של אגף בממסד הישראלי שקידם את הרעיון של ממשלת "רק־לא־ביבי", בהישענות על "המפלגות הערביות". נתניהו נתפס יותר ויותר בקרב חוגים בממסד כבלתי אמין, נוכח ההליך הפלילי נגדו, הקיטוב שהוא מעורר בציבור והישענותו המוגברת על פופוליזם ימני, לרבות התקפות על מערכת המשפט. זאת, שעה שהקפיטליזם הישראלי מתמודד עם חוסר יציבות של משטר הכיבוש, חוסר יציבות אזורי, מתחים בינלאומיים, משברים כלכליים פוטנציאליים, משברים חברתיים וניכור נרחב מהמערכת הפוליטית אחרי עשורים של מתקפה ניאו־ליברלית — גורמי הרקע האלה ניצבים בשורש המשבר הפוליטי. הרעיון של "ממשלת השינוי" נועד להציע דרך לחילוץ המערכת ממבוי סתום במטרה לאפשר חזרה ל"עסקים כרגיל". בעקבות קריסת ממשלת נתניהו־גנץ, הדיאלקטיקה של משבר פוליטי היסטורי של אי־הכרעה בין הגושים הפוליטיים הממסדיים דחקה לבסוף גם במפלגות ממסד מ"קצוות מנוגדים" לחבור לברית שלטונית. אך היה זה עניין של זמן קצוב עד שההדבקה היצירתית תקרוס לשלב חדש במשבר הפוליטי, השב ומתפרץ מאז 2019. התסכול ההמוני על רקע יוקר המחיה ובאופן מכריע הסוגייה הלאומית הנפיצה פוררו את הקואליציה השלטונית המקרטעת וכפו עליה את הקדמת הבחירות. מיומה הראשון, הממשלה הלכה ואיבדה תמיכה ציבורית ונזרקה לרכבת הרים של משברים קואליציוניים, כשכל מפלגה מנסה להצדיק את השתתפותה בפני ה"בייס" דרך עימותים רטוריים ולעיתים באמצעות הצבת אולטימטומים לקידום יעדים נקודתיים.

העריקות מסיעת 'ימינה', הפיצולים והאיומים בפרישה מצד רע״מ, והמרד של ח״כ רינאוי־זועבי ממרצ — כל אלה התרחשו בלחץ תדלוק המתחים הלאומיים, בהובלת מהלכי הממשלה עצמה, כאמור. לבסוף, החשש מפני השלכות פקיעת תקנות הנורמליזציה המשפטית של ההתנחלויות, בהיעדר רוב בכנסת, היה המקל האחרון בגלגלי הקואליציה, שאילץ אותה להקדים את הבחירות. הסוגייה הלאומית, שהייתה גורם רקע לפרישת ליברמן מתפקיד שר הביטחון ומממשלת נתניהו ב־2018, ריחפה באופן בלתי נמנע מעל למשבר הפוליטי לכל אורכו. כך, ראשי הגושים התלבטו לגבי מרחב הפעולה שיהיה להם להפציץ בעזה אם יישענו על "מפלגות ערביות". בו־זמנית, חוסר שביעות רצון המוני מתנאי המחיה הגביל ועירער את התמיכה וההצבעה למפלגות בשני הגושים. הזעם על המצב הכלכלי והחברתי בעת משבר הקורונה היה גורם מכריע לנפילת ממשלת נתניהו־גנץ, ואילו ממשלת בנט־לפיד התמודדה כאמור עם מיאוס גובר ממשבר יוקר המחיה, ומספר מאבקים חברתיים ושביתות. על הרקע הזה, גורמים ממפלגת העבודה המבקשים לרכוש לעצמם תדמית של "דאגה לעובדים", פעלו לטרפוד "עסקת החבילה" השערורייתית בין הממשלה, המעבידים וההסתדרות, שהייתה אמורה להחמיר את השחיקה בשכר המינימום.

כשנה ו־7 חודשים מאז הבחירות הקודמות, לאן הוביל מחנה "רק־לא־ביבי"? מפלגות הגוש זרעו אשליות בדיל הפוליטי שהוליד את ממשלת בנט־לפיד, בסיוע מספר ארגונים שהיו מזוהים עם "מחאת בלפור", שהפכו עצמם לכלי־שרת של הממשלה הקפיטליסטית החדשה. לא רק שלא נפתרו הבעיות החברתיות, אלא ש"ממשלת השינוי", כפי שהבטיח בנט, עקפה לא פעם מימין את נתניהו. האם יש פלא שבקרב צעירים וצעירות בישראל התמיכה במפלגות שהשתתפו ב"ממשלת השינוי" נמוכה במיוחד? סקר שפורסם במאי (עבור עמותת 'פנימה') שיקף את עומק התסכול מתחת לפני השטח בקרב צעירים וצעירות אזרחי ישראל ממציאות החיים והפסימיות לגבי העתיד: רוב המשיבים מתחת לגיל 35 הרהרו בתקופה האחרונה ברעיון של הגירה לחו״ל, אף שנסיבות משפחתיות או מעשיות אחרות מונעות מרובם לממש זאת. בקרב גילאי 18–24 הנתון מרקיע ל־66%. הסיבות המרכזיות היו יוקר המחיה ומיאוס מ"המצב הביטחוני". אולם, בעוד שהרוב לא יוכלו להגר, אחרים יאלצו לגלות שברחבי העולם, צעירים וצעירות נאלצים להתמודד עם אופק קודר שמעצב משבר מערכתי חמור ברמה העולמית. כך, באירלנד נרשם שיעור דומה של צעירים וצעירות השואפים להגר, על רקע יוקר המחיה. הבעיות החברתיות המערכתיות — לרבות משבר האקלים, מלחמות אזוריות, משברים כלכליים גלובליים — מחייבות מאבק לשינוי, חמוש במענה פוליטי הולם לעידן של "אי־סדר". לפוליטיקה הפרו־קפיטליסטית של מחנה "רק־לא־ביבי" אין כל תשובה רצינית לאתגרים איתם מתמודדים צעירים וצעירות כיום.

מחנה נתניהו והימין הקיצוני

את ההכרזות הפומפוזיות על "שינוי" החליפו הודעות הפרישה של בנט וגם של 3 שרי מרצ, אך הגוש — שהפעם, גם עם רע״מ שעל סף אחוז החסימה, רחוק מ־61 — ממשיך לטפוח לעצמו על השכם וחותר להנדס קואליציית "רק־לא־ביבי" חדשה. הסיכויים נוטים יותר לחזרת נתניהו לבלפור, עם רוב דחוק בכנסת. ללא רוב לנתניהו, גנץ טוען שירכיב קואליציה בעזרת דיל עם המפלגות החרדיות, אף שלא ברור מי מהן מוכנה להשתתף בניסוי, והוא עשוי אף לכונן ממשלה בראשותו עם נתניהו. לבסוף, ממתין גם תרחיש הבחירות החוזרות (תחת הממשלה היוצאת).

שיעור התמיכה במחנה נתניהו מותירו שוב ללא קואליציית רוב ודאית. אך גם אם ישיג 61, מאזן הכוחות במחנה השתנה. בינתיים רשימת 'הבית היהודי' בראשות שקד רחוקה מאחוז החסימה, ואת החלל שהותירה 'ימינה' תופסת רשימת 'הציונות הדתית', החזית האלקטורלית של מפלגות הימין הקיצוני, שנתניהו התערב שוב לחברה. קרב ההישרדות הפוליטי והמשפטי הובילוֹ לברית עם הימין הקיצוני, שהכניסה את בן גביר לכנסת וסינדלה ממשלה בראשות נתניהו עם סירוב רבני לאשר הקמת קואליציית מיעוט שתישען על רע״מ. בסבב הקודם הבטיח נתניהו שבן גביר לא יהיה שר בממשלתו (בידיעה שהחיבור לתנועה הכהניסטית, הניאו־פשיסטית, מעורר התנגדות ציבורית וממסדית), אך תלותו בברית עם הימין הקיצוני רק גברה. 'הציונות הדתית' במגמת התחזקות גם על חשבון הליכוד ועשויה להיהפך לסיעה השלישית בגודלה בכנסת. בן גביר חייב תודה לא רק לנתניהו, אלא גם למשברים "ביטחוניים" וחברתיים לא פתורים, ולבמה נרחבת מצד גורמי ממסד ששיתפו פעולה עם קמפיין הלגיטימציה שלו, ולמעשה, עם מאמץ מחושב להרחיק עצמו במעט מהכהניזם כדי להרחיב פנייה באוכלוסייה היהודית.

בן גביר נמצא בעמדה דומה לליברמן של בחירות 2009, שגרף 15 מנדטים והתברג לסיעה השלישית בגודלה על בסיס קמפיין לאומני־גזעני, לאחר סבב מלחמה בעזה, עם הסתה ממוקדת נגד ערבים ושמאלנים. התמיכה האלקטורלית ב'ציונות הדתית' אינה משקפת גידול חד בתמיכה בתנועה הכהניסטית, שאינה מסוגלת לבדה להכניס נציגות לכנסת בשלב הזה. בדומה לליברמן בזמנו, התעמולה של בן גביר ממוקדת בריאקציה לאומנית, אך בן גביר מזוהה עם משיחיות דתית ומתנחלי הימין הקיצוני, המגבילים יותר את פנייתו לקהל חילוני ומעבר לכך. הוא מנסה להתגבר כאמור על מגבלה זו, בעזרת טיפוח תדמית פופוליסטית של גורם שאינו "רק מדבר" אלא "נלחם למען העם" מול האליטות ומערכת אטומה. בכך ובחיבורו למנגנוני הימין הקיצוני בשטח הוא מייצג תופעה מסוכנת יותר.

תמיכה במפלגות הממסד מהממשלה היוצאת לא תבלום את סכנת הימין הקיצוני. במשמרתם הסכנה רק גברה. ברחבי העולם — ארה״ב, ברזיל, איטליה, הונגריה ועוד — הפוליטיקה הליברלית כושלת בבלימת סכנת כוחות הימין הקיצוני המרימים ראש ומתחפשים לאלטרנטיבה לפתרון המשברים בחברה, נוכח חולשת השמאל. למה? מכיוון שבעידן של משבר מערכתי מעמיק, הפוליטיקה הליברלית מגינה על הממסד הפוליטי והמעמדות השליטים, ומוכרת מיתוס של התקדמות הדרגתית לעבר קפיטליזם עם "פנים אנושיות". היגיון "הרע במיעוטו" מציע מעגל קסמים של ניסיון לפתור בעיה דרך הסתמכות על גורמים מאותה המערכת שיוצרת אותה. השפעה מזיקה דומה יש לסוכני דה־פוליטיזציה במאבקים החברתיים, המקדמים סיסמאות נוסח "לא ימין ולא שמאל", ומגינים למעשה על הכוחות הפוליטיים המסוכנים מימין. אכן ישנה דחיפות. הבעיות החברתיות הבוערות והסכנות הממשיות דורשות מאבק עיקש לבלימת הימין הקיצוני בשטח, דרך התגייסות למחאה ולפעולה, תוך הצעת תוכנית שינוי לפתרון שורשי אמיתי של הבעיות והמשברים שהימין הקיצוני מתיימר להציע לפתור על בסיס קפיטליסטי. נחוץ לחשוף את האחריות של הממשלה, אוליגרכיית ההון וההיגיון של מערכת שלמה, ולהצביע על הפוטנציאל של מעמד העובדות והעובדים להוביל מאבק על רפורמות רדיקליות ואף להפיל את שלטון ההון ולסייע לארגן את החברה מחדש על בסיס שליטה דמוקרטית במשאבי המפתח במשק, כחלק משינוי סוציאליסטי. מול האלטרנטיבה הכוזבת של גורמים פופוליסטיים מהימין והימין הקיצוני דרושה אלטרנטיבה פוליטית שתבטא בעקביות את האינטרסים, המצוקות והמאבקים של מעמד העובדות והעובדים — יהודים, ערבים ואחרים — ושל הקהילות המדוכאות, ותפנה במיוחד לדור חדש שמתעורר למאבק.

האופוזיציה משמאל ל"ממשלת השינוי"

תנועת מאבק סוציאליסטי מתנגדת ונאבקת נגד הפוליטיקה הפרו־קפיטליסטית הלאומנית ההרסנית של כלל המפלגות בממשלה היוצאת, המשרתות את אותה המערכת, ביסודו של דבר, כאחיותיהן ממחנה נתניהו. כך, מרצ בראשות גלאון שבה וממחישה שתכלית קיומה היא לרתום תקוות לשינוי לתחזוקת ממשלת ימין. בהיעדר מוקד משיכה בולט בשמאל, רבים לא יטרחו להצביע.

בקהילה הערבית־פלסטינית בישראל, הרוב נוטה כעת להימנע מהצבעה, בתחושה שהקריאות "להצביע ולהשפיע" מנותקות מהמציאות. מדובר בהמשך למגמה מהבחירות הקודמות, ששיקפה אכזבה עמוקה מפרויקט 'הרשימה המשותפת' — שבשיאה, בבחירות 2020, הייתה לסיעה השלישית בכנסת — ומהיעדר מנהיגות פוליטית שתציע אופק להישגים מהותיים במאבק מול דיכוי לאומי, אי־שוויון, עוני ומשבר אלימות נשק. המשותפת התנגדה בצדק להקמת "ממשלת השינוי", אולם לא סייעה לקדם בניית אלטרנטיבה בשמאל. מרגע הקמתה ב־2015 — בלחץ העלאת אחוז החסימה — הזהרנו שהפרויקט יוביל לאכזבה המונית, בשל הניסיון לפשר בין כוחות שמאליים לכוחות ימניים, פרו־קפיטליסטיים, לרבות ימין אסלאמיסטי, שונאי נשים ולהט״ב+. התוצאה הייתה סדר־יום דמוקרטי מינימלי, לא עקבי, עם דרישות כלליות בנושאים "חברתיים". זאת, מתוך היגיון שחתר לאיחוד על בסיס לאומי, ולא להצבת נקודת ייחוס בשמאל שתפנה לציבור הרחב באופן חוצה קהילות, על בסיס מעמדי.

אוריינטציה שונה הייתה יכולה לסמן דרך קדימה, אולם במקום לרתום את התקוות ההמוניות שליוו את הקמת המשותפת בקהילה הערבית־פלסטינית לפעולה ולבניית מאבק עקבי מול שלטון הימין באופן מכריע מחוץ לכנסת, המשותפת התמקדה אסטרטגית בפעילות הפרלמנטרית כמפתח לשינוי. פירוק המשותפת הפעם, רגע לפני הגשת הרשימות, נתפס כעוד מאבק כוחות חסר פשר בין המפלגות. זה לא היה רק מאבק על כיסאות. בל״ד הציעה בפועל להימנע מהמלצה לנשיא על מועמד מ"גוש השינוי", בעוד שחד״ש־תע״ל גורסת שנכונות להמלצה כזו היא הדרך "להשפיע". החלטת ועדת הבחירות המרכזית (שסוכלה שוב בבג״ץ) לשלול את זכות ההתמודדות של בל״ד בשל קידום "מדינת כלל אזרחיה" הייתה חלק מרדיפה פוליטית פחדנית על רקע לאומי. אך נראה שבל״ד תתקשה להיכנס לכנסת בכל מקרה, וגם רע״מ וחד״ש־תע״ל מתנדנדות על אחוז החסימה האנטי־דמוקרטי, המאיים למחוק מהכנסת ייצוג ערבי־פלסטיני. בראיון לרדיו אל־נאס ניסה עודה, יו״ר רשימת חד״ש־תע״ל, להסביר את הבדלי הגישות העיקריים בין שלוש הרשימות יוצאות המשותפת: "יש מי שרוצה השפעה ללא כבוד [רע״מ], ויש מי שרוצה כבוד ללא השפעה [בל״ד], ויש אותנו [חד״ש־תע״ל] שרוצים השפעה, אבל מתוך כבוד לאומי". סיסמת הבחירות של חד״ש־תע״ל בערבית היא "נשפיע בכבוד" (בעברית, "שינוי מתוך שוויון"). ההבטחה ל"השפעה" עולה בלחץ האכזבה מהמשותפת והתחרות מול רע״מ, שלא הוכיחה "השפעה" אלא יכולת לשמש בתפקיד ממלאי מקום ושק חבטות עבור "ממשלת השינוי". בהקשר הזה, תמוה שבדומה לקמפיינים של ארגוני לובי קפיטליסטיים בסבבים קודמים, תנועת 'עומדים ביחד' השיקה קמפיין לקידום "ממשלה משותפת" של יהודים וערבים, ודאי לאחר השתלבות רע״מ ושר ערבי ממרצ ב"ממשלת השינוי" — במקום לחדד לקחים, הקמפיין מעכב מסקנות לגבי הצורך באופוזיציה ואלטרנטיבה לממשלת כיבוש קפיטליסטית.

איזו "השפעה" מבטיחה חד״ש־תע״ל מעמדה מבודדת בכנסת הימנית הבאה? האם עוד המלצה סמלית לנשיא על גנץ, כפי שעשתה המשותפת בבחירות ספטמבר 2019? האם היא מרמזת לנכונות להיכנס להסכם תמיכה "מבחוץ" מול מועמד כזה? מובן שהרשימה מצופה לפעול טקטית בכנסת לחסימת מחנה נתניהו והימין הקיצוני. אולם תהיה זו שגיאה להביע תמיכה או להיכנס להסכם כובל מול ממשלת קואליציה של גוש "רק־לא־ביבי". רצוי להבהיר מראש שהרשימה תפעל להציב אלטרנטיבה לוחמנית משמאל, גם מול ממשלה כזו, ושכל הצבעה בכנסת תיבחן לגופה — בכפוף לאינטרסים חוצי־קהילות של אנשים מהשורה, מעמד העובדים והעובדות, העניים והקהילות המדוכאות. אולם לא מכך תגיע "השפעה" על סדר־היום השלטוני. מה שנדרש הוא הנהגה שתציע אסטרטגיה ותוכנית פוליטית המסוגלות להראות איך ניתן יהיה לחולל שינוי (לרבות, שימוש בבמת הכנסת כמנוף לבניית המאבקים בשטח). אחת החולשות של חד״ש־תע״ל היא קידום פוליטיקה על בסיס לאומי שאינה חותרת מהותית לייצוג ולהשגת תמיכה חוצת קהילות בציבור הרחב. יתרה מכך, דרוש חזון שאפתני יותר ל"השפעה". ההיסטוריה בכל העולם שבה ומוכיחה שגם מול ממשלות ימין אגרסיבי ואפילו בתנאי דיקטטורה, תנועות חברתיות, ובאופן מכריע הכוח של מעמד העובדות והעובדים בחברה, מסוגלות לחולל שינוי. הפגנות, שביתות והתארגנויות עצמאיות מסוגלות לכופף ממשלות, לחלץ הישגים ולסלול דרך להצבת אלטרנטיבה. האם בכל מערכת בחירות תשוב ותופנה האצבע המאשימה אל מי שהתייאשו מהצבעה, כאילו היו אחראים להמשך שלטון הימין ולהתחזקות הימין הקיצוני? את הדין והחשבון צריכות לתת מפלגות המתיימרות להציע דרך לשינוי. במקום לקרוא בכל פעם מחדש ל"הצבעת נגד", לריכוך המכה בבחירות, התשובה לייאוש צריכה להיות בניית אלטרנטיבה בשמאל, שתסייע להוביל מאבק לשינוי בכל שלב.

קידום מאבק ובניית אלטרנטיבה פוליטית

רשימת חד״ש־תע״ל נמצאת כאמור, למרבה הצער, על סף אחוז החסימה. אם חד״ש תידחק מהכנסת זו תהיה נסיגה עבור השמאל. למרות חולשות הקמפיין וסדר־יומה, בבחירות האלו זו לדעתנו ההצבעה הרלוונטית מנקודת מבט של מאבק חוצה־קהילות, גם מול הממשלה היוצאת, נגד דיכוי לאומי ו"הפרד ומשול", נגד גזירות כלכליות ולשיפור תנאי העבודה והמחיה. מובן שאין זו הצבעה לרשימה המעוררת התלהבות ותקווה סביב סדר־יום של מאבק לשינוי. קמפיין הבחירות שלה (בשתי השפות) ממשיך בקו הכללי של המשותפת, עם מצע שמאלי מינימלי, לרבות התנגדות לכיבוש, לגזענות, לאפליה לאומית, לאלימות נשק וליוקר המחיה, ותמיכה בהעלאת שכר המינימום ל־40 שקל לשעה. עלון אחד בעברית, הציע גם "10 צעדים למאבק ביוקר המחיה ולהעלאת שכר", בהם העלאת קצבאות נכות וזיקנה, מתן תוספת יוקר לשכר, חינוך חינם, וסוף לכיבוש ולהתנחלויות. עם זאת, אותה התוכנית לא כללה הרחבת פיקוח מחירים או כל דרישה ישירה בנוגע לבעלי ההון — לא מיסוי על העושר ששדדו מהציבור ולא הפקעה מידיהם של שליטה במשאבי מפתח במשק, אף שדרישות כאלו נחוצות למאבק רציני בעושק המחיה ומסוגלות להשיג אהדה מציבור רחב. ייתכן שתע״ל הפרו־קפיטליסטית לא הייתה מאשרת תוכן הקורא תיגר על בעלי ההון ועל השיטה שלהם, אך חד״ש מקדמת גם פרסומים עצמאיים מטעמה בקמפיין, שאינם נבדלים מהותית, עם התייחסויות כלליות וספורדיות ל"עובדים", "צדק חברתי", "יהודים וערבים" ו"סביבה".

אין זו רק הדה־לגיטימציה הלאומנית מכיוון הממסד, שבהחלט מהווה אתגר ממשי. הקו של חד״ש מזה שנים מגביל את יכולתה לפנות לשכבות חדשות, מכל רקע לאומי, החשות זעם על המצב ונדחפות למאבק. הפרוגרמה שמקדמת חד״ש ביומיום נותרת חלשה מדי, ומלכתחילה אינה מציעה חלופה לשיטה הקפיטליסטית עצמה. בנוסף, מגבילות את פנייתה נטייתה להציג עצמה במסריה כמייצגת קהילה לאומית אחת, היעדר חיבור שורשי בתקופה זו לבניית מאבקים חברתיים, נטייה לחבור באופן בלתי עקרוני לקואליציות עם כוחות ימין — לרבות בהנהגה השמרנית, הפרו־קפיטליסטית בהסתדרות — וגם רקורד של התבטאויות ריאקציוניות ביחס למאבק הלהט״בי. אולם קמפיין שהיה מתאמץ להתכתב עם המאבקים החברתיים של השנים האחרונות ולהציב על סדר־היום מענה שמאלי יותר, חד יותר ונועז יותר, בדמות קו מעמדי ואנטי־קפיטליסטי מובהק, היה מצליח להשיג הד חזק יותר.

בלחץ הקמפיינים המשרישים את המסר שבחירה ב"רע במיעוטו" בין מפלגות הממסד היא האפשרות ה"מציאותית" היחידה, עולה שוב ושוב השאלה "אבל מהי האלטרנטיבה?". האלטרנטיבה היא: א) להיאבק נגד שלטון ימין ולא לתמוך בו. ב) לבנות מאבקים לשינוי מציאות החיים. ג) להתעקש, גם מעמדת מיעוט, על בניית אופוזיציה והאלטרנטיבה הדרושה של שמאל סוציאליסטי. אם נתניהו יחזור לבלפור, הוא יקים ממשלה שתהיה שנואה על ציבור רחב. בכל קונסטלציה, לרבות תרחיש בחירות חוזרות, יהיה צורך במאבקים ויתפתחו מאבקים על שכר, על יוקר המחיה, על דיור, נגד גזענות וכיבוש ולשלום, נגד סקסיזם, נגד הרס הסביבה ועוד. את המאבקים האלה יוכלו לסייע לחזק יוזמות מצד ההסתדרות — שיש לדרוש מהנהגתה לעמוד בהבטחתה להוביל צעדי מאבק ממשיים נגד עושק המחיה — מצד כוח לעובדים, ארגוני עובדים ועובדות נוספים, כוחות שמאל ותנועות חברתיות. מתוך המאבקים החברתיים, ומשורות העבודה המאורגנת, צריך לקדם גם צמיחת קול פוליטי עצמאי שיציע אלטרנטיבה.

המשימה העיקרית של שמאל סוציאליסטי במערכת הבחירות היא לקדם הסברה סביב הצורך להיערך למאבק על תנאי המחיה ועל צדק חברתי ושלום מול ממשלת המעבר וכל ממשלה שתחליף אותה, ולמען הצורך בפתרון הבעיה של היעדר אלטרנטיבה פוליטית. הבעיה הזאת דורשת צעדים לקידום כינונה של מפלגה רחבה חדשה בשמאל, המוכוונת לשמש קול ואמצעי מאבק מעמדי, חוצה קהילות לאומיות, עם סדר־יום של שינוי אמיתי, דמוקרטי וסוציאליסטי.