"התעוררתי בפתאומיות באמצע הלילה לרעש של הודעות טקסט רבות… חברה שאלה אותי אם שמעתי את הפיצוצים… כותרת בחדשות הודיעה: 'מתקפות ישראליות על רצועת עזה הרגו 13, כולל שלושה מנהיגים בג׳יהאד…", תיארה את תחילת המתקפה האחרונה, דנה בסאיסו, סטודנטית מעזה, במסגרת פרויקט "אנחנו לא מִספָּרים". בבוקר הגיעו אליה הידיעות על זהות ההרוגים: "ד״ר ג׳מאל ח׳סוואן, רופא שיניים מוערך מאוד, אשתו מירוואת ובנם יוסף, חברי לשעבר ללימודים וסטודנט שנה ב' לרפואת שיניים, שהיה אמור לסיים ולעבוד עם אביו, נרצחו גם הם בהפצצה."

המתקפה האחרונה על עזה גבתה 33 קורבנות, כולל נשים וילדים, בנוסף ל־147 פצועים ופצועות, לא כולל נפגעי חרדה. 459 משפחות, מעל 2,500 בני אדם, נותרו ללא קורת גג. ילדים וילדות בעשרות בתי ספר וגנים חזרו לכיתות עם קירות סדוקים, חלונות מנופצים ודלתות שבורות כתוצאה מההפצצות.

כתוצאה מירי הרקטות חסר ההבחנה מצד המיליציות ברצועה נהרגו אישה ברחובות ופועל פלסטיני מהרצועה שנאלץ לעבוד ללא אמצעי המיגון הנדרשים בעוטף עזה.

בניגוד לתעמולה הלאומנית, ההתקפות הצבאיות החוזרות ונשנות על הפלסטינים ברצועה לא נועדו להגן על ביטחון הציבור. בפועל, מדובר בפעולות של טרור מדינתי מאורגן, שנועדו להגן על סטטוס קוו של מצור, כיבוש ושליטה במיליוני פלסטינים ופלסטיניות. זוהי גם המטרה הפוליטית של הפשיטות התדירות של הצבא הישראלי בערים ובמחנות הפליטים, הירי במפגינים וטרור המתנחלים, שגבו מתחילת השנה ועד סוף חודש מאי את חייהם של יותר מ־120 פלסטינים בגדה המערבית.

5 שנים ל"צעדות השיבה": מה הכיוון הדרוש לפתרון?

בזמן מצעד הדגלים הלאומני הפרובוקטיבי ביום כיבוש ירושלים המזרחית, התארגנה בעזה צעדת מחאה של אלפים לכיוון הגדר. הצבא תקף עם גז מדמיע וירי חי, מספר מפגינים נפצעו.

5 שנים עברו מאז "צעדות השיבה" בעזה ב־2018. אז עשרות אלפים יצאו באופן הרואי לכיוון הגדר של הכלא הפתוח הגדול בעולם שכ־70% מאוכלוסייתו הם פליטי 48' וצאצאיהם. רנא שובייר, מורה מעזה שהשתתפה בהפגנות הסבירה אז: "מחאת 'צעדת השיבה' החדירה בכולנו תקווה בדרכים רבות. צעירים עמדו ללא פחד וקראו תיגר על הצלפים הישראלים המבוצרים בכבדות". אחמד אבו רתימה, ממארגני הפגנות המחאה הראשונות הסביר בראיון למאבק סוציאליסטי שהייתה "השתתפות עממית חסרת תקדים — גברים, נשים, מבוגרים וקשישים — כולם הגיעו". המאבק שהתארגן מלמטה ביוזמת פעילים חברתיים ברצועה איתגר את הגנרלים ושרי הממשלה, שחששו מתרחיש של מאבק המוני מאורגן והעדיפו להסיט את האירועים לעימות צבאי מול המיליציות ברצועה.

לכן נתניהו ושר הביטחון דאז ליברמן (שנואם כיום בכיכרות על "דמוקרטיה") שלחו צלפים לירות למוות במאות מפגינים ולהטביע את המחאה בדם. בשיא נטבחו כ־60 מפגינים ומפגינות ביום אחד, בזמן טקס העברת שגרירות ארה״ב לירושלים. הדיכוי הקטלני של ההפגנות הותיר מאות משפחות שכולות ועשרות אלפי פצועים ונכים. למרות זאת, המחאות נמשכו וסירבו לגווע במשך שבועות ארוכים.

המשבר המתמשך של משטר הכיבוש הופך סבבי הסלמה צבאית לתכופים יותר. גם נתניהו וגם ראשי "האופוזיציה" גנץ ולפיד לא מציעים שום פתרון אלא רק עוד דיכוי ושכול. אך בשנים שעברו מאז צעדות השיבה, דור חדש של צעירות וצעירים פלסטינים בעזה, בגדה, במזרח ירושלים, במחנות הפליטים באזור ובתוך ישראל, הוביל שורה של הפגנות מחאה, חסימות כבישים, צעדי אי־ציות אזרחי ושביתות עבודה שהצביעו על הדרך לחולל שינוי וסימנו כיוון לפתרון.

ממשלת נתניהו–בן גביר מגבירה את הדיכוי נגד הפלסטינים, מלבה את הסכסוך ומקדמת מדיניות של "הפרד ומשול" על בסיס לאומי, בין היתר כדי להחליש את המחאה נגדה. תנועת המחאה נגד ה"הפיכה המשפטית" והעבודה המאורגנת בישראל לא צריכות להיכנע לשקרים ולתעמולה הלאומנית של מפלגות הממסד והאליטה הצבאית. בסופו של דבר, בשביל לשים סוף לסבבי הדמים החוזרים, דרוש מאבק נגד הסטטוס קוו שמביא אותם. לכן, תנועת המחאה והעבודה המאורגנת צריכות לאמץ סולידריות עם המאבקים של המוני העובדים והעניים הפלסטינים נגד המצור, הכיבוש והדיכוי הלאומי. זוהי הדרך היחידה להשיג ביטחון ושלום אמיתיים.