מחאת האמהות עייפות המלחמה צריכה להיהפך למאבק נגדה מחאת האמהות, 4.10 (צילום: רוני שפירא) אמהות והורים לחיילים ישראלים שנשלחים לקחת חלק במרחץ הדמים בעזה ובלבנון מוחות נגד המשך המלחמה "ללא אסטרטגיה מדינית ותוכנית יציאה" ■ אלו מתוכן הקוראות באופן ברור לעצירת המלחמה כולה מצביעות על הכיוון הדרוש לפתרון 110
מחיר הדמים שמשלמים ההמונים במזרח התיכון על תאוות המלחמה של שלטון הימין הישראלי לצורכי הכיבוש ושלטון ההון עצום — כשהערכות מגיעות ליותר מ־118 אלף הרוגים בעזה ומעל ל־2,350 הרוגים בלבנון, בנוסף למיליונים שנעקרו מבתיהם. גם ההמונים בישראל משלמים מחיר על המלחמה הזו — כ־1,700 ישראלים נהרגו במלחמה, מעל ל־140 אלף פונו מבתיהם בעקבות המלחמה, ומיליוני אנשים שחיים תחת איומי רקטות וטילים רוצים פתרון למשבר הביטחון שהם חווים. העתיד שהממשלה וכלל הממסד הפוליטי מבטיחים הוא רק של המשך המלחמה, ההרס והמוות — מנתניהו שמתעקש על "הניצחון המוחלט", גנץ שמבטיח שהמלחמה תימשך "שנים קדימה" וקורא להעמיק עוד יותר את הפלישה הישראלית ללבנון, ללפיד שקורא להפציץ מתקני נפט באיראן ולהסלים משמעותית את המלחמה. עם הפלישה הישראלית ללבנון התפרסמה ב־2.10 ההודעה על התקרית שבה נהרגו שמונה חיילים ישראלים, ובעקבותיה התארגנה מייד כעבור יומיים הפגנה נגד מלחמה "ללא אסטרטגיה מדינית ותוכנית יציאה". את ההפגנה יזמו הארגונים "אמהות בחזית", "הורי לוחמים זועקים די", "זעקת האמהות" ו"אמא ערה" — הארגון שחתום על ההזמנה, המורכב מאמהות ללוחמים בצבא הישראלי שלא סומכות על הדרך שבה הממשלה מנהלת את המלחמה, ודורשות "לנהל דיון ענייני ומקצועי, אודות התכלית המדינית של מלחמת 'חרבות ברזל'". פעילות "אמא ערה" משתתפות בהפגנות תנועת המחאה להחזרת החטופים, ופעילות באפיקים תקשורתיים ופרלמנטריים אחרים. במהלך ההפגנה המפגינות קיימו מייצג בו שפכו על עצמן צבע אדום, וציינו את 724 החיילים הישראלים שנהרגו במלחמה. בנאום שנשאה בהפגנה חברת "אמא ערה" מיכל הדס רובין, היא אמרה ש"אנחנו גאות בהישגים של הילדים שלנו", אך הדגישה שהמלחמה נעשית "בלי לנסות ללוות את הדבר הזה באיזשהם מעשים, הסדרים, חתירה להסכמים, שיכולים גם להשיב את החטופים, גם להשיב את הביטחון וגם לא לבזבז את החיים של הילדים שלנו על מעשים טקטיים שאף אחד לא הופך אותם להישג האסטרטגי הנדרש למדינת ישראל בעת הזאת". לעומת זאת, פעילות אחרות בהפגנה קראו לסיום המלחמה וההרג, "להחזיר את כולם הביתה", לסגור עסקה ולמען שלום. לסנטימנטים שהביאו את פעילות "אמא ערה" להפגין יש פוטנציאל להתחבר לשכבות רחבות הרבה יותר. המיאוס בקרב בני משפחה של נוער וצעירים ישראלים שנשלחו לקחת חלק במתקפת הדמים על ההמונים בעזה ובלבנון בשירות קבינט המוות מתגבר. במקרה של משפחות חיילי מילואים, למחיר הרגשי הכבד ולחרדה מפני אבדות בנפש מתווספים גם לא פעם לחצים כלכליים שמגבירים גם הם את המיאוס מהתארכות המלחמה. המוני אנשים בישראל עייפים מהמלחמה וחרדים לביטחונם, והקריאה להשיב את הביטחון יכולה לקבל הד ולצרף עוד מפגינים ומפגינות לתנועה — מהמפונים מהצפון, ומאנשים מכל רחבי הארץ שפוחדים מהשלכות המלחמה. אך מבין כל הפעילות בהפגנה, אלו שקראו חד־וחלק לסיום המלחמה הן אלו המצביעות על הכיוון הנכון — עצירת המלחמה כולה, ולא "מלחמה עם אסטרטגיה", זה מה שיכול להביא ביטחון למיליוני האנשים במזרח התיכון שחיים בחרדת מלחמה ושחייהם נפגעו בגללה, כולל כאן בארץ. המשך של המלחמה וההיגיון שלה, המשך של העמקת הכיבוש, של העמקת התנאים שמביאים להתפרצות המלחמה, לא יכולים להבטיח ביטחון לא.נשים מהשורה מאף קהילה לאומית — והשנה האחרונה של המלחמה המדממת על עזה רק מוכיחה את המסקנה הזו. על רקע דמגוגיה ביטחונית מכל הממסד הפוליטי ומהתקשורת בהבטחה כאילו המלחמה "תחזיר את המפונים מהצפון", יש כרגע תמיכה ציבורית במלחמה בחברה הישראלית. אך התמיכה מגיעה פחות מחודש אחרי שביתה כללית נגד הממשלה, שמבחינת אנשים רבים שקראו לה והשתתפו בה נועדה לסיים את המלחמה ולהשיג עסקת חטופים. ההפגנה של ארגוני האמהות וההורים בתחילת החודש היא המשך של הסנטימנט הזה — של אי־אמון בכך שהממשלה תבטיח ביטחון, שבמקרה הזה התבטא בתפיסה שהמלחמה גוררת מוות של חיילים ישראלים לא לשם הביטחון של ישראלים מהשורה, ומתחברת לאותו סנטימנט שהתפוצץ בחברה הישראלית לפני כחודש נגד הממשלה והמלחמה. ההפגנה הזאת מראה כבר עכשיו סדקים ראשוניים באופוריית המלחמה. גם אם כרגע התפתחו אשליות במלחמה של הצבא הישראלי בלבנון ובפעולות הראווה שלו, כמו במלחמות קודמות של ישראל בלבנון, המציאות תבהיר שמדובר באשליה. המתקפה הצבאית הזאת לא תוכל להבטיח ביטחון אמיתי לישראלים מהשורה ולא תוכל להבטיח את חזרת המפונים הישראלים מהצפון לבתיהם. המאבק צריך להבהיר שבשלב המיידי חייבים לדרוש את סיום המלחמה בעזה ובלבנון, ואת התוקפנות של המשטר הישראלי בשאר המזרח התיכון, ולדרוש שיקום ורווחה לכלל הקהילות שנפגעו מהמלחמה — החל מהערים והיישובים בעזה שהוחרבו ומאות אלפי המשפחות שנעקרו וחייהם נהרסו, דרך ההמונים בלבנון, ועד לקהילות בנגב המערבי ובגליל וא.נשים מהשורה בישראל שהממשלה הקפיטליסטית מתכננת להטיל עליהם גם התקפות כלכליות חדשות בתקציב הגזרות הקרוב. הדרישות צריכות להתחבר לתוכנית של הרחבת המאבק. צריך להמשיך לארגן את ההפגנות, כשהמסרים נגד המלחמה, למען ביטחון אמיתי, שיקום ורווחה יכולים להרחיב אותן משמעותית. המאבק צריך לכלול צעדי הסברה משמעותיים כדי לשכנע אנשים להצטרף אליו, ולהתמודד מול הדמגוגיה הביטחונית — בין אם בנאומים, פליירים או פרסומים אחרים. ראינו איך התפתחה לא מזמן השביתה כללית שאתגרה את הממשלה. כבר עכשיו ניתן לראות איך הממשלה מנסה לרסק כל התארגנות שמקשה עליה — בין אם מדובר בשביתה של תחילת ספטמבר, שהממשלה הלכה לשבור באפיקים משפטיים, ובין אם בחיילים שחתמו על מכתב סירוב שגורמים בממשלה איימו להכניס למעצר. נחוצה תכנית לבנייה של שביתה כללית אפקטיבית, שתתמודד גם מול ההתקפות של הממשלה. התארגנויות מלמטה, במקומות העבודה, בקמפוסים בבתי הספר וברחוב יכולות לבנות שביתה חזקה הרבה יותר, שתוכל להמשיך יותר זמן ושעובדות ועובדים מהשורה יוכלו לאכוף כדי לוודא את הצלחתה, ושהממשלה תתקשה הרבה יותר לרדוף. שנת המלחמה האחרונה רק מבהירה עוד יותר שלא ניתן להשיג ביטחון באמצעים צבאיים תוך הרג והרס. כתשובה לחששות של אנשים בצפון או בדרום מחוסר הביטחון שארגונים כמו חמאס או חיזבאללה משרים עליהם, התנועה צריכה להיאבק נגד הגורמים העמוקים שבגללם הארגונים האלה קיימים, ועליהם הם בונים את עצמם. כלומר, להיאבק גם נגד הכיבוש והמצור הישראלי, הדיכוי הלאומי של הפלסטינים והתוקפנות של המשטר הישראלי באזור, מה שנותן סיבה פוליטית לאנשים להצטרף או לתמוך בארגוני ימין ריאקציונים באזור, ובאופן שגוי גם לתמוך באיום על א.נשים מהשורה בישראל. מאבק לשינוי גורמי העומק יצטרך להתמודד גם עם הגורמים המדרבנים ומשתמשים במילטריזם הישראלי — האימפריאליזם, שמוביל לתמיכה של ארצות הברית ומעצמות אחרות במערב בישראל כדי להשליט את רצונם במזרח התיכון, ובמערכת הקפיטליסטית שיוצרת את האימפריאליזם, ומנתבת את המשאבים בחברה למלחמות שגובות מחיר אנושי עצום, במקום שינוצלו לשיקום ורווחה של ההמונים במזרח התיכון כולו, ובעולם. אולי יעניין אותך גם... |
מחאת האמהות, 4.10 (צילום: רוני שפירא) גב סולידרי למאבק סוציאליסטי
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום. בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת. כתבות קשורות דיווחים ועדכונים
כתבות אחרונות |
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום.
בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת.