בשנה האחרונה האלימות כלפי נשים — בעזה, בלבנון, בשטחי הגדה וגם בישראל — שברה שיאים של זוועות.

במלחמה הג׳נוסיידית ברצועת עזה, נספו נכון לכתיבת שורות אלו, לפחות 43,603 בני אדם בעזה. על פי נתוני האו״ם קרוב ל־70% מכ־8,000 שנהרגו וזהותם.ן אומתה הן נשים וילדים. הנתונים האלו תומכים בטענה שהרוב המוחלט מבין מי שנספו במלחמה הוא נשים וילדים.

נשים בעזה חשופות למציאות של חיי פליטות באוהלים, רעב, צמא ומשבר בריאות מתמשך, על רקע הריסוק השיטתי של מערכת הבריאות בעזה. תנאי הבריאות וההגיינה הירודים משפיעים בצורה מחרידה במיוחד על תנאי החיים של נשים. ע״פ נתוני האו״ם, יותר מ־177,000 ברצועת עזה עומדות בפני בעיות בריאות מסכנות חיים, ו־15,000 נשים בהריון נמצאות על סף רעב. כתוצאה מהתנאים האיומים האלו אחוזי ההפלות הלא רצוניות ברצועה עלו ב־300%.

נשים לרוב מהוות את המטפלות העיקריות בבית ובמשפחה מה שמוביל לכך שיותר נשים מוותרות על ארוחות לטובת ילדיהן ונדבקות במחלות כתוצאה מטיפול בבני משפחה חולים. נשים היוו יותר משני שלישים מהמקרים המדווחים של מחלות במערכת העיכול והפטיטיס A, ומספר הנשים שדיווחו על זיהומי עור היה כפול משל הגברים.

התנאים האיומים ברצועה לא פוסחים גם על החטופות והחטופים הישראלים שהממשלה הישראלית מסרבת לשחרר בעיסקה, למרות העדויות על מצבן הפיזי והנפשי הקשה ועל אלימות מינית המופעלת נגדן.

מתרבות העדויות על פשעי מין של חיילים ישראלים ברצועת עזה, הכוללים אונס וחיפושים בערום, ופשעי מין כלפי פלסטינים ופלסטיניות בבתי הכלא הישראלים.

פגיעה בפרנסה ובביטחון האישי

גם בגדה המערבית נשים פלסטיניות מעידות שמאז שהתחילה המלחמה היחס אליהן במחסומים הוחמר, כולל הטרדות מיניות בוטות. בנוסף לכך, לחנק הכלכלי שמטילה הממשלה הישראלית על הגדה המערבית יש השפעות חריפות במיוחד על נשים.

בתוך שטחי 48, המציאות של אי שוויון לאומי קיצוני וגזענות פגעה במיוחד בנשים פלסטיניות, באחוזי משרה ובשעות העבודה, ובחווית חוסר ביטחון בסביבות עבודה מעורבות לאומית.

לכך יש להוסיף את העלייה התלולה בפשיעה ובמשבר הנשק בחברה הערבית, מאז שנכנס בן גביר למשרד לביטחון לאומי: ב־12.11 נרצחה האישה ה־30 מתחילת השנה — דועאא אל־אעאסם, בת 31. בשנים קודמות מספר הנרצחות בשנה לא עלה על 25. 55% מהנשים שנרצחו השנה הן מהחברה הערבית — יותר מפי שתיים ביחס לחלקן באוכלוסייה.

עלייה באלימות במשפחה בהשפעת משבר המלחמה

לצד העלייה במספר הנשים שנרצחו השנה, חל גם זינוק בפניות לגורמי רווחה בנושא אלימות בתוך המשפחה, וכן עלייה מובהקת במספר הנשים שחוששות כתוצאה מכך שבן הזוג שלהן קיבל רישיון נשק.

למרות העלייה בפניות, על רקע המלחמה פחות נשים פונות לסיוע ממוקד 118 או למקלטים לנשים נפגעות אלימות, מה שמגביר את הסיכוי להתגברות האלימות במסגרת התא המשפחתי.

מחקרים מראים שעצם המצב המלחמתי פוגע במעמד של נשים בחברה בגלל הנרמול המתמשך של אלימות וחיזוק של תפקידי המגדר המסורתיים.

כל אלו מקבלים רוח גבית מממשלת הדמים, שממהרת לנצל באופן ציני ופוגעני מקרי אלימות מינית, ואת התקיפות המיניות המחרידות שהתרחשו ב־7.10 להסתה לאומנית והצדקת המלחמה בעזה, אבל לא דואגת לטפל בנפגעות האלימות עצמן או לשחרר את החטופות.

נאבקות באלימות — נאבקות במלחמה!

השנה יותר מתמיד ברור שאי אפשר להפריד את השאלות של אלימות כלפי נשים מהסוגיות הפוליטיות ובמיוחד מהמאבק לסיום המלחמה.

ברחבי העולם פמיניסטיות עומדות בחזית ההפגנות נגד המלחמה הג׳נוסיידית, וגם בישראל קמו התארגנויות נשים חדשות סביב הקריאה לשחרור החטופים.ות בעיסקה ולסיום המלחמה.

הממשלה הישראלית לא תסיים את המלחמה ללא מאבק נחוש, במיוחד עם כניסתו של טראמפ לבית הלבן — בחירה שכשלעצמה נותנת רוח גבית בכל העולם לסקסיזם ולהט״בופוביה.

זה מדגיש שהמאבק נגד אלימות כלפי נשים צריך להציע גם סדר יום פוליטי חלופי למכלול סדר היום של ממשלת הדמים: סיום מיידי של המלחמה, התנגדות לגזירות שפוגעות בנשים ובציבור העובדות והעובדים, התנגדות לאפליית נשים, לריאקציה הדתית והאנטי־פמיניסטית של הימין הקיצוני, מאבק לשיקום מלא לכל מי שנפגעו מהמלחמה מכל צידי ההפרדה הלאומית — בין אם פיזית או נפשית.

מתוך הכרה בגורמי העומק למשבר הדמים, פמיניסטיות סוציאליסטיות הזהירו מפני השגיאה הפוליטית ההרסנית של חלק מארגוני הנשים בישראל שהצטרפו לתעמולת ה״הסברה״ למתקפה הג׳נוסיידית בהובלת ממשלת נתניהו, וכי מיומה הראשון של מלחמה, המשימה המרכזית היא להיאבק נגדה כחלק מהמערכה לפתרון שורשי למציאות של מלחמות, כיבוש, מצור, מצוקות, ועוני — על בסיס שינוי סוציאליסטי.