התנועה ל"עסקה עכשיו" והמאבק לעצירת המלחמה בעקבות השביתה הכללית והפגנות הענק, לקראת השביתה שהכריזה ועדת המעקב הפגנת ה־1.9 בת״א (צילום: ניצן צבי כהן, ויקימדיה) לעצור את המלחמה עכשיו ■ כולם תמורת כולם, שיקום ורווחה ■ להפיל את ממשלת הדמים הקפיטליסטית 473
קבינט המוות מוסיף להבעיר את האזור, כעת עם ההסלמה הדרמטית שיזם דרך גלי הפיצוצים והפצצות הראווה בלבנון, שאינם אלא פעולות טרור מדינתי שפגעו באזרחים והרגו גם ילדים. במקביל מוביל הקבינט להחרבת רצועת עזה עד עפר, ול"עזתיציה" של הגדה המערבית תחת תוקפנות צבאית. למרות זאת, אותו קבינט זחוח של נתניהו והימין הקיצוני לא דמיין את עוצמת תגובת הנגד ההמונית שיעורר כשהצביע בעד ביצור הכיבוש ב"ציר פילדלפי" ב־30.8. למחרת התגלה שתחת "הלחץ הצבאי" נורו למוות עוד שישה חטופים. הידיעה נהפכה לטריגר להתפרצות זעם המונית בדרישה ל"עסקה עכשיו", עם מאות אלפים ברחובות, בדינמיקה שדחפה "מלמטה" לשביתה הכללית של ה־2.9, לראשונה אי־פעם בישראל סביב סוגייה פוליטית הקשורה במשבר מלחמה. מאות אלפי עובדות ועובדים — יהודים, ערבים־פלסטינים ואחרים — שבתו. מאות רבות של אלפים השתתפו במצטבר בהפגנות בתחילת ספטמבר, בהם כ־300 אלף בת״א ב־1.9, והיקף דומה ב־7.9, ועוד רבבות במצטבר במוקדים נוספים בשני המועדים (לטענת "מטה המשפחות", הנתונים ב־7.9 אף הרקיעו ל־500 אלף בת״א ו־250 אלף במוקדים אחרים). במשך חודשים הסתמנה מגמת תסיסה גוברת נגד ממשלת הדמים הקפיטליסטית, שהשתקפה בעלייה מתמשכת במספר ההפגנות בישראל מאז 7.10. לפי נתוני ארגון ACLED, נסיגה במגמה נרשמה רק בחודשים אפריל ואוגוסט, במהלכם בוטלו הפגנות בלחץ המתיחות הצבאית האזורית שדחפה ממשלת הדמים באמצעות ההתנקשויות הפרובוקטיביות בשטחי לבנון, סוריה ואיראן. כך, הדחיפה להסלמה צבאית ריאקציונית ברמה האזורית, בגיבוי חומרי מכריע מוושינגטון חרף הלחצים להפסקת אש, בו־זמנית חותרת תחת התפתחות ההתנגדות לממשלה בחברה הישראלית. אך זו ממשיכה להתפתח. ההתגייסות ההמונית של תחילת ספטמבר לא הייתה אפשרית בסוף 2023. אז ההלם ההמוני ואפקטיביות ההסתה הריאקציונית שקידמו כל מפלגות הממסד חוללו סחף ימני אגרסיבי, חרף סלידה מהממשלה. ההשתקה המאורגנת הייתה בשיאה נגד כל התנגדות למלחמה, ברחובות ובמקומות העבודה, בראש ובראשונה כלפי ערבים־פלסטינים. בעוד התוקפנות הצבאית הבלתי פוסקת של הממשלה, עם המתקפה הג׳נוסיידית מזה קרוב לשנה נגד ההמונים הפלסטינים, נחשפה יותר גם במחיר שהיא גובה מהחטופים ומאנשים מהשורה בישראל — ההלם שקע והיעדר כל פתרון באופק חיזק ספקות, ביקורת ומחאה גם בקרב שכבות רחבות בחברה הישראלית. הדמגוגיה ה"ביטחונית" נשחקה במעט והמגמה העמיקה ככל שהמשבר ליבה פיצולים גלויים במעמד השליט הישראלי עד כדי טענות גלויות מצמרת הצבא ומשר הביטחון נגד סיסמת "הניצחון המוחלט" של נתניהו ונגד הרעיון ש"לחץ צבאי" יוביל לשחרור החטופים. "כל המשק עומד מחר מלכת"בהפגנת ה־1.9 הכריז יו״ר ההסתדרות בר־דוד כי "כל המשק עומד מחר מלכת". השביתה הכללית אומנם הייתה קצרה יחסית ונאכפה חלקית בלבד, אך היא גרמה שיבושים משמעותיים במשק וסיפקה עוצמה נוספת לתנועה ל"עסקה עכשיו". הודעת הסתדרות המורים על חבירה לשביתה הרחיבה את ההיעדרויות של הורים עובדים ממקומות עבודה. בהשפעת הזעם ההמוני והחלטת ההסתדרות הכללית, ובלחץ "מלמטה" של התארגנויות צוותי רפואה במסגרת 'החלוקים הלבנים', שהובילו לשביתה שהוכרזה במערך בריאות הנפש בשיבא, גם ההסתדרות הרפואית (הר״י) הודיעה על חבירה לשביתה. במקביל נמשכה שביתת ארגון המורים העל־יסודיים נגד מהלכי הממשלה להחלשת העבודה המאורגנת בחינוך. אין די בשביתת מחאה כללית בת מספר שעות ובמספר הפגנות ענק כדי לכפות על הממשלה להחליט על הפסקת אש ועל עסקת חילופים, אך בכל זאת, התפרצות הזעם ההמונית והשביתה הציבו תמרור אזהרה לממשלת הדמים. השביתה הסתיימה רשמית כעבור 8.5 שעות ב־14:30, בעקבות החלטה אנטי־דמוקרטית של בית הדין האזורי לעבודה בת״א על צו מניעה ארעי, לדרישת שר האוצר וההתנחלויות סמוטריץ׳. השר קיבל סיוע מהיועמ״שית בהרב־מיארה, אבירת הליברלים ה"דמוקרטית", וגם השביתה בפרקליטות המדינה לא חסמה את הבקשה. בר־דוד קיבל את הצו בהכנעה, אך הבנת החשיבות והדחיפות של השביתה הכללית הייתה צריכה להובילו לפחות לגינוי מהלך הממשלה כתרגיל משפטי לסתימת פיות ולהחלשת מאבק חיוני, שחייב להימשך. המאבק ההמוני סיפק מנדט ציבורי חזק לשביתה, למרות קמפיין־הנגד של חלקים במעמד השליט בהובלת הממשלה ושלוחיה, בהם ראשי ארגון 'ההסתדרות הלאומית', 'פורום גבורה' ו'פורום תקווה', שהציג את מאות אלפי השובתות והשובתים כתומכי חמאס — כדברי נתניהו עצמו: "בושה. זה להגיד לסנוואר: 'רצחת שישה, הנה אנחנו תומכים בך'". הקמפיין גם האשים את השביתה בפגיעה בפרנסת עובדים ונתלה בטיעונים משפטיים לקידום דה־לגיטימציה לשביתה כ"פראית". בעלי ההון שתפסו טרמפ על השביתהכביטוי לפיצולים במעמד השליט הישראלי השרוי במשבר אסטרטגי עמוק ומול הזעם ההמוני "מלמטה" הוכרזה גם השבתת מעבידים "מלמעלה" — בהיקף מוגבל יותר בהשוואה לשביתה הכללית של מרץ 23' — מצד "פורום העסקים" הטוען לייצוג עסקים המעבידים את רוב העובדים הלא מאורגנים במשק, והודיע שהוא "בקשר רציף עם יו״ר ההסתדרות". היבט חוצה־מעמדות זה שיקף ניגוד אינטרסים יסודי. מדובר היה בתפיסת טרמפ מצד טייקונים האחראים לניצול עובדות ועובדים, להעלאות מחירים, לסחיטת מיליארדים מעמלות וריביות, להרס שירותים חברתיים, למצוקת דיור, להרס הסביבה, וגם לתמיכה במלחמה. הם נהנו מהעובדה שבר־דוד לא עשה כל חיבור בין השביתה למצבם של עובדות ועובדים. עבור בר־דוד, המקבל משכורת של שר, אין מדובר בעניין דחוף ואינטגרלי למאבק מול ממשלת הדמים, המקדמת בהובלת סמוטריץ׳ גזירות צנע למימון מכונת המלחמה ולהגנת רווחי בעלי ההון. "פורום העסקים", המתנגד לממשלת נתניהו הנוכחית מחשש ליציבות המערכת של שלטון ההון והכיבוש, מסתמך נקודתית על כוחה של העבודה המאורגנת, כל עוד האינטרסים של ההון אינם על הכוונת, כמהלך נואש לדחיקת נתניהו לפינה, להגמשת מדיניות בניהול משבר הדמים. בקמפיין־הנגד שהובילה הממשלה היו קולות פופוליזם ימני שקפצו על הברית בין בר־דוד לטייקונים, כשניסו למסגר את המאבק כולו כאליטיסטי: "מה שמאפיין כל כך את ה'מחאה' הזו וגם את אלה שקדמו לה וקיבלו עידוד מהפורום, הוא הניתוק האדיר מהציבור הישראלי, צרכיו ובעיותיו. עלות השכר וההטבות שמקבל [הראל] ויזל [מקבוצת פוקס] מגיעה לכ־10 מיליון שקל בשנה, בה בעת שלפי הפרסומים רוב עובדיו, רובן נשים, מקבלות שכר מינימום" ('מקור ראשון', 8.9). נציגי ההסתדרות ניסו להמציא עילות כלכליות כתרגיל משפטי בניסיון להדוף את צו המניעה — אלא שהם היו צריכים מראש לכלול גם עילות כלכליות מתוך מחויבות למאבק בהתקפות הכלכליות על עובדות ועובדים. איומי הענישה ומקור הכוח של העבודה המאורגנתקמפיין־הנגד עודד הפרת שביתה וכלל סחיטה כלכלית בדמות ניכוי שכר. עובדים ועובדות נדרשו לחתום על הצהרות התייצבות לעבודה, והליכוד לחץ בהצלחה על חברי ועדים מהמפלגה שיחבלו בשביתה, בפרט בנתב״ג ובנמלי הים. בעוד שבהשפעת הזעם ההמוני חברו גם ועד ראשי האוניברסיטאות וחלק מהרשויות המקומיות לשביתה, שורת רשויות מקומיות הודיעו שיפעלו לשבירת השביתה. הודעה זו מונפה ליצירת רושם שהשביתה כושלת. כתבת מ'פורום קהלת' התאצ׳ריסטי טענה שאיום השביתה היה "אקדח ריק", אף ש"מה שהמחאה ניסתה לעשות במשך חודשים בהצלחה מוגבלת, ההסתדרות יכולה לעשות בהחלטה אחת". היא הזדעקה על ניסיון העבודה המאורגנת "לכפות מדיניות אסטרטגית־ביטחונית (!)" על ממשלת המיעוט, אך הציגה תזה פורמליסטית פרדוקסלית לפיה "אין להסתדרות כוח מלבד זה שמדינת ישראל נתנה לה. אלמלא חוקי העבודה הקיבוציים, ההסתדרות לא הייתה יכולה לכפות על מעסיקים לנהל איתה משא ומתן קיבוצי, לא הייתה לה אפשרות לשבות כדי להפעיל לחץ". ובכן, "מדינת ישראל נתנה" איסור משפטי על "שביתה פוליטית", שבלחץ המוני התרחשה בכל זאת. כוחה של שביתת עבודה אינו "ניתן" מכל חוק או פסיקה — אלה חותרים לווסת שביתות, בגיבוי איום ענישה, מתוך הכרה בעוצמה הטמונה בפעולה מעמדית כזו. צו המניעה נועד "להשיב הרתעה" מפני שימוש בנשק של שביתת עבודה המונית "פוליטית". יו״ר הקואליציה של נתניהו דוחף לחידוש הליכי חקיקה להכבדת האיסורים על שביתות ולהחלשת העבודה המאורגנת. אף שבינתיים פחות סביר שממשלת המיעוט תהמר על ניסיון להעבירם, הם וצו המניעה מדגישים כשלעצמם את הסכנה שבהתקפלות מול ממשלת הדמים ומצביעים על הצורך בהיערכות מקיפה יותר לעלייה למתקפה מולה, גם בדרישה לבטל כל איסור על שביתה. שביתה חשובה, הנהגה חלשהקמפיין־הנגד הזיק לשביתה, אך הבעיה העיקרית הייתה מחסור בהיערכות. בר־דוד, ששכנע במשך חודשים נגד שביתה, לא הוביל היערכות הולמת. ועדים ואיגודים לא כונסו בבית ההסתדרות, ועדים לא נקראו לארגן אסיפות הסברה ודיון במקומות העבודה, לא אורגנו משמרות שביתה. בר־דוד אומנם קרא בהפגנת ה־1.9 "לציבור הרחב לא להישאר אדישים ולצאת מחר אל הרחובות. יום השביתה הוא לא בשביל לשבת בבית אלא כדי לצאת להפגין", אך הנהגת ההסתדרות לא פעלה מעשית לארגן משלחות להפגנות ממקומות עבודה ואיגודים. ההכרזה בהחלטת יחיד שהונחתה כפקודה וללא היערכות תרמה לבלבול וחששות בקרב עובדות ועובדים המתנגדים לממשלה, ובחלק מהמקרים עוררה כעס ופגעה בהירתמות, כפי הנראה יותר מאשר במרץ 23', בהתחשב במשקל תעמולת המלחמה. מאחורי הקלעים ובניגוד להכרזה הפומבית, הנהגת ההסתדרות התירה להחריג בפועל מקומות עבודה שבהם חששה מהתנגדות, כתחליף זול ומסוכן להיערכות ממשית לצעדי מאבק אפקטיביים. העובדה שבר־דוד לא טרח לקצוב מראש שעת סיום לשביתה, כשביתת אזהרה, ולא הציג מתווה פעולה להמשך בניית המאבק, הייתה סימן לחוסר מחויבות לבניית המאבק, ובפרט מנקודת המבט של עובדות ועובדים, שלהם ייעד תפקיד של ניצבים פסיביים הכפופים למרותו. בר־דוד החליש מהרגע הראשון את שביתת העבודה ההמונית שעליה הכריז. אלא שהתערבות מעמד העובדות והעובדים המאורגן במאבק אינה כשלעצמה פעולה של בר־דוד. לא הוא "משבית את המשק". לא הוא שבת ומלכתחילה לא הוא הציב את הרעיון של נשק השביתה על סדר היום. זיהוי הנחיצות ברתימת עוצמת מעמד העובדות והעובדים המאורגן הגיע מתוך התנועה ל"עסקה עכשיו", לאחר שהיה מרכזי לתנועה נגד "ההפיכה המשפטית". הפגנות וצעדות מחאה התארגנו בין השאר מול בית ההסתדרות בחודשים האחרונים בדרישה מארגון העובדות והעובדים הגדול בישראל להובלת שביתה כללית, גם מתוך הבנה שקריאות לימי "שביתה אזרחית" על בסיס השתתפות יחידנית, כפי שניסו חלקים בתנועת המחאה לקדם ביולי, לא ישבשו מהותית את הפעילות במשק. בהנהגת ההסתדרות איפשרו שביתת הזדהות סמלית של 100 דקות ב־14.1, לבקשת חלק ממשפחות החטופים, ללא דרישות ונמנעו מקידום צעדי מאבק. אך בדינמיקה של ההתפרצות ההמונית ב־1.9, ולאחר ש"מטה המשפחות" קרא לו פומבית להוביל שביתה כללית, בר־דוד היה נחשף כמי שתוקע סכין בגב המאבק אם היה ממשיך לבלום את הלחץ לקיום שביתה. התלות ב"איש חזק" מייצגת חולשה בעבודה המאורגנת ובמנגנון ההסתדרות. המצב בו שביתת עבודה המונית תלויה בהחלטת נבחר ציבור בכיר אחד במנגנון אולטרה־מרכוזי נובע מהיגיון שנועד להקל על בריתות עם חלקים במעמד השליט ולהרחיק מתהליך הדיון וקבלת ההחלטות ביטויים למאבקים ולאינטרסים של העובדות והעובדים המאורגנים. דמוקרטיה איגוד־מקצועית חיונית לחיזוק שביתות וכך דרושה גם הנהגה שאינה מחזקת תעמולה עוינת. הבריתות שהוביל בר־דוד עם ממשלות ובעלי הון חיזקו בשורות ההסתדרות לגיטימציה למפלגות המקדמות מדיניות עוינת מיסודה לעובדות ולעובדים. יו״ר ההסתדרות עצמו תומך במלחמה של ממשלת הדמים ומחזק הסתה לאומנית. אפילו סביב הכרזת השביתה הוא לא נימק את המהלך מנקודת המבט של עובדות ועובדים מכל הקהילות, אלא דיקלם צידוק לאומני: "יהודים לא מפקירים יהודים". זו הייתה מחיקה משולשת, הן של חטופים שאינם יהודים, כאילו לא שב הביתה רגע קודם החטוף פרחאן אל־קאדי מרהט; הן של המוני עובדות ועובדים שובתים שאינם יהודים; והן של קורבנות לא יהודים משני צידי הגדר. האחריות הנדרשת מהנהגות ארגוני העובדיםלו הייתה בהנהגת ההסתדרות גישה המחויבת לאינטרסים של מעמד העובדות והעובדים ללא הבדל לאום, עדה ודת, זו הייתה מעוררת תרעומת גדולה יותר בקרב עובדות ועובדים התומכים במפלגות הממשלה, אך בו־זמנית תורמת להחלשת תמיכה כזו. כדי להתגבר על ה"הפרד ומשול" הלאומני נדרשת הנהגה שתתעקש להבהיר בעקביות את האינטרסים חוצי הקהילות של עובדות ועובדים ולחשוף את ניגוד האינטרסים היסודי מול שלטון הימין ובעלי ההון. בארגון כוח לעובדים, ההנהגה גיבתה מספר ועדים שהחליטו לחבור לשביתה. למרות זאת, היה חבל לראות שראיון עם המזכ״לית המשותפת ניצן תנעמי הציג יחס שלילי לקיום השביתה, ללא חיבור לדחיפות במאבק, ובפרט לעצירת משבר הדמים, הדורש גיבוש עמדה על יסוד האינטרסים הרחבים של עובדות ועובדים. הראיון כלל אף הצדקה מדאיגה של עובדת מתנחלת תומכת בן־גביר שביקרה את תמיכת הארגון בשביתה של מרץ 23'. בראיון הוזכרו נהגים פלסטינים ויהודים בירושלים המאוגדים יחד וחוששים באופן מובן מהמתחים שמאבקים "פוליטיים" עלולים להכניס ביניהם. שעה שהנהגים הפלסטינים חיים תחת כיבוש ברוטלי במזרח העיר, יש צורך ביותר מצעדים חשובים הננקטים נגד תקיפות גזעניות. הנטייה להותיר בצד את "הסוגיות הקשות" בשם סולידריות מופשטת בין חברות וחברים באיגודים, ולהסתפק במאבקים כלכליים, ובמיוחד ברגע מבחן קריטי של טלטלה היסטורית, קצרת רואי ומסוכנת. הנהגה, ודאי בארגון עובדים המגדיר עצמו "סוציאליסטי", צריכה לעזור להוביל דיון ולהציע עמדה שתקדם סולידריות מלאה בין העובדים ומענה הולם ל"הפרד ומשול", ולכן בהכרח גם התנגדות לכיבוש. שביתה פוליטית המונית שנייה בתוך שנה וחציבפעם השנייה בתוך שנה וחצי הוביל מאבק המוני מול ממשלת הדמים הקפיטליסטית לשביתת מחאה כללית שפרצה את גבולות התכתיבים המשפטיים להגבלת שביתות. השביתה האחרונה הלכה רחוק יותר בקריאת התיגר על השלטון בהשוואה לדרישה לבלימת חקיקה — היא חתרה להכריח את הממשלה לחתום על עסקה להפסקת אש וחילופים. השביתה התרחשה בניגוד לקו ההסברה של בר־דוד עד אז ובניגוד לקוצר הראייה של חלקים בתנועה הרחבה שהניחו שהתרחיש "בלתי אפשרי". לו השביתה הייתה מתארגנת כחלק ממתווה להסלמת המאבק בחתירה להשגת "עסקה עכשיו", ולא רק ל"שחרור קיטור" כפי שנראה שהעדיף יו״ר ההסתדרות, היא הייתה מאיימת הרבה יותר עבור הממשלה. השביתה התרחשה בניגוד לקו ההסברה של בר־דוד עד אז ובניגוד לקוצר הראייה של חלקים בתנועה הרחבה שהניחו שהתרחיש "בלתי אפשרי". לו השביתה הייתה מתארגנת כחלק ממתווה להסלמת המאבק בחתירה להשגת "עסקה עכשיו", ולא רק ל"שחרור קיטור" כפי שנראה שהעדיף יו״ר ההסתדרות, היא הייתה מאיימת הרבה יותר עבור הממשלה. ואם הממשלה הייתה מתמודדת מול הפגנות ושביתות בהיקף המוני, חוצה־קהילות ומתרחב, ולבסוף אף מול שביתה בלתי מוגבלת עד למילוי הדרישות, אז אם היא לא הייתה מתקפלת אלא מהמרת על התשה או רמיסה, היא הייתה מציתה התקוממות להפלתה. בתרחיש שיא של שביתה ללא הגבלת זמן עולה השאלה באיזה צד נמצא הכוח המאפשר לחברה להתנהל בשגרה — המעמד העובד או הממשלה והמעמד השליט. ניסיון חי של הפעלת עוצמה מעמדית, גם מרוסנת, מול מדיניות הממשלה בסוגייה "ביטחונית" שוחט פרות קדושות ותורם להכללת מסקנות לגבי היתכנות השביתה הפוליטית. חלקים במעמד השליט מזהים זרעי פורענות. כדברי עודד טירה, לשעבר נשיא התאחדות התעשיינים, "מה יקרה אם מחר ישוב ראש ההסתדרות ויחליט להשבית את הבנקים כדי להפיל את נתניהו (וראשי הבנקים יצטרפו בשמחה)?", והזהיר, "הרי למדנו באוניברסיטאות, שלכל אירוע בודד יש פוטנציאל להתפתח למגמה". חיזוק קריאת ועדת המעקב לשביתת מחאה ב־1.10נוכח חולשת כוחות השמאל והיעדר הפופולריות של ה"אופוזיציה" הקפיטליסטית שאינה מסוגלת להציע חלופה מהותית לממשלה, זו מצליחה להדק מחדש את בסיס התמיכה שלה, עם 51–52 מנדטים בסקרים — בסביבות 40% תמיכה. אך הסלידה ההמונית מהממשלה מסמנת פוטנציאל לא ממומש במאבקים מולה. השביתה רתמה לפעולה עובדות ועובדים המתנגדים לממשלה שלא השתתפו בהפגנות ל"עסקה עכשיו". החלטת ועד ראשי הרשויות הערביות לקרוא לחבירה לשביתה, בניגוד לרשויות שפעלו לשבירתה, הדגימה פוטנציאל לקידום מאבק חוצה־קהילות לאומיות סביב הכללת מסקנות בהקשר של משבר המלחמה. הקריאה עוררה מחלוקת בקהילה הפלסטינית בישראל, מכיוון שהשביתה לא קראה לסיום המלחמה ודנה רק בחיי חטופים, ברובם יהודים, תוך התעלמות מחיי פלסטינים. הביקורת מוצדקת ב־100%. למרות זאת, השביתה הייתה פרוגרסיבית ביסודה, כפעולה מעמדית שהגבירה לחצים נגד ממשלת הדמים ולהפסקת אש וחילופי חטופים ואסירים. כך הסיק גם העיתונאי הפלסטיני בכר זועבי מנצרת, עורך אתר החדשות bokra.net, שהתייחס ביום השביתה לקריאת הוועד באמירה כי "אנחנו [פלסטינים התומכים בקריאה] בעד הצלחת השביתה הישראלית הזאת כי אנחנו מעוניינים בסיום המלחמה", בעודו מבקר את ועדת המעקב העליונה של האזרחים הערבים בישראל על שלא יזמה עד כה שביתת מחאה נגד מלחמת ההשמדה. מייד לאחר השביתה הכללית הכריזה ועדת המעקב, לאחר חודשים של התדיינות, על שביתת מחאה ב־1.10, ביום השנה לאירועי הדמים של אוקטובר 2000, בקריאה מרכזית לעצירת המלחמה. עדיין לא ברור אם ההתארגנות תתרחב בשיתוף האיגודים הפלסטיניים לתחומי הגדה המערבית כפי שאירע ביולי 14' ובמאי 21', אך ההתפתחות חשובה. השביתה מתמודדת מראש עם תנאי דיכוי מורכבים, אך ככל שהיא תהיה אפקטיבית יותר ברמת ההתגייסות, ובפרט במקומות העבודה, בדומה למאי 21', היא תוכל לחזק סימון כיוון להחרפת המאבק לעצירת המלחמה. זוהי הזדמנות פוטנציאלית לשילוב כוחות עבור החלקים מהתנועה ל"עסקה עכשיו" המבינים כי חובה לעצור את מרחץ הדמים. דרוש מאבק מוכלל מול ממשלת הדמים המשלב דרישות לעצירה מיידית של המלחמה, לחילופי חטופים ואסירים, לחסימת כל ההתקפות הכלכליות על משקי בית עובדים שנועדו למימון המלחמה ולהגנת רווחי הון, ולהפלת הממשלה. זאת, לא בחתירה לחזור לאחור, אלא לסלילת דרך לפתרון שורשי של משבר הדמים, דרך מאבק בכיבוש ובשלטון ההון. הדרישה לסיום המלחמה בעזה הגיעה למיינסטרים הישראלירגע ההתגייסות ההמונית בתחילת ספטמבר 24' מזכיר את ספטמבר 82', כשבתגובה לטבח סברא ושתילא שביצעו הפלנגות הנוצריות שפעלו כקבלן ביצוע של הכיבוש הישראלי התפרץ זעם המוני על ממשלת הליכוד. במקביל לאירועי אבל ומחאה בקהילה הפלסטינית בישראל, לרבות שביתת מחאה מקומית, התחולל זעזוע גם באוכלוסייה היהודית וסדר־גודל של 150–200 אלף הפגינו בתל אביב ("הפגנת ה־400 אלף"), ובחלקם דרשו את עצירת המלחמה. ההתגייסות ההמונית במשבר הנוכחי הייתה גדולה יותר — כנראה גם יחסית לגודל האוכלוסייה — כללה מוקדי מחאה רבים יותר, לא הובלה בידי מפלגות הממסד, והובילה לשביתה כללית במשק — תרחיש שאז כלל לא היה בתודעה המונית בחברה הישראלית בהקשר של משבר מלחמה. הזוועות ההמוניות שמבצעת ממשלת הדמים הקפיטליסטית מגמדות את פשעי טבח סברא ושתילא. אף שהזוועות בעזה אינן המניע עבור רוב משתתפי המחאה נגד הממשלה, חלה עלייה בשיעור התמיכה בקרב האוכלוסייה בישראל בסיום משבר החטופים יחד עם משבר המלחמה בכללותו. התנועה ל"עסקה עכשיו" אינה מאוחדת סביב קריאה לעצירת המלחמה. אך היא נדחקת להתנגשות גוברת עם הסתירה שבין המשך המתקפה הצבאית על אוכלוסיית עזה לבין הדרישה להבטחת שלום החטופים, ונוטה להתנגש אף באופן מוכלל יותר עם השאלה את מי משרת המצב, הממיט זוועות המוניות ומוסיף ודוחף תהליכי הסלמה צבאית ברמה האזורית. ברצועת עזה, כנופיית נתניהו סירבה אפילו להפוגה זמנית כוללת לטובת חיסון האוכלוסייה השורדת נגד נגיף הפוליו, המשתולל לצד מגיפות קטלניות אחרות ביסודו של דבר כחלק מהמתקפה הג׳נוסיידית על אוכלוסיית הרצועה ועל תשתיות החיים הבסיסיות ביותר, שבה נספו כבר באופן מחריד למעלה מ־41 אלף בני־אדם, באומדן שמרני. כפי שהבינו היטב מאות האלפים שהפגינו ושבתו, ממשלת נתניהו פוגעת ביודעין כמדיניות סדורה גם בחטופים ובחטופות. בסקר שנערך ב־4–5 בספטמבר, 52% תמכו בעסקת חילופים שתכלול את סיום המלחמה והסגת הצבא הישראלי מהרצועה, לעומת 34% שהתנגדו. ראש ה"אופוזיציה" בכנסת, יו״ר 'יש עתיד' לפיד, שתמך ממושכות במלחמה של ממשלת הדמים, זיהה את התזוזה בסנטימנט ההמוני, ופנה לקרוא לכאורה לסיום המלחמה, משיקולים אופורטוניסטיים וכביטוי למסקנה של חלקים במעמד השליט הישראלי שהמתקפה הצבאית ברצועה אינה בת־קיימא. באותה הנשימה, לפיד מצדד באיומי ממשלת נתניהו על לבנון. אך בתגובה לנאום נתניהו בתום השביתה בו הבהיר האחרון שלא יתקפל, טען לפיד כי "נתניהו לפחות אמר אמת אחת: שהוא לא רוצה לסיים את המלחמה. הוא אמר את זה שלוש פעמים, מה שאומר שהוא לא רוצה לעשות עסקת חטופים, הוא רוצה מלחמה לנצח". כך, בעוד שנמשכת הרדיפה הפוליטית הברוטלית כלפי מתנגדי מלחמה, הדרישה לסיום המלחמה הולכת ומאומצת בזרם המרכזי בחברה הישראלית — אומנם באופן לא עקבי, ובפרט לא בהקשר של לבנון. מוקד המחאה מול שער בגין של בסיס הקריה נהפך ללב הפועם של ההפגנות נגד ממשלת הדמים, ומשם נשמעו כבר חודשים, בהובלת האגף הלוחמני של משפחות החטופים מתנגדות הממשלה, קריאות לסיום המלחמה. עינב צנגאוקר, אימו של החטוף מתן, שגידלה את בנה כאם עובדת חד־הורית באופקים, והצהירה שהצביעה לנתניהו והייתה תומכת הליכוד כל חייה, נהפכה לאחד הקולות הבולטים ב"שער בגין" לעסקת חילופים, להפלת נתניהו מהשלטון, ולעיתים לסיום המלחמה. קמפיין הימין ל"עסקה" להמשך המלחמהבהפגנת ה־7.9 בת״א האשימה צנגאוקר כי "ידיו של נתניהו מגואלות בדם החטופים שנרצחו. אפשר היה להציל אותם בכל העסקאות שהוא טירפד. אפשר עדיין להציל את החטופים שנותרו, אבל נתניהו הוא מר־מוות", והוסיפה, "חייבים להפיל את נתניהו כדי להציל את החטופים". הנאום נישא במגאפון, לאחר שלא התאפשר לה לנאום מבמה שהציב במקום לראשונה "מטה המשפחות". אף שבהפגנה שהתארגנה ב־14.9 "הופקו לקחים" ועל הבמה הוצגה אחדות, אותו מתח בין ה"מטה" להתארגנות של צנגאוקר, 'כולנו חטופים', ביטא הבדלים חשובים לגבי הכיוון למאבק. ה"מטה" עתיר המשאבים, בעצת יועצים אסטרטגיים מסחריים ותחת לחצים מהממשלה לדילול מסרים, עסק לאורך חודשים בקידום מפגנים "לא פוליטיים", שהתמקדו באבל ובהזדהות החשובים כשלעצמם, אך תוך הדיפת מגמה לבניית מאבק פוליטי עם דרישות מהממשלה. ההתפרצות ההמונית ב־1.9 חשפה שהקו ה״א־פוליטי" אינו בכיוון הדרוש להשגת שינוי, בעת שהקו הלוחמני בשער בגין נהפך למוקד משיכה עבור רבים שחיפשו נתיב לבניית המאבק בממשלה. בהפגנת ה־7.9 התערב ה"מטה" בשער בגין, עם במה מטעמם וסדר־יום שדחף להסיט את המיקוד מבניית מאבק לאירוע אבל, ואף לקידום תעמולת מלחמה. בהפגנה ולאחריה קידם ה"מטה" קמפיין פוליטי ימני, שבשיתוף "מטה ההייטק" מימן שלטי חוצות ומודעות תחת הסיסמה "מחזירים וחוזרים!" — עם תמונות ילדים מחד וכוחות צבא כובשים בעזה מנגד. הקו השוביניסטי הזה, הקורא לתמוך בהמשך מלחמת החורבן והכיבוש עם סייג של הפוגה טקטית להוצאת החטופים מהמשוואה תואם את הקו של שר הביטחון גלנט, מאדריכלי הקטסטרופה. ממשלת נתניהו לא מעוניינת בעסקה וממשיכה בהסלמה צבאית, אולם הרעיון היחידי של עסקה שעשוי להיות מקובל עליה הוא בדיוק ה"תחבולה" השקופה של "מחזירים וחוזרים", הדורשת להקל על מרחב הפעולה של המעצמה הכובשת, במחיר עצום של חיי אדם. קידום הקמפיין ממשיך בדה־הומניזציה לפלסטינים ומכוון בפועל לעוד שכול גם עבור משפחות ישראליות מהשורה. כך, בתנועה ל"עסקה עכשיו" מתחרים שני וקטורים. האחד מושך לבניית מאבק מודע לעצירת המלחמה. השני, לתמיכה במלחמה תוך ויכוח על אופן ניהולה, מה שמסייע לממשלה לגייס תמיכה לתוקפנות צבאית קטסטרופלית. מה הלאה?האגף השמאלי בתנועה נגד ממשלת הדמים, המצומצם אך פחות מבודד כעת, מתערב בהפגנות במגמה לבנות מאבק לעצירת המלחמה ולסיום הכיבוש. תנועת מאבק סוציאליסטי הייתה בין הכוחות שנאבקו נגד מלחמת ההשמדה מהרגע הראשון, גם מול ציד המכשפות הלאומני ששלהב המעמד השליט הישראלי, שניצל את ההלם בקרב מיליוני ישראלים ממתקפת הפתע של חמאס ב־7.10 ומהרצח וחטיפת אזרחים מהשורה, יהודים, ערבים ואחרים. יצאנו לשטח, כחלק ממאבק בינלאומי, כדי לעזור לקדם את הסנוניות הראשונות במאבק, שנדרש בהיקף המוני, לעצירת מרחץ הדמים בעזה ומשבר המלחמה. הסברנו שה־7.10 אינו משנה במאומה את העובדה ששורשי המשבר הם הדיכוי הלאומי הקיצוני של מיליוני פלסטינים, הקפיטליזם והאימפריאליזם. הזהרנו שהמתקפה הג׳נוסיידית על עזה לא נועדה מלכתחילה להגן על הביטחון האישי של מיליוני ישראלים אלא לאכוף מחדש ביתר־שאת את הכיבוש, ובתוך כך גם להסלים באופן מסוכן את מאבק הכוחות האזורי בין המעמד השליט הישראלי, בחסות וושינגטון, לבין מחנה טהראן, בחסות מוסקווה ובייג׳ינג. כשמפלגות ממסד לאומניות מה"אופוזיציה" הקפיטליסטית לנתניהו קוראות לעצירת המלחמה, הן חולקות על אופן ניהול המערכה הצבאית אך לא מתנגדות לה מיסודה, ומצדיקות את ההיגיון של המתקפה על עזה וצעדי תוקפנות צבאית באזור — בין אם מדובר בלפיד, בגולן או בלזימי, שמפלגותיהם היו בממשלה הקודמת ונושאות באחריות כבדה למשבר הנוכחי. בשלב הנוכחי הן הנהגת ההסתדרות והן "מטה המשפחות" לא מקדמים מתווה פעולה ברור להגברת הלחץ מול ממשלת הדמים ואינם קוראים לסיום המלחמה. בהיעדר הנהגה המסוגלת להראות דרך להגיע להכרעה ברורה מול הממשלה, סביר בינתיים שנפח ההפגנות יתאפיין בתנודתיות. אך המיאוס ההמוני העמוק מהממשלה לא הולך לשום מקום, והתקפות משטרת בן גביר על הפגנות גם כן לא יוכלו להשיג את דממת בית הקברות בה מעוניינת הממשלה. כדי לסלול דרך מוצא ממשית ממשבר הדמים ההיסטורי, נחוץ להיאבק באופן משולב לעצירת המלחמה עכשיו, למען עסקת חילופים עכשיו והחזרת "כולם תמורת כולם", לעצירת התוקפנות כלפי ההמונים בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן, לחסימת גזירות הצנע של סמוטריץ׳, ולהפלת ממשלת הדמים. עצירת מרחץ הדמים בעזה והוצאת כל כוחות הצבא ממנה הכרחיות גם להרגעת ההסלמה במתיחות הצבאית האזורית. הקשר כזה חיוני לשיבת המוני העקורים — ברצועה, בה נעקרה כמעט כל האוכלוסייה ובתיה הוחרבו עם תשתיות הקיום הבסיסיות ביותר, ובמקביל, גם בגדה, בלבנון ובישראל. יש לדרוש להעמיד את כל המשאבים הדרושים לשיקום מסיבי של קהילות, על חשבון הפקעת משאבי העתק שבידי בעלי ההון, לרבות להעברת פיצויים נרחבים לתושבות ולתושבים מהשורה בעזה ולכלל הקהילות הנפגעות. כדי לא לחזור לאחור דרוש מאבק החותר לפתרון שורשי של הבעיות שביסוד משבר הדמים, בהתאם לאינטרסים של אנשים מהשורה מכל רקע לאומי ועדתי. אין שלום ואין צדק חברתי עם דיכוי וכיבוש מדממים המושלטים על מיליוני פלסטינים, ועם תוקפנות צבאית אזורית ושעבוד אימפריאליסטי. פתרון שורשי דורש תמיכה בלתי מותנית בזכות הפלסטינים לחירות, לשוויון, לרווחה ולהגדרה עצמית, לרבות במדינה עצמאית ושוות זכויות של ממש, כחלק ממאבק בשלטון ההון הישראלי ולשינוי סוציאליסטי ושלום אזורי, על יסוד זכויות שוות לקיום, להגדרה עצמית לאומית, לביטחון אישי ולחיים בכבוד, ברווחה ובדמוקרטיה עבור כל האומות באזור. אל השביתה הכללית האחרונה צריך להתייחס כשביתת אזהרה, ולהמשיך ממנה לקידום פעולות ואסיפות הסברה ודיון באיגודים על מצב חירום הדורש גיבוש דרישות וקידום צעדים מול ממשלת הדמים, ולארגון צעדי מחאה ושביתה נוספים. בכלל זה, חיזוק חוצה קהילות לאומיות של שביתת המחאה שמארגנת ועדת המעקב הערבית ב־1.10, קידום של צעדי שביתה בקמפוסים עם תחילת שנת הלימודים האקדמית בתחילת נובמבר, וקריאה להיערכות חזקה הפעם, בכל הרמות בארגוני העובדים, לשביתה כללית בת יומיים במשק, לקראת שביתה מתחדשת ללא הגבלת זמן במידת הצורך עד להשגת הכרעה מול הממשלה המסוכנת ביותר באזור כיום. אנחנו אומרים
אולי יעניין אותך גם... |
הפגנת ה־1.9 בת״א (צילום: ניצן צבי כהן, ויקימדיה) גב סולידרי למאבק סוציאליסטי
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום. בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת. כתבות קשורות דיווחים ועדכונים
כתבות אחרונות |
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום.
בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת.