הציפיות לחתימה על עסקת חילופי שבויים והפסקת אש התחלפו בהסלמה נוספת במתקפה הג׳נוסיידית על עזה: נכון לכתיבת שורות אלה כוחות הצבא הישראלי נערכים לפלישה מלאה לתוך רפיח, העיר שהפכה בחצי שנה האחרונה למקלט זמני, אם כי לא בטוח ועם תנאי מחייה מחפירים, עבור מעל למיליון וחצי עקורים מכל רחבי הרצועה. מאז תחילת הפלישה החלקית של כוחות הכיבוש לאזור ב־6 במאי נעקרו מרפיח כ־800 אלף תושבות ותושבים (הן לפי הערכות האו״ם והן הצבא הישראלי).

המונים בעזה וברחבי העולם, כולל נתח גדול מהציבור בישראל, ייחלו להפסקת אש לאחר חצי שנה של מלחמה מזוויעה. במקום זה נפתח פרק חדש עם פוטנציאל קטסטרופלי במיוחד להעמקת כל האלמנטים ג׳נוסיידיים של המתקפה על עזה: הרג המוני חסר אבחנה, כפיית רעב ומניעת מי שתיה, מחלות זיהומיות מתפשטות שעה שמערכת הבריאות הוחרבה, הרס תשתיות חיוניות ועקירה חוזרת ונשנית של אוכלוסייה מאזור אסון אחד למשנהו.

המהלך מעורר זעם עצום בקרב ההמונים בעולם ובאזור ובשלב הזה גם לא מעט ספקות וחוסר אמון בתוך החברה הישראלית. לפי סקר של 'כאן' מה־30.4, ערב תחילת הפלישה לרפיח, 47% מהציבור בישראל תמך בסיום כולל של המלחמה בעזה בעסקה שתכלול את שחרור כל החטופים הישראלים ושחרור אלפי אסירים פלסטינים. ב־7.5 פרסם ערוץ 13 סקר לפיו 52% אינם מאמינים שפלישה לרפיח תוביל ל"ניצחון המוחלט".

לאחר תחילת הפלישה החלקית, הודה שר המלחמה גלנט כי "מתפתחת מגמה מסוכנת המקדמת ממשל צבאי ואזרחי ישראלי ברצועת עזה". בערפל המלחמה והזוועות, ותוך ניצול ציני של ההלם ממעשי הטבח במערב הנגב ב־7 באוקטובר, שלטון הימין בישראל וכוחות הצבא הכובש ברצועה הניעו שורה של מהלכים אסטרטגיים שאכן התכנסו לכדי "מגמה מסוכנת המקדמת ממשל צבאי ואזרחי". כל זה קרה במשמרת של גלנט, שאף השתמש, לצד דמגוגיה ביטחונית וניגון על פחדים, גם בדה־הומניזציה מעוררת בחילה נגד הפלסטינים כדי להצדיק את אותם המהלכים — "אנחנו נלחמים בחיות אדם ואנחנו נוהגים בהתאם" (9.10).

כבר בשלבים הראשונים של המלחמה, כוחות הצבא הכובש הביאו לעקירה המונית ולגירוש של מעל למיליון תושבים פלסטינים מצפון הרצועה וביתרו את רצועת עזה לשניים באמצעות הקמת "פרוזדור נצרים". המהלך כלל השתלטות צבאית על שטח, הרס נרחב של מרבית המבנים הפלסטינים, סלילת כביש עבור כוחות הכיבוש והקמת מחסומים ומוצבי קבע. ההשתלטות של הצבא הישראלי על מעבר רפיח — העורק הכלכלי הראשי של הרצועה — המקשר בין עזה למצרים ולמעשה לעולם החיצון הוא מהלך אסטרטגי נוסף לביצור שליטה ארוכת־טווח באמצעות איום תמידי בחנק האוכלוסייה.

ממשלת הדמים המפולגת במבוי סתום

ברור שבן גביר, סמוטריץ' והימין המתנחלי רואים במציאות שנוצרה בחסות המתקפה הג׳נוסיידית שעת כושר לקדם את התוכנית שלהם להקמה מחדש של ההתנחלויות בעזה, כצעד לסיפוח של הרצועה לישראל וטיהור אתני של אזורים נרחבים שלה מנוכחות פלסטינית — כולל באמצעות הרחבה מסיבית של ההרג והחורבן. התוכנית הזאת נתפסת בחוגי המעמד השליט בישראל כהרפתקה מסוכנת שתעורר תגובת־נגד חריפה ביותר נגד המשטר הישראלי, כולל גל מחאה נרחב במזרח התיכון ובשטחים הכבושים, ואף התנגדות משמעותית בציבור הישראלי.

נתניהו לא מצדד בחידוש ההתנחלות בעזה, אך הוא רמז בשורה של ראיונות והצהרות על נכונותו לכיבוש ארוך טווח של הרצועה. ב"הארץ" דווח כי מזכירו הצבאי החדש, הגנרל רומן גופמן, אף גיבש באחרונה מסמך עם הצעה קונקרטית להקמת ממשל צבאי ישראלי ברצועה. גלנט הדגיש בנאומו ב־15.5 כי התוכנית הזאת כרוכה במחירים גבוהים מדי עבור הקפיטליזם הישראלי — כלכלית, צבאית ופוליטית. הוא קרא לנתניהו להכריז כי לא יוקם ממשל צבאי ברצועת עזה. 3 ימים לאחר מכן, קרא גנץ לנתניהו, בנאום מתוקשר משלו, להתחייב להקים "מינהלת בינלאומית שתנהל אזרחית את הרצועה ותהווה בסיס לאלטרנטיבה שלטונית". שניהם מבטאים את שאיפותיהם של הממסד הצבאי־ביטחוני בישראל ושל האימפריאליזם המערבי להעביר את השליטה האזרחית באוכלוסיה השורדת בעזה לכוחות משת״פיים מקומיים עם מעורבות אפשרית של הרשות הפלסטינית ושל המשטרים הערביים שעימם ישראל נמצאת בברית אסטרטגית, תוך שמירה על "חופש פעולה צבאי" למעצמה הכובשת לפלוש, לפשוט, להתנקש ולהפציץ בכל עת.

מערך שלטוני כזה, הנתון למרותה של העליונות הצבאית הישראלית, יוכפף לרצון לרמוס ברגל גסה את השאיפות הלאומיות והחברתיות של ההמונים הפלסטינים. בנסיבות הללו, לא רק שהחמאס לא יעלם ככוח פוליטי וצבאי — הוא בוודאות יצליח לשקם את כוחו ב"אופוזיציה" ולבנות את עצמו כאלטרנטיבה שלטונית לכל מי שיומלך על ידי כוחות הצבא הכובש. תוכנית כזו גם לעולם לא תצליח לספק פיתרון או ביטחון להמונים בישראל, בטח שלא על חשבון הביטחון והרווחה של הפלסטינים.

לחזק את המחאה, להתארגן לשביתה, לעצור את מרחץ הדמים, להפיל את הממשלה

הוויכוח בממשלה לגבי "היום שאחרי" מחריף והעימות הפנימי יכול גם לפרק את הממשלה, אבל אסור לחכות שזה יקרה: נחוץ מאבק כדי למנוע מהם להמשיך לגרור את האזור כולו מאסון לאסון. קבינט המלחמה הצביע פעמיים פה אחד בעד הפלישה לרפיח והרחבתה ובעד פשיטות להשתלטות מחדש על מרכז וצפון הרצועה. בעקבות כך לא מתקיים משא ומתן על עסקת הפסקת אש והחלפת שבויים ואסירים. התנאי המרכזי, גם של המתווכות (הארץ 18.5), הוא הפסקת המלחמה בתמורה לשחרור חטופים, שעה שכל מפלגות הקואליציה מסרבות לכך.

"אם הדרך היחידה להחזיר את החטופים היא בהתחייבות ישראלית לסיום המלחמה — סיימו את המלחמה, תחזירו אותם ותצילו חיים"

כך אמרה עינב צנגאוקר, אמו של מתן צנגאוקר החטוף לאלפי מפגינות ומפגינים במרכז תל אביב ב־7.5. כבר מספר שבועות שחלק ממשפחות החטופים מפנה אצבע מאשימה לנתניהו ולממשלתו וקורא להשבית את המשק. הקריאה שלהן צריכה להניע ועדי עובדות ועובדים ברמה המקומית והארצית וכן התארגנויות מחאה עם חיבור לעבודה המאורגנת (כמו עו״סות דמוקרטיה למשל) ליזום אסיפות מחאה בהן ניתן להחליט על צעדי עיצומים ושביתות במקומות העבודה ובמוסדות הלימודים.

במקביל, התארגנו יוזמות ראשוניות של הורי חיילים להפגנות ולחתימה על עצומות הקוראות לסיום המלחמה. עד השלב הזה ההתנגדות בחברה הישראלית לפלישה לרפיח ולהמשך המלחמה לא הביאה לגל סרבנות של מי שנקראו לשירות מילואים. אך לא מן הנמנע שחוסר האמון בממשלה וסירובה לעסקה, מחאת משפחות החטופים והממדים של הקטסטרופה בעזה עוד יגבירו הן תופעות של סרבנות מוצהרת והן "סרבנות שקטה" ואי־התייצבות.

צריך להפיל את ממשלת הדמים של נתניהו. אך גנץ ולפיד מחויבים להמשך המלחמה, גם אם לא לפי התוכניות של נתניהו או של הימין הקיצוני. כל המערכת הפוליטית של הקפיטליזם הישראלי מאוחדת סביב שלילת הזכות להגדרה עצמית של ההמונים הפלסטינים. יש צורך זועק באלטרנטיבה לכלל מפלגות הממסד בישראל. בניית המאבק לסיום המלחמה ולהפלת ממשלת הדמים צריך להיות צעד ראשון בדרך לבניית תנועה רחבה שנאבקת במכלול סדר־היום של שלטון הימין, ולהקמת מפלגות מאבק המוניות משני צידי הקו הירוק, שיפעלו בתיאום ויובילו מאבק בדיכוי הלאומי, במצור, בכיבוש, בעוני ובשלטון ההון.