רק באוגוסט האחרון ממשלת לפיד־גנץ הובילה התקפה קטלנית על רצועה עזה שגבתה את חייהם של 49 בני אדם. במקביל, מספר ההרוגים הפלסטינים בגדה המערבית הגיע לשיא של שבע שנים: מתחילת 2022 עד סוף ספטמבר, יותר מ־90 פלסטינים נהרגו בגדה — רובם בידי הצבא הישראלי, ו־3 בידי מתנחלים.

תוך שנה בשלטון, הממשלה קידמה תוכניות לבניית 7,292 יחידות דיור בהתנחלויות — עלייה של 26% לעומת הממוצע השנתי תחת שלטון נתניהו. במקביל, חלה עלייה בהריסות הבתים בגדה, שהותירו מעל לאלף תושבים פלסטינים ללא קורת גג. שעה שהממשלה מקדמת תוכנית למחיקת יישובים פלסטיניים שלמים בדרום הר חברון, הוקמו השנה 5 "מאחזים" חדשים וכמות התקיפות המתועדות של מתנחלים נגד פלסטינים עלתה ב־45%.

המדיניות הזאת מבטיחה להנחית עוד אסונות ושכול, לא רק על ההמונים הפלסטינים אלא גם על ישראלים מהשורה. מאז הקמת הממשלה, 18 אזרחים ישראלים נהרגו בתקיפות לאומניות ופיגועים מצד יחידים מיואשים. תחת הכיבוש הצבאי בגדה ועל רקע המצור על שני מיליון תושבי הרצועה, נהרגו בעימותים גם 3 חיילים ישראלים.

במחנה נתניהו הגיבו לנאום לפיד באו״ם בזעקות שבר. גם סער וליברמן מגוש רק־לא־ביבי יצאו נגד העלאת הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית. יו״ר מרצ זהבה גלאון שיבחה מצידה: "נאום היסטורי… סוף סוף חזון השלום על סדר היום". בפועל, כל המפלגות בממשלה היוצאת המשיכו את המדיניות של שלטון נתניהו — "לנהל את הסכסוך", לא לסיים אותו.

גם שרי מרצ, למרות ההצהרות, אפילו לא הציבו שום קו אדום והיו שותפים באופן המעשי ביותר למדיניות "ניהול הסכסוך" והעמקת הכיבוש. גלאון מודה שגם הממשלה הבאה שמרצ שואפת להשתתף בה אחרי הבחירות תמשיך בכיבוש ואף מבלי נכונות לוויתורים מהותיים. בראיון ל'שיחה מקומית' הסבירה: "האם יש היתכנות שממשלה כזו תתחיל מהלך מול הפלסטינים נוסח זהבה גלאון? התשובה היא לא, אני יודעת שלא… אבל אני חושבת שאם אשב בממשלה, תהיה לי אפשרות להשפיע על ההחלטות שלה."

מיאוס מיוקר המחיה ומהכיבוש

שווה לשאול מהו אותו "מהלך מול הפלסטינים נוסח זהבה גלאון". הכוונה היא למשא ומתן בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית. בעשורים האחרונים סבבי משא ומתן שימשו בפועל כמסך עשן להמשך הרחבת ההתנחלויות והעמקת הכיבוש. כך היה גם ב־2013, כשלפיד ולבני ישבו בממשלת נתניהו וניהלו מו״מ עם הרשות. 30 שנה אחרי "תהליך השלום" והסכמי אוסלו, ההמונים הפלסטינים מאסו בהבטחות הריקות של הרשות על "המדינה שבדרך" ובאסטרטגיה הכושלת של לחץ דיפלומטי על ישראל ושיחות אינסופיות על כלום.

מיאוס וזעם מהמצב ומשיתוף הפעולה של הרשות עם הכיבוש קיבלו ביטוי בחודשים האחרונים בשורה של מחאות שפרצו: החל מהשביתות וההפגנות נגד יוקר המחיה, דרך שביתת המורות והמורים הפלסטינים, השביתה התקדימית במחסומים של הפועלים הפלסטינים העובדים בישראל ועד לעימותים והמהומות שפרצו בשכם בעקבות מעצר פעילים והרג תושב בידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים.

מו״מ או "הסדר" בין המשטר הישראלי המשליט כיבוש לבין האליטה הפלסטינית ברשות, שבסופו של דבר משתפת איתו פעולה בתחזוקת הכיבוש, לא יביא פתרון.

בין אם את הממשלה הישראלית הבאה יוביל נתניהו, עם בן גביר או אולי ברוטציה עם גנץ, ובין אם זה יהיה לפיד, אולי כראש ממשלת מעבר לקראת בחירות נוספות — יימשך הסטטוס־קוו של כיבוש, אפליה לאומית, סכסוך מדמם, עוני ומצוקה המוניים. המיאוס של הצעירים.ות הפלסטינים מהסטטוס־קוו יימשך גם הוא והנכונות שלהם להיאבק נגדו מצביעה על מוצא מהמצב.

חומות של תעמולה והסתה לאומנית נועדו להסתיר את העובדה שעבור ישראלים וישראליות מהשורה, אנשים עובדים ועניים, השותפים הפוטנציאליים האמיתיים למאבק לצדק חברתי ולשלום הם לא פוליטיקאים ממסדיים, פרו־קפיטליסטיים, שבחלקם מתחפשים ל"שמאל", אלא דווקא אותם עובדות ועובדים, צעירים וצעירות פלסטינים הנאבקים על שכר מחיה, על חיים בכבוד ועל שחרור מדיכוי לאומי.

נחוץ שהמאבקים והתנועות החברתיות בחברה הישראלית יציעו תשובה מול ה"הפרד ומשול" הלאומני ויתעקשו על תמיכה בשלום ובצדק חברתי משני צידי השסע הלאומי, לרבות דרך מאבק להפלת הדיקטטורה של הכיבוש, המצור וכלל צורות הדיכוי הלאומי. רק על בסיס שוויון לאומי, פוליטי וכלכלי מלא והעלאת רמת החיים של שתי הקבוצות הלאומיות, ניתן יהיה לבנות עתיד של שלום, שהוא תנאי לביטחון אישי ממשי באזור. בשביל זה צריך להיאבק על תוכנית שינוי סוציאליסטית, שתשים סוף גם לעוני ולמצוקה משני צידי השסע הלאומי, ותבטיח זכות שווה לקיום ולהגדרה עצמית לשני העמים.