מאז תחילת משבר הדמים, כל הרחובות מוצפים במסרים לאומניים וגזעניים. כולנו נחשפנו לשלטים "ביחד ננצח" של הימין שמודבקים בכל הרחובות והשכונות. אבל מאז השבועות הראשונים של המלחמה, חלקנו ראינו גם גרפיטי ושלטים ברחבי הארץ עם מסרים נגדיים: "בעזה ושדרות ילדות רוצות לחיות", "שלום ורווחה, לא כיבוש ומלחמה", כרזת ענק של "מעגל דמים" שהודבקה על הפסל של קדישמן (שלושת העיגולים) בכיכר הבימה במרכז תל אביב, ואפילו כרזות על תחנות אוטובוס נגד הטבח בעזה.

בין מי שמפיצים ברחובות את המסרים האלה היא התארגנות הנוער דור ז׳ שעושה גרפיטי ואומנות מחאה נגד המלחמה ומפיצה גם פלאיירים בתיכונים ובהפגנות. בתחילת המלחמה, הפלאייר של דור ז׳ שהופץ בתיכון בנס ציונה "זכה" אפילו לכתבת הסתה ב־ynet.

הפלאייר שמפיצה ההתארגנות מדגיש את ההתנגדות למתקפה הג׳נוסיידית על עזה, למדיניות המשטר הישראלי בשטחים הכבושים, ול"הפקרה" של המדינה את הדור הצעיר:

"...שולחים אותנו להשליט מנגנון כיבוש, מצור ואפרטהייד בשטחים 'באופן זמני' כשאין פתרון מדיני באופק וכל זה בשם אידיאולוגיה משיחית וגזענית… אנחנו דור שהופקר. לפוליטיקאים מושחתים, מתנחלים משיחיים, ביטחוניסטים יהירים, ששמו את 'קדושת האדמה' לפני קדושת החיים בבחירה שלהם 'להכיל את הסכסוך' על חשבון השלום. הופקרנו על ידי הדורות הקודמים, שלא דרשו לשים סוף למצב המחורבן הזה. 'הכלת הסכסוך' בבירור לא מכילה אותו. ניהול הסכסוך התפוצץ לכולנו בפרצוף".

איך אפשר לחזק את המאבק נגד המלחמה?

התארגנות דור ז׳ פועלת על רקע משבר דמים שנמשך כבר יותר מ־200 ימים. בתקשורת הממסדית לא מראים לנו את הזוועות שהמשטר הישראלי מבצע בעזה. יותר מ־35 אלף פלסטינים נהרגו תחת ההפצצות הישראליות. כ־1.3 מיליון אנשים, יותר ממחצית מאוכלוסיית הרצועה, נעקרו לרפיח וחיים בתנאים לא אנושיים של רעב והתפשטות מחלות.

הממשלה של נתניהו מקדמת את הפלישה לרפיח שמחריפה את משבר הדמים, ממיטה עוד שכול, הרס וחורבן קטסטרופליים על משפחות העקורים הפלסטינים שברחו על נפשם לדרום הרצועה. הפלישה גם מסכנת את חיי החטופים ומטרפדת את העסקה שכוללת את שחרורם. לשם כך משתמשת הממשלה באופן ציני בטבח בהובלת חמאס ב־7 באוקטובר כדי להוביל את מלחמת הנקמה שלה.

בפלאייר של דור ז׳ נכתב:

"מאחר שראינו שאין שום קול שפוי שקורא לעצור את המלחמה הזו החלטנו לעשות זאת בעצמנו".

תחושת הבידוד של רבים מאיתנו כמובן מובנת. הממשלה מנסה להשתיק כל ביקורת נגד המלחמה, ומשרד החינוך וההנהלות בבתי הספר משתפים איתה פעולה באופן מלא, כפי שהדגימה ההשעיה של המורה סברין מסארווה בעקבות השתתפות ב"צעדת השיבה" באזור שפרעם לציון יום הנכבה (14.5).

אבל האמת היא שממשלת נתניהו–בן גביר–גנץ חלשה. היא מתמודדת עם שורה של מאבקים: משפחות החטופים שדורשות עסקה והפסקת אש, מחאות של "בחירות עכשיו", תנועת הסולידריות הבינלאומית נגד המלחמה והפגנות של צעירות וצעירים פלסטינים נגד הכיבוש, הדיכוי הלאומי והטבח המתמשך בעזה. חלקים בממסד כבר הביעו מספר פעמים חששות מהתקוממות המונית בגדה.

תוספת התייחסות בפלאיירים ואף בפוסטרים של ההתארגנות גם למחאות שמתפרצות נגד הממשלה תוכל לחזק את הביטחון העצמי של מי שנחשפים לחומרים האלה ולהראות להם שבפועל הם לא לבד.

מטרת ההתארגנות דור ז׳ היא לא רק לעשות אומנות מחאה, אלא להיאבק נגד המלחמה ולצרף עוד נוער למאבק. הגרפיטי שעשתה ההתארגנות כולל סיסמאות פוליטיות שדורשות שינוי רחב כמו "שלום ורווחה, לא כיבוש ומלחמה", וקריאות מגייסות למאבק קולקטיבי דוגמת "תסרבו לרפיח, תתגייסו לשלום!". אבל גם סיסמאות שהן בגדר זעם כללי על המצב: "ביחד נֵרָצַח / נִרְצַח", "אפרטהייד זה כל כך המאה הקודמת". או, כאלו שיכולות להתפרש כקריאה לפעולה ברמה האינדיבידואלית בלבד אל מול הזוועות: "לא בשמנו, לא בידינו — מסרבות לטבח".

לסיסמאות פוליטיות במרחב הציבורי יכולה להיות השפעה משמעותית (לא לחינם הממסד הפוליטי והאליטה הכלכלית משקיעים מיליוני שקלים בשלטים הלאומניים). כדי לשכנע אנשים להצטרף למאבק נגד המלחמה צריך להצביע באופן ברור על האחראים לה ועל הצורך במאבק רחב לשינוי המציאות. וזה לא רק נתניהו, אלא כל המעמד השליט הישראלי שלאורך שנים קידם דיכוי לאומי קיצוני ואי־שוויון עמוק, באמצעות הכוחות הפוליטיים שמשרתים את האינטרסים של אותו מעמד, מהליכוד ועד לעבודה ולמרצ שהיו חלק מממשלת "השינוי" שהנציחה כיבוש, מצור, דיכוי ועוני.

ניהול הסכסוך נכשל: גם בהסכמי אוסלו

הפלאייר של דור ז׳ מבקר את המדיניות של ממשלות נתניהו, שמיר ושרון. אבל מה לגבי ממשלת רבין? כשנחתמו הסכמי אוסלו, הדור שלנו עוד לא נולד. הם נחתמו בין האליטה הפרו־קפיטליסטית של אש״ף לבין ממשלת רבין שבנתה התנחלויות, המשיכה את קודמתה בדיכוי הברוטלי של ההתקוממות המהפכנית של האינתיפאדה הראשונה והאיצה תהליכי הפרטה. המטרה של ההסכמים האלה לא הייתה להביא לעצמאות פלסטינית, אלא להסדרה מחודשת של השליטה הישראלית בגדה וברצועה, באמצעות הקמת הרשות הפלסטינית כ"קבלן משנה". במקום שלום, ההסכמים האלה הובילו להחרפת הסכסוך. אין ביטחון, אין שוויון, אין רווחה. רק עוד מלחמות, עוני, כיבוש, התנחלויות ושלטון הון — בראש ובראשונה בשטחים הכבושים, אך גם מהצד השני של הקו הירוק.

כמו כן, נכתב בפלאייר שבזמן הטבח ב־7 באוקטובר היו רק 2 גדודים ש"איבטחו" את גדר הרצועה. הסיבה היסודית לאסון של ה־7 באוקטובר ושל משבר הדמים היא לא שהצבא הישראלי לא תיחזק את המצור מספיק טוב ובמקום זה הגן על ההתנחלויות. השורש של המשבר הזה טמון בנסיבות שהביאו לצמיחה של חמאס ככוח ימין ריאקציוני: דיכוי לאומי, אבטלה ועוני שהוחרפו באמצעות המצור — עונש קולקטיבי על כ־2.5 מיליון פלסטינים.ות שנידונו בפועל לחיות בבית הכלא הגדול בעולם. המצור על עזה, כמו גם המלחמות שנועדו בשורה התחתונה לאכוף אותו, הם חלק בלתי נפרד מהמדיניות הכוזבת של "ניהול הסכסוך" שקידמו ממשלות ישראל לדורותיהן.

למען פתרון שורשי

כשפוליטיקאים ממסדיים מדברים על "היום שאחרי" ו"פתרון מדיני", הם עובדים עלינו. כל הסדר שיבוא מטעם האליטות יהיה מבוסס על דיכוי לאומי ואי־שוויון. בתגובה לשקרים ולהתקפות הברוטליות של הממשלה והממסד צריך להציב אלטרנטיבה — פתרון שורשי שכרוך בהכרח בסוף למצור, לכיבוש, ולדיכוי הלאומי המושלטים על מיליוני פלסטינים, וסוף לשלטון ההון הישראלי ולמלחמות אימפריאליסטיות.

בפלאייר של דור ז׳ כתוב "רק שלום אמיתי וצודק בינינו ועם שכנינו יביא את הביטחון והחופש שמגיעים לנו", אך מה הוא הבסיס ל"שלום אמיתי וצודק"? האם אפשר לפתור את הסכסוך במישור המדיני בלבד תחת הקפיטליזם הישראלי ובמסגרת המערכת האימפריאליסטית? האם אפשר להשיג צדק ללא מהפכה חברתית?

כדי להשיג ביטחון, שוויון, רווחה, שחרור לאומי ועצמאות אמיתיים אנחנו צריכים לקדם תוכנית מאבק למען שינוי יסודי של החברה — חלופה של שינוי סוציאליסטי, שתאפשר אופק לשלום אזורי, על יסוד זכויות שוות לקיום, להגדרה עצמית ולחיים בביטחון אישי וברווחה. התוכנית הזאת צריכה להתבסס על הכוח המעמדי של ההמונים, הפלסטינים והישראלים, שמסוגלים לעצור את זוועות המלחמה.

צעירים וצעירות פלסטינים לוקחים חלק הרואי במאבק נגד המלחמה בהפגנות בגדה — תחת דיכוי כבד מצד כוחות הכיבוש הישראליים וכן מצד הרשות הפלסטינית — וגם בהפגנות נגד המלחמה בתוך הקו הירוק. ההפגנות האלה הן חלק מגל מחאה וסולידריות עם ההמונים בעזה ברחבי העולם, כולל במדינות דיקטטוריות באזור. ברמה הבסיסית, לאותם מאבקים יש את הכוח לכפות על המשטר הישראלי לעצור את המלחמה.

במקביל, בחברה הישראלית, רבבות יוצאים להפגין נגד הממשלה השנואה של נתניהו. חלק ממשפחות החטופים דורשות עסקת חילופים בנוסח "כולם תמורת כולם" ומתנגדות לפלישה הקטסטרופלית לרפיח שמסכנת משמעותית גם את החטופים.

זה הזמן לצרף עוד נוער למאבק שנמאס לו מהמצב הקיים. ההשתתפות המאורגנת של נוער שעובר רדיקליזציה, כולל התארגנות דור ז׳, במחאות נגד הממשלה ונגד המתקפה הג׳נוסיידיית שלה על עזה עם המסרים שיוכלו לחדד מסקנות פוליטיות, תוכל לחזק את המאבק נגד מלחמת ההשמדה של ממשלת נתניהו והממסד הישראלי.