"עזה מושמדת, הדם וההרס בכל מקום — מאסנו בשתיקה!" הייתה הכותרת של ההפגנה שהובילו צעירים וצעירות פלסטיניות במושבה הגרמנית בחיפה, לאחר טבח האוהלים ברפיח בסוף מאי — הפצצה ישראלית שכתוצאה ממנה נשרפו למוות עשרות עקורות ועקורים פלסטינים, מכל הגילאים, כולל ילדים וילדות. לפחות מאה מפגינים ומפגינות השתתפו במחאה בדרישה לעצור את המתקפה הג׳נוסיידית על עזה. משטרת בן גביר החרימה שלטים, תקפה את ההפגנה ועצרה באלימות 9 מפגינות ומפגינים שעמדו על המדרכה וקראו סיסמאות נגד המתקפה על עזה.

למחרת בצהריים התארגנו שביתות מחאה והפגנות של שעה באוניברסיטה העברית בירושלים, בטכניון ובאוניברסיטת ת״א ביוזמת 'הוועדה המשותפת של תאי הסטודנטים במוסדות ההשכלה הגבוהה' ('الهيئة المشتركة للكتل الطلابية في المعاهد العليا') — ארגון גג שהוקם בתחילת המלחמה ומארגן תחתיו 26 תאי סטודנטים ערבים בקמפוסים ברחבי הארץ. גם פעילי ופעילות מאבק סוציאליסטי לקחו חלק במחאה בשלושת המוקדים. ההפגנה הגדולה ביותר התקיימה באונ' העברית: כ־300 סטודנטים.ות יצאו למחאה סוערת עם שלטים וסיסמאות נגד המלחמה, כשמולם כמה עשרות בהפגנת נגד של תא "אם תרצו" בקמפוס שצעקו קריאות גזעניות ומסיתות. ח״כ ליברמן קרא לשלול תקציבים מהאוניברסיטה אם היא תאפשר למחאה כזו להתקיים בשנית.

באוניברסיטת ת״א הנשיא איים שהוא יזמין משטרה לתוך הקמפוס, בצעד חריג, אם ההפגנה תצא לפועל, בתירוץ שאין למאבטחי האוניברסיטה יכולת לכאורה להתמודד עם פעילי הימין הקיצוני שינסו לתקוף מפגינות והמפגינים. אלא שעבור מפגינות ומפגינים נגד המלחמה, המשטרה עצמה מאיימת לא פחות מבריוני הימין הקיצוני. בפועל מדובר בניסיון השתקה מצד הנהלת האוניברסיטה. המארגנים הודיעו על ביטול ברגע האחרון אך עשרות סטודנטים וסטודנטיות כבר התכנסו למחאה וקיימו מעגל שיח.

בטכניון כמאה סטודנטים וסטודנטיות עמדו מחוץ לשער הטכניון בלבוש שחור בעמידת מחאה מתקוממת — אירוע המחאה הראשון נגד מתקפת הדמים בקמפוס מתחילת המלחמה.

המחאות בקמפוסים השתלבו בשורה של הפגנות ומשמרות מחאה ביישובים ערביים־פלסטיניים בתוך הקו הירוק בסוף מאי־תחילת יוני, לאחר צעדות של עשרות אלפים לציון שביתת יום האדמה ולציון אירועי הנכבה של 1948. במקביל נמשכו ההפגנות במושבה הגרמנית בחיפה, למרות דיכוי משטרתי אלים, מעצרים, ורדיפה של משתתפי ומשתתפות ההפגנה — צילומים של חלקם הופצו ושימשו גורמי ימין לאומניים תוך איומים והסתה.

בהפגנה השנייה במושבה הגרמנית המשטרה הפעילה אלימות רבה ופיזרה את המפגינים בדקות הראשונות של האירוע. אלא שהמפגינים והמפגינות התכנסו מחדש לצעדות מחאה ספונטניות ברחובות סמוכים, המשיכו לקרוא סיסמאות ואף זכו לצפירות וקריאות תמיכה מנהגים ותושבים באזור. סכ״ה התארגנו 4 הפגנות במושבה הגרמנית תוך שבועיים. וכחודש לאחר מכן, בתחילת יולי, התארגנה הפגנה נוספת נגד המלחמה ונגד אלימות הנשק ביישובים הערביים־פלסטיניים בשטחי 48'. השתתפנו בהפגנה עם השלטים "די למעשי הטבח, להרעבה ולפשיעה — להיאבק לשיקום וחיים בכבוד" ו"שביתה כללית — לעצירת מרחץ הדמים בעזה — כולם תמורת כולם, שיקום ורווחה". גם הפגנה זו פוזרה באלימות ו־5 מפגינים נעצרו בעת שעמדו על המדרכה והשתתפו בהפגנה, כולל שני חברי מאבק סוציאליסטי.

ראש עיריית חיפה נותן אור ירוק למשטרת בן גביר

על רקע הדיכוי של ההפגנות, ראש עיריית חיפה, יונה יהב, אמר כי הוא "לא חושב שאת חופש הביטוי צריך לממש בחיפה. אלה הפגנות פוליטיות והמקום שלהן הוא בבירת ישראל". גורמים מטעמו הבהירו לאחר מכן ל"כלבו — חיפה והקריות" ש"כוונתו היתה להפגנות של המגזר הערבי ולמחאות הפרו־פלסטיניות בשדרות בן גוריון [במושבה הגרמנית]" ולא להפגנות נגד הממשלה שמתקיימות בכל מוצ״ש במרכז חורב. זו דמוקרטיה נוסח יהב: חופש ביטוי ליהודים בלבד ורק בתנאי שהמחאה לא קוראת תיגר על התוקפנות הצבאית של מכונת המלחמה הישראלית.

יהב אף נתן רוח גבית לאלימות המשטרתית נגד המפגינים כאשר הסית נגדם בטור שפרסם ב"הארץ": "קיימים גורמים איסלאמיסטיים קיצוניים, אשר מבקשים לרמוס את מדיניות החיים המשותפים הנהוגה בחיפה… גורמים אלה מגיעים לעיר מחוץ לחיפה, ועורכים דווקא במושבה הגרמנית הפגנות פרו־פלסטיניות לא חוקיות ואף הפגנות אלימות בחלקן".

גורמים חיצוניים? עשרות תושבות ותושבי חיפה יהודים וערבים כתבו ליהב במחאה: "אנחנו, שעומדים ותובעים כבר מהשבוע הראשון של המלחמה את החזרת החטופים ואת הפסקת המלחמה, לא מבדילים בין זכותנו להפגין במרכז הכרמל לבין זכותנו להפגין בעיר התחתית… רבים מאיתנו משתתפים בהפגנות בשני אזורי העיר השונים ונחרדים מהאלימות של השוטרים שמופנת בראש ובראשונה נגד פלסטינים תושבי העיר וגם נגד יהודים… אל תשלח אף אחד מאיתנו לירושלים. אנחנו נמשיך לעמוד על זכותנו להפגין בחיפה, העיר של כולנו, יהודים וערבים."

ארגוני העובדים בעיר, החל מ'כוח לעובדים' ועד להסתדרות האחיות והר״י שנדחפה ליזום צעדי מחאה נגד אלימות משטרתית כלפי צוותי רפואה בהפגנות הישראליות נגד הממשלה, צריכים לנקוט עמדה ולהגן על הזכות להפגין בעיר ולהתנגד לאלימות המשטרתית גם כשהיא מופנית כלפי צעירות וצעירים ערבים־פלסטינים. ועדי העובדים והעובדות ברמב״ם ובבית חולים בני ציון לדוגמא, המייצגים עובדות ועובדים ערבים־פלסטינים ויהודים, צריכים ויכולים להבהיר שאלימות משטרתית כלפי כל הפגנה בכל אזור של העיר לא תעבור ללא מחאה.

לצערנו, סיעת "רוב העיר", המובלת ע״י חברי הנהגה בתנועת עומדים ביחד, קראה בבחירות המקומיות שנערכו בפברואר־מרץ השנה, להצביע ליהב, בדומה לסיעת חד״ש. נציגת "רוב העיר" במועצת העיר, סאלי עבד, חברת הנהגת עומדים ביחד, הצטרפה לקואליציה העירונית בראשותו. ככל שידוע לנו, עד כתיבת שורות אלו "רוב העיר" לא הגיבה להסתה של יהב נגד ההפגנות נגד המלחמה. סיעת חד״ש אמנם הוציאה תגובה וגינתה את הדברים, אך דרוש יותר מזה. השמאל במועצת העיר יכול וצריך להתנגד להסתה של יהב גם במעשים — לשרטט לו קו אדום, ולצאת מהקואליציה כדי לבנות מאבק חזק בשטח ואופוזיציה לוחמת ועקרונית במועצת העיר.

"בטכניון יש יותר מ־20% סטודנטים פלסטינים ורובם לא מרגישים שזה בטוח עבורם לדבר."

על אף הדיכוי והמעצרים, עצם קיומן של ההפגנות במושבה הגרמנית בחיפה וביישובים נוספים, יחד עם שביתות המחאה הקצרות וההפגנות בקמפוסים בהובלת הסטודנטים.ות הפלסטינים מהווה נקודת מפנה בהתגברות על מחסום הפחד שנוצר בקרב חלקים בציבור הערבי־פלסטיני בשטחי 48.

בתחילת המלחמה, גורמי ימין בתמיכת הנהלות מוסדות אקדמיים ובשיתוף פעולה נפשע של אגודות הסטודנטים.ות, הובילו ציד־מכשפות לאומני נגד סטודנטים וסטודנטיות פלסטינים ומתנגדי מלחמה באשר הם. במספר מוסדות אקדמיים, סטודנטיות וסטודנטים זומנו לשימוע וחלקם אף הושעו (גם ללא שימוע) או סולקו מלימודים בעקבות פרסומים ברשתות החברתיות –כשלרוב היה מדובר בהתנגדות למלחמה והבעת סולידריות עם ההמונים בעזה תחת התופת. במקביל, הרשת התמלאה בקריאות מצד יהודים ישראלים, כולל סטודנטים, להרג המוני של פלסטינים, למעשה תמיכה בפעולות טרור מדינתי בהיקף עצום. אך קריאות אלו כמובן לא נכנסות תחת ההגדרה הלאומנית הסלקטיבית של הממסד ל"תמיכה בטרור". בקרב סטודנטים בטכניון לדוגמא, גורמי ימין הפיצו קובץ דרייב פתוח, עם שמותיהם ופרטיהם של סטודנטים ערבים־פלסטינים שפרסמו התנגדות למתקפה על עזה, עם הסתה נגדם ותיוג שלהם כ"תומכי טרור".

מוראד ונור, סטודנטים ושותפים בהתארגנות בטכניון בשם "גָ'מְעֵתְנַא" (جَمْعِتْنَا — כפל משמעות- "המקבץ/אוסף אותנו" וגם ברמיזה "האוניברסיטה שלנו"), שהייתה שותפה לאירגון שתי ההפגנות האחרונות בכניסה לקמפוס, סיפרו בשיחה עם מאבק סוציאליסטי על הקמת הקבוצה עם פתיחת שנת הלימודים: "זה התחיל כתגובה להסתה שהייתה בטכניון ולא רק בטכניון, בכל החברה, בכל המדינה. הרגשנו שיש הרבה פחד בקרב הסטודנטים, שיש הרבה הסתה נגד הסטודנטים... וגם באופן כללי הרגשנו שחסר גוף שייצג את הסטודנטים הפלסטינים בטכניון. הרגשנו שגופים כמו אגודת הסטודנטים, אס״ט, או אפילו הנהלת הטכניון, שאמורים לתמוך בסטודנטים, להגן על הסטודנטים, לעזור לסטודנטים, הם היו הגוף שהכי נגדם" אמר מוראד.

"הבנו שהדרך היחידה להתמודד עם ההסתה היא באמצעות קבוצה. התחלנו לדבר עם סטודנטים, והופתענו בהתחלה מרמת ההיענות". מוראד מספר כי בהתחלה חשב "שיהיה יותר קשה (להביא סטודנטים.ות), היה הרבה פחד". הוא נזכר כיצד "במפגש הראשון, עשינו היכרות, ואחד הנושאים המרכזיים בפגישה היה עד כמה אנחנו מרגישים בטוחים להביע את עצמנו, לא רק באופן כללי בטכניון, אלא אפילו בתוך הקבוצה שלנו. חלק מהפחד היה קשור לזה שבדרייב ההסתה נגד הסטודנטים (שסימנו אותם כ-) "תומכי טרור" היו גם צילומי מסך מסטוריז באינסטגרם שהיו סגורים ל closed friends… אז באמת הייתה אווירה חזקה של פחד. יש לנו הרבה מטרות בג׳מעתנא אבל זו הייתה אחת המטרות שלנו: לשבור את הפחד הזה... שאנשים יבטאו את עצמם נגד המלחמה ומעשי הטבח בעזה. בטכניון יש יותר מ־20% סטודנטים פלסטינים ורובם לא מרגישים שזה בטוח עבורם לפרסם [ברשתות] ולדבר."

בסוף מאי ביום שביתת המחאה הארצית של שעה שאורגנה בכמה קמפוסים במקביל, כמאה סטודנטיות וסטודנטים הפגינו מחוץ לשער הטכניון, ללא סיסמאות או שלטים, בעמידת מחאה שקטה אך עוצמתית. השוטרים הודיעו למפגינים בשטח שלא יאפשרו הנפת דגלי לאום פלסטיניים ו"שום שלט, שום סיסמאות הסתה", באיום ברור בפועל שכל שלט שיונף או סיסמא שתיקרא, ישמשו מבחינת המשטרה כתירוץ לתקיפת ההפגנה וביצוע מעצרים. זאת בזמן שממול כ־20 פעילי ימין קיצוני צעקו "לכו לעזה!", "יאללה לפרק את רפיח!", בתוספת קללות, וקריאות "מחבלים, מחבלים, מחבלים!" –שכמובן לא נחשבות להסתה בעיניי המשטרה. למרות איומים של פעילי ימין קיצוני כלפי סטודנטים פלסטינים, שנמשכו גם בתוך שטח הקמפוס לאחר סיום ההפגנה, שבוע אחר כך התארגנה משמרת מחאה נוספת מחוץ לשער הטכניון, שאף כללה הפעם החזקת תמונות וציורי מחאה על התופת בעזה. חודש אחר כך, ביולי, התארגנו שתי משמרות מחאה נוספות בכניסה לטכניון, בהשתתפות כמה עשרות סטודנטיות.ים, עם תמונות וציורים נגד המלחמה. גם בקמפוסים נוספים, כמו באוניברסיטת ת״א, התקיימו אירועי מחאה נוספים נגד המלחמה.

התארגנות ג׳מעתנא הייתה שותפה לארגון 4 משמרות המחאה בכניסה לטכניון, נור הסבירה שמול הרדיפה הפוליטית הקבוצה התלבטה רבות איך לבנות ביטחון בקרב הסטודנטיות והסטודנטים לצאת ולהפגין: "בשבוע ההוא (ב28.05) הייתה שביתה נגד המלחמה ומשמרת מחאה נגד המלחמה. החלטנו שבפעם הראשונה נקיים משמרת מחאה שקטה (ללא סיסמאות ושלטים), נרוויח את הביטחון של הסטודנטים… הצעד הבא שלנו היה להביא את התמונות (וציורי המחאה). מכיוון שבשבוע ההוא (28.05) הייתה הסתה נגד המשתתפים במשמרת המחאה אז היה לנו מאד חשוב להבהיר שזה לא יפחיד אותנו. אם היינו שותקים ולא היינו מארגנים עוד משמרת מחאה הייתה מצטיירת תמונה כאילו הצליחו להפחיד אותנו. אז היה לנו מאד חשוב לקיים עוד משמרת מחאה. בקבוצה שלנו גם היום היה דיון: האם לצעוק סיסמאות? האם להניף שלטים? זה דיון חשוב. מצד אחד יש לנו מסר ואנחנו רוצים להעביר אותו, מצד שני אנחנו רוצים שהסטודנטים ישתתפו, כי אם נעמוד 10 אנשים זו לא המטרה."

בעוד שהמשטרה מחרימה שלטים ומנסה לעיתים להשתמש בסיסמאות מסוימות כתירוץ לדיכוי הפגנות, סיסמאות פוליטיות על שלטים יכולות פוטנציאלית גם לסייע לשבור את הבידוד של ההפגנות ולבלום חלק מההסתה השקרית נגדן. כאשר התארגנה לדוגמא מחאה באונ' העברית נגד הרדיפה של פרופ' שלהוב קבורקיאן בחודש מרץ, היא כללה מיצג של סטודנטיות וסטודנטים עם סלוטייפ על הפה, כסמל להשתקה. הימין בקמפוס ניצל את העובדה שלא היו שלטים בהפגנה נגד הרדיפה, כדי להסית ולשקר שמדובר ב"תומכי טרור ומכחישי האונס והטבח של ה־7 באוקטובר" ולגייס על הבסיס הזה להפגנה נגד קבורקיאן ונגד המתנגדים לרדיפה שלה.

כמובן שגורמי ימין קיצוני היו מנסים להסית בכל מקרה נגד הפגנות כאלה, אך בעוד ששלטון הימין ושלוחותיו מנסים לתייג הפגנות כאלה כהפגנות של "תומכי טרור" ו"מכחישי טבח", ניסוח מסרים על שלטים או סיסמאות יכול לעזור להפריך חלק מהשקרים של הימין לגבי תוכן ההפגנות. כמובן שנחוץ לארגן ולתכנן צעדים להגנה מפני התקפות המשטרה והימין הקיצוני בכל סוג של מחאה נגד המלחמה, ובייחוד כאשר משתתפים בה פלסטינים ופלסטיניות.

לשאלתנו מה הוביל לדעתם לשינוי תחושת הביטחון של הסטודנטים ונכונות לקחת סיכון ולהפגין, גם בטכניון, מוראד אמר: "לפני 3–4–5 חודשים לא הרגשתי ביטחון שיש קבוצה מאחוריי, שאני יכול להביע את עצמי ואם אהיה בבעיה אז יגנו עליי ושאני חלק מקבוצה ומחברה. ואני חושב שזה השתנה בשתי רמות, פעם אחת בתוך הטכניון עם ההתארגנות שלנו. הרמה השנייה זה בין האוניברסיטאות: התחזק הקשר בין ההתארגנויות בטכניון לבין ההתארגנויות בשאר המקומות. למשל ההפגנה הראשונה כאן הייתה משותפת, לא רק בטכניון". נור מוסיפה: "זה עודד גם אותנו להצטרף. אנחנו כקבוצה שרק התחילה לפעול, לא הרגשנו שיש לנו את האמון של הסטודנטים שאנחנו יכולים לבוא ולהגיד להם 'בואו צאו להפגנה'… זה הקל עלינו כשזה לא רק אנחנו קוראים להפגין), כל האוניברסיטאות יוצאות (למחאה). אחר כך גם ראינו שבאמת הגיעו הסטודנטים, ואחרי האירוע שאלו אותנו 'למה אנחנו לא מניפים שלטים?', 'מתי עושים עוד משמרת מחאה? לא הספקתי לבוא, אני רוצה לבוא', אז הבנו שיש פה משהו שאנחנו נוכל לעשות."

נור הוסיפה שלמרות שהדיכוי והרדיפה ממשיכים, הם לא באותה רמה כפי שהיו בתחילת המלחמה. "אני חושבת שגם ההתנהלות של המדינה השתנתה, בנובמבר־דצמבר היינו יוצאות 10 צעירות ומחזיקות שלטים במושבה הגרמנית, והמשטרה הייתה מגיעה, תוקפת, מפזרת אותנו... לוקחת מספרי תעודות זהות, מעכבת אותנו. 'חכו פה אנחנו בודקים אם הסיסמאות שלכן נגד המדינה', כלומר נגד מי אני אמורה להפגין?! אבל היום למשל (בהפגנה של תחילת יוני בטכניון), הגיעה המשטרה, ניסתה (להגביל אותנו) קצת, אבל ההתנהלות שונה לחלוטין (לעומת תחילת המלחמה)."

בחודשים הראשונים של מרחץ הדמים, הגל הלאומני בחברה הישראלית היה בשיאו. הממשלה הצליחה לנצל את ההלם ממעשי הטבח של חמאס ב־7 באוקטובר כדי לגייס תמיכה לדיכוי וריסוק כל מחאה נגד טבח הנקמה בעזה. דיכוי חריף יותר גם בהשוואה למלחמות קודמות. מפכ״ל המשטרה הכריז שלא יאפשר אף הפגנה נגד המלחמה ("מי שרוצה להזדהות עם עזה — אעלה אותו לאוטובוסים לשם" 17.10.23) וההפגנות נגד הממשלה בקרב הציבור הישראלי היו אז קטנות ומוגבלות מאד, בשלב ההלם הראשוני מה־7 באוקטובר, ולא התקרבו להיקף ולעוצמה של הפגנות הרבבות בחודשים האחרונים על רקע הסתבכות משבר החטופים והחרפת משבר הלגיטימציה של הממשלה. כעת, בעוד שהדיכוי המשטרתי והרדיפה הפוליטית ממש לא נעלמו, המצב בכל זאת שונה.

גל המחאה הבינלאומי מספק רוח גבית

מספר סטודנטיות וסטודנטים שלקחו חלק במחאות הזכירו את גל המחאה וההפגנות בקמפוסים בארה״ב, באירופה וברחבי העולם כחלק משמעותי מהגורמים שהובילו לשחיקת מחסום הפחד ויציאה לרחוב. "כשאני רואה שסטודנטים בקליפורניה או פלורידה, באוניברסיטאות שם, יוצאים ועושים הפגנות ומדברים נגד הכיבוש, נגד האפרטהייד וכו'... אני חושב שזה משהו שנתן לנו קצת אנרגיות, קצת (תחושה ש) שיש גם תקווה, שלא סתם נצא (להפגין)...". מסביר מוראד.

המחאות הבינלאומיות הציבו גם את הנהלות האונ' הישראליות במגננה, מה שגם מרתיע אותן חלקית מדיכוי המחאות שמובילים הסטו' הפלסטינים בעוצמה שאפיינה את תחילת המלחמה, וזאת מתוך רצון לשמור על מראית עין של "ליברליזם וחופש ביטוי". נור מסבירה כי להערכתה: "התגובות של האוניברסיטאות הישראליות השתנו גם, כי הן מפחדות מ(קמפיין) החרם הבינלאומי שמתנהל, ורוצות להראות ש'הינה אנחנו מקשיבים ואנחנו נותנים להם חופש ביטוי..".

האיום בבידוד יחסי, יחד עם התגברות המחאות בציבור הישראלי נגד הממשלה ומשבר הלגיטימציה שהיא נתונה בו, היה אחד מהגורמים שהשפיעו על ההנהלות בריסון חלקי של דיכוי המחאות של הסטודנטים.ות הפלסטינים, אם כי הדיכוי והרדיפה לא נעצרו כמובן.

בהקשר הזה חשוב לבחון את האפקטיביות של החרם האקדמי על סוגיו השונים, להפעלת לחץ, בלימת רדיפה ודיכוי ופתיחת מרחב גדול יותר לפעולה פוליטית נגד המלחמה והדיכוי הלאומי של הפלסטינים. הכלי של חרמות ממוקדים, שמחוברים לדרישות ישירות יכולים לסייע לבודד את הגורמים הריאקציוניים ביותר ולהוסיף ללחץ הכולל שמפעילות מחאות למען יישום של דרישות במאבק נגד המתקפה הג׳נוסיידית ונגד הדיכוי של הפלסטינים בכלל.

קמפיינים בינלאומיים מסוג זה יהיו אפקטיביים יותר אם יסמנו את הממשלה הישראלית, תאגידים, ארגונים — כולל בכירים באקדמיה, הנהלות אוניברסיטאות ותוכניות אקדמיות ספציפיות — שאחראים ליישום או תמיכה בזוועות בעזה, בכיבוש ובדיכוי של פלסטינים. פעולות וחרמות מחאה כאלו צריכות לשאוף להרחיב את השסעים בין ההנהלות לבין עובדים.ות וסטודנטים.ות במוסדות האקדמים הישראלים, ולסייע להגביר את קולות המחאה נגד המלחמה כולל של סטודנטים.ות וסגל פלסטינים.ות שנאבקות בשטח בתוך המוסדות הללו. פעולות לחיזוק קשרים בינלאומיים וערוצי שיתוף פעולה עם גורמים המתנגדים לכיבוש ולמלחמה בתוך הקמפוסים הישראליים עשויות להועיל גם כן.

לעומת זאת, חרם חסר הבחנה, שמסמן את כל מי שמשתייכים לקבוצה לאומית מסוימת כשותפים ברמה כזאת או אחרת למדיניות השלטון, פעמים רבות דווקא מחזק את היכולת של משטרים לטפח "תודעת מצור", לגייס תמיכה מבית ולבודד קולות אופוזיציה, כפי שניתן לראות עם הסנקציות המדינתיות המאסיביות על רוסיה או איראן (סנקציות בסדר גודל שהאימפריאליזם המערבי לא צפוי להטיל על ישראל). בהקשר הזה חרם אקדמי כולל כלפי כל מי שקשורים לאקדמיה הישראלית עלול דווקא לסייע לשלטון הימין הישראלי ולהנהלות האוניברסיטאות לגייס תמיכה פוליטית ולשכנע סטודנטים ומרצים יהודים־ישראלים שצריך "להתאחד יחד" נגד "העולם האנטישמי" וכך להחליש את הגורמים בקמפוסים בארץ שנאבקים נגד המלחמה ונגד משטר הכיבוש.

המחאה נגד הממשלה ולמען עסקה צריכה לחבור לסטודנטים המוחים נגד המתקפה על עזה

שורה של יוזמות מחאה בדרישה מהממשלה לקדם עסקת חילופי חטופים ואסירים התארגנו בקמפוסים שונים. בעוד שמיעוט ימני של הסטודנטים מתנגד לעסקת חילופים והפסקת אש, רוב גדול של הסטודנטים והסטודנטיות במספר קמפוסים תמכו בקריאה לשביתה סביב דרישה זו. במכללת בצלאל בירושלים אף הוקם מאהל סטודנטים קטן סביב הדרישה לעסקה ולעצירת המלחמה.

לא רק חלק ממובילות מחאת משפחות החטופים, אלא גם חלקים רחבים בציבור הישראלי, מתחילים לאמץ את המסקנה שאין פתרון למשבר החטופים ללא סיום מוחלט של המלחמה. אימוץ הדרישה לעצירה מוחלטת של המלחמה ולהוצאת כל כוחות הצבא הישראלי מהרצועה נחוץ גם כדי להשיג שחרור חטופות וחטופים בחיים וגם מצביע בכיוון הדרוש כדי לצאת מהמבוי הסתום של מרחץ הדמים באופן כללי ולקדם את המאבק על שיקום רווחה.

התאחדות הסטודנטים הסטודנטיות הארצית נדחפה להשתתפות סמלית ביוזמת השביתה ב־13 ביוני בדרישה לעסקת חילופי שבויים וחטופים והכריזה על שעתיים השבתה ארצית בכל הקמפוסים, אלא שבמסרים שפרסמה לא כללה אפילו את הדרישה הקונקרטית מהממשלה לעסקה ובוודאי לא סיום של המלחמה, אלא רק קריאה כללית ל"החזרת החטופים".

להמשיך לבנות את המחאה נגד המתקפה הג׳נוסיידית והרדיפה הפוליטית

הדרישה לעצירת המתקפה הג׳נוסיידית על עזה, הנמצאת במרכז ההפגנות שמובילות הסטודנטיות הפלסטיניות משתלבת עם האינטרס של א.נשים מהשורה מכלל הקהילות הלאומיות. אימוץ הדרישה הזו היא התשובה לגישה הימנית הריאקציונית של הנהגת התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית שנשלטת למרבה הצער ע״י קרייריסטים לאומנים שפעולותיהם נוחות מאד עבור ממשלת הדמים הקפיטליסטית ומנוגדות לאינטרסים של סטודנטים.ות מכלל הקהילות הלאומיות.

לא רק שהנהגת התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית לא מגינה על סטודנטים.ות ערבים־פלסטינים מרדיפה ודיכוי בקמפוסים, אלא שהיו״ר הלאומן של ההתאחדות, אלחנן פלהיימר, אף יזם לאחרונה יחד עם גורמים מהקואליציה קמפיין מתוקשר בעלות כחצי מיליון שקל (מכספי הסטודנטים.ות) למען חקיקה שמקדמת רדיפה מקרתיסטית לאומנית והסתה נגד מרצות ומרצים תחת הכותרת הצינית — "להוציא את הטרור מהקמפוס".

הסתבר שיו״ר ההתאחדות אף הגדיל לעשות ולמכתב התמיכה בחוק ששלח לשר החינוך, הוא הוסיף חתימות של אגודות סטודנטים.ות שונות בניגוד לרצונן! בחלק מהקמפוסים, הנהגות של אגודות שכן הסכימו לחתום במקור, נסוגו לאחר מכן מתמיכתן בקמפיין בעקבות התנגדות הסטודנטים והסטודנטיות, שהגיעה עד לכדי הפגנות בחלק מהקמפוסים.

עוד ימי פעולה מתואמים ברמה הארצית יוכלו לסייע לבנות את הביטחון של סטודנטיות וסטודנטים בקמפוסים נוספים לקחת חלק במאבק. עוד כנסי התארגנות ודיונים על בניית המחאה, גם ברמה המקומית וגם ברמה הארצית, כולל אירועי מחאה חוצי קהילות לאומיות של סטודנטים וסטודנטיות נגד המלחמה, יסייעו לתכנן צעדים להגנה מפני התקפות המשטרה והימין הקיצוני, גיבוש דרישות, מסרים ותוכנית פעולה שתשבור את הבידוד ששלטון הימין הישראלי מנסה לכפות על המחאה, בין היתר באמצעות פמפום הסתה לאומנית ארסית.