למעלה מ־4000 תושבים טאמילים, בהם מאות ילדים, נהרגו בשבועות האחרונים במרחץ הדמים בצפון סרי־לנקה, שמקבל סיקור מזערי בלבד מצד כלי החדשות הממסדיים בארץ ובעולם. ההאפלה התקשורתית נעשית אפילו שמדובר במדינה גדולה עם יותר מ־20 מיליון תושבים. לפי נתוני האו״ם, כ־200 אלף תושבים טאמילים לכודים בסכנת רעב ומוות בשטח הלחימה המרכזי שבין כוחות ממשלת סרי־לנקה לבין אלפי לוחמי אירגון "נמרי השיחרור של טאמיל־אילאם" (LTTE, הנמרים הטאמילים). עיקר הלחימה מתבצע כעת במחוז הוואני (Wanni) בצפון, בשטח של כ־21 קמ״ר שהוכרז רשמית על־ידי ממשלת סרי־לנקה כ"מרחב בטוח", למרות שבפועל גם הוא משמש מטרה לירי.

בכול מקום ישנם פצועים והרוגים ומדי יום מתים עשרות פליטים מפציעות לא מטופלות של ירי, מרסיסים, או מרעב ומחלות. בדומה למתקפה המאסיווית האחרונה על רצועת עזה, הצבא הסרי־לנקי מבצע הפצצות מהאוויר וירי ארטילרי כבד על ריכוזי אוכלוסייה במצור. במאמץ להכניע את המורדים נעשה גם שימוש בנשק כימי ובפצצות־מצרר, כמו אלה שהפיל חיל האוויר הישראלי על תושבים לבנונים ב־2006. חלק מהנשק שמופנה כנגד התושבים הטאמילים אכן מגיע מישראל — בשנים האחרונות ממשלת ישראל סיפקה לממשלת סרי־לנקה קציני צה״ל ומכרה לה נשק כבד, כולל ספינות טילים ומטוסי קרב "כפיר".

באקט מוכר מדי, ממשלת סרי־לנקה מצטדקת וטוענת שהיא נלחמת באירגון הנמרים ולא בתושבים הטאמילים, בעודה דוחה כל קריאה להפסקת־אש וממשיכה להפציץ ולהפגיז, יום ולילה, שכונות שרוב תושביהן כבר איבדו קרובים ומכרים במלחמת האזרחים. צבא סרי־לנקה פיזר פלאיירים מעל יישובים טאמיליים, ובהם הוא מודיע לתושבים שהם מסתכנים במידה ולא יברחו מאזורי הלחימה. לאן התושבים אמורים לברוח? למחנות־ריכוז שהקים הצבא ושבהם נחקרים תושבים בחשד למעורבות באירגון ה־LTTE.

לחץ בינלאומי

כפי שקורה בשעת הסלמה בסכסוך הישראלי־פלסטיני, המעצמות הגדולות מגמגמות קריאות דיפלומטיות להפסקת־אש, ובמקרה הזה מצטרפת גם הודו כמעצמה אזורית שמעורבת היסטורית בסכסוך. אלה קריאות צבועות, מכיוון שאותן המעצמות מקיימות קשרים הדוקים עם ממשלת סרי־לנקה, ובטח שלא מפעילות עליה שום סנקציה. הקריאות נועדו לשרת תדמית, להדוף ביקורת ציבורית (במיוחד בהודו), וללחוץ על ממשלת סרי־לנקה להזדרז ולחתור ליציבות, בעיקר לטובת עסקי קבוצות ההון הגדולות של אותן מעצמות.

האו״ם הוכיח גם בסכסוך הזה, בפעם המי־יודע־כמה, את חוסר היכולת שלו למנוע או להפסיק עימותים צבאיים, בגלל כפיפותו למעצמות הגדולות. דוגמא נוספת לצביעות קודקודי המעצמות היא העובדה שבימים אלה דנה קרן המטבע הבינלאומית (IMF) בהלוואה בסך 2.4 מיליארד דולר לממשלת סרי־לנקה, שבדומה לישראל, תקציבה הוא תקציב מלחמה בזבזני, בשעה שהמוני עובדים ועניים מקיימים מלחמת הישרדות.

הסכסוך — מזכרת מהקולוניאליזם

כ־75 אלף איש נהרגו עד היום במלחמת האזרחים האתנית שנמשכת בסבבים משנת 1983, ועיקרה הלוחמה בין המשטר לאירגון הנמרים הטאמילים. התנגשויות בקנה מידה נמוך יותר בין התארגנויות טאמיליות לבין כוחות הממשלה התרחשו גם בשנים קודמות. מאז תחילת המלחמה היגרו כמיליון דוברי־טאמילית אל מחוץ לסרי־לנקה, וכמיליון אחרים נעקרו מבתיהם ונאלצים לחיות כפליטים בארצם, בדינאמיקה של חילופי אוכלוסיות וטיהור אתני המוני שמזכירה את המקרים של הודו ופקיסטאן, קפריסין, וכמובן גם את המצב בעקבות המלחמה שפרצה סביב הקמת מדינת ישראל. החלוקה הדמוגרפית כיום עומדת על כ־74% סינהאלים וכ־25% דוברי־טאמילית מהאוכלוסייה הכללית באי.

המאבק הטאמילי לשחרור לאומי נולד על רקע שנים של אפליה גזענית ודיכוי של דוברי הטאמילית בסרי־לנקה. כמו בלא מעט ארצות אחרות, ובמידה מסויימת גם בישראל, העוינות הלאומית בסרי־לנקה היא בעיקרה ירושה מהשלטון הקולוניאלי. הקולוניאליזם הבריטי משל במדינה, שנקראה אז ציילון, במשך כ־150 שנה עד לסילוקו ב־1948 לאחר מאבק ארוך שנים והתארגנות המונית במסגרת מפלגות סוציאליסטיות מהפכניות (חלקן תחת הדגל של מרקסיזם וטרוצקיזם). במאה ה־19 הביאו הקולוניאליסטים לאי עובדי חקלאות טאמילים דוברי־אנגלית מהקולוניה השכנה בהודו, כדי להשתמש בהם ככוח עבודה נגיש יותר. הקולוניאליסטים נתנו לטאמילים־ההודים יחס מועדף על פני התושבים המקומיים — ברובם המוחלט סינהאלים — בזכויות, במשאבים ובפרנסה, ובכך זרעו את שורשי הסכסוך. הפרד ומשול.

המשטר העצמאי החדש, שהוקם על רקע מאבק המוני נגד הקולוניאליזם, נאלץ בלחץ ההמונים לבצע הלאמות משמעותיות, לכונן מדינת רווחה ולהשתמש ברטוריקה סוציאליסטית. המשטר החדש ביסס את עצמו על לאומנות סינהאלית, וזו התגבשה גם דרך הסתה נגד מיעוט הקהילות דוברות־הטאמילית (הטאמילים־ההודים, הטאמילים הסרי־לנקים, והמוּרים־המוסלמים). הטאמילים הפכו לשעיר־לעזאזל של האליטה השלטת החדשה וההתקפות עליהם הוחמרו.

אירגון הנמרים הטאמילים

ב־1972 נקבעה חוקה חדשה, שהגדירה את השפה הסינהאלית כשפה הרשמית, את השפה הטמילית כשפה משנית, ואת דת הרוב הבודהיסטית כדת מועדפת בחסות המדינה. באותה שנה הוגבל רשמית מספר הטאמילים הזכאים ללמוד באוניברסיטאות ופרצו מהומות של סטודנטים טאמילים שדוכאו בכוח. אירגון הנמרים הוקם בשנת 1976 כאירגון לאומי־חילוני שמטרתו השגת עצמאות מדינית לשטחים הטאמיליים שבצפון ובמזרח הארץ. מתחילת דרכו בחר ה־LTTE בטקטיקות הרסניות, שנבעו מהסתכלות מעוותת על בעיית הדיכוי הלאומי כבעיה צבאית ועל האוכלוסייה הסינהאלית כמחנה אחד שמולו מתבצעת הלחימה. האירגון הצליח לבנות מיליציה מאוד מפותחת וכיום הוא האירגון המורד היחיד בעולם שגם מחזיק כלי־טיס (בנוסף לחיל־ים קטן).

ב־1983 ביצע ה־LTTE פעולת גרילה כנגד הצבא, שנענתה בפוגרום מאורגן נגד המוני טמילים ברחבי האי, וכך החלה מלחמת האזרחים. בתוך חודשים ספורים החל האירגון לבצע רציחות נוראיות של אזרחים סינהאלים, ופיגועי התאבדות הפכו להיות כלי מרכזי שלו, ברמה כזו שעד היום הוא ביצע יותר פיגועי התאבדות מהחמאס, הג׳יהאד האיסלאמי ואל־קאעדה יחד. לכן זה לא מפתיע שהנמרים היו אלה שהמציאו את חגורת־הנפץ עבור מפגעים מתאבדים, בה השתמשו לראשונה ב־1991, כשהתנקשו בראש ממשלת הודו לשעבר, ראג׳יב גאנדי — אחד מבין הפוליטיקאים הבכירים הסרי־לנקים וההודים שחיסלו לאורך השנים.

התפרצות מלחמת האזרחים היא במידה רבה גם ההשלכה של פשיטת הרגל הרעיונית של מפלגות העובדים הסוציאליסטיות הגדולות — ובמיוחד מפלגת ה־LSSP ("מפלגת החברה השוויונית של לנקה") — שאימצו את הלאומנות הסינהאלית וחברו לקואליציות קפיטליסטיות, ובכך שימשו למעשה עלה־תאנה לימין, החריפו את הדיכוי הלאומי, בגדו באמון של תומכיהן, והכשילו את המאבק לסיום הסכסוך ולשינוי חברתי מהותי. במקום לאחד את המעמד העובד ואת העניים במאבק משותף נגד האליטה השלטת והקפיטליזם, הן ייאשו תומכים שפנו במקומן למפלגות לאומניות־רדיקאליות.

תהליך שלום כושל

הסבב המדמם הראשון של המלחמה בשנות ה־1980 הסתיים בהפסקת־אש קצרה שכללה הצבה של "כוח שמירת שלום" מצבא הודו ב־1987 — ניסיון של ממשלת הודו להפסיק את זרם הפליטים מסרי־לנקה ולפייס לחץ ציבורי מצד האוכלוסייה הטאמילית בהודו (בעיקר במדינת־המחוז טאמיל־נאדו בדרום). הכוח ההודי, שנכנס תחילה בהסכמת ה־LTTE, שימש למעשה ככוח כיבוש ושיטור בשטחים הטאמיליים, עד שהותש מהקרבות מול כוחות הגרילה וסולק כעבור 3 שנים. באופן אירוני, המשטר ההודי תמך באופן חשאי בנמרים הטאמיליים באמצע שנות ה־1980 וסיפק הכשרה צבאית לקאדרים של האירגון, כחלק מניסיון כושל לנצל את הסכסוך כדי לבסס ממשל חסות ידידותי על החופים הסמוכים להודו (באותן השנים נכווה גם המשטר הישראלי שניסה לתמוך בחמאס כקונטרה לאש״ף).

אירגון הנמרים ביסס את שליטתו והקים מדינה דה־פקטו, "טאמיל אילאם", בשטחים הטאמיליים בצפון ובמזרח האי. לאחר שני סבבי לחימה קשים נוספים לאורך שנות ה־1990, שבמהלכם טענה ממשלת סרי־לנקה בכמה הזדמנויות להכרעה ומיגור של המורדים, גבר הלחץ הציבורי להשגת שלום. הבחירות לפרלמנט ב־2001 העלו רשימה ניאו־ליברלית מובהקת בהובלת "המפלגה הלאומית המאוחדת" (UNP), לאחר שזו שיווקה את עצמה כרשימה תומכת שלום. בתוך כמה שבועות הושגה הפסקת־אש פופולארית בתיווך שלטונות אוסלו (נורווגיה). האמברגו על השטחים הטאמיליים הוסר וכעבור שנה נחתם מסמך הבנות כחלק מ"תהליך שלום" באי ולראשונה בוצע חילוף שבויים. אלא שכמו המקבילה בסכסוך הישראלי־פלסטיני, גם הסכם אוסלו הזה נידון מראש לכישלון, שכן הוא לא ניסה לתת מענה אמיתי לדרישת העצמאות הטאמילית — דרישה שהמעמד השליט הסינהאלי לא יהיה מוכן לספק.

מלחמת אילאם ה־4

ביולי 2006, במקביל למלחמת לבנון ה־2, ובחסות קמפיין "המלחמה העולמית בטרור" של ממשל בוש, חידש נשיא סרי־לנקה, מהינדה ראג׳פקסה (Mahinda Rajapakse) את מלחמת האזרחים (הביטול הרשמי של הסכם העקרונות הוכרז רק ב־2008). השלב החדש במלחמה מכונה בתקשורת הממסדית בסרי־לנקה "מלחמת אילאם ה־4".

ראג׳פקסה, מנהיג "מפלגת החירות של סרי־לנקה" (SLFP), כיהן כראש ממשלת סרי־לנקה משנת 2004 ובהמשך ניצח בהפרש קטן בבחירות לנשיאות בסוף 2005, על בסיס הסתה לאומנית־גזענית אנטי־טאמילית. הוא ניצל באופן מניפולטיווי את התסכול והמצוקה הכלכליים בקרב הרוב הסינהאלי, שהתעצמו בעקבות אסון הצונאמי שהתרחש חודשים ספורים קודם, והפיל את האחריות לבעיות החברתיות הבוערות על הטאמילים ועל שטחי "טאמיל אילאם". במציאות דווקא השטחים הטאמיליים נפגעו הכי קשה מאסון הצונאמי.

מאז חידוש הלחימה נתון הצפון תחת מצור צבאי והמוני תושבים נעקרו מבתיהם. על השטחים הטאמיליים המזרחיים הצליח צבא סרי־לנקה להשתלט בתוך כשנה בלבד, לאחר שכבר ב־2004 ערק מפקד הגרילה הטאמילית שם, קארונה אמאן, לצד כוחות הממשלה. החל מנובמבר 2008 הפציץ חיל האוויר של סרי־לנקה את העיירה הצפונית קילינוֹצ׳י (Kilinochchi), שבה היה ממוקם המטה הראשי של אירגון הנמרים הטאמילים. כוחות הממשלה השתלטו על העיירה בתחילת ינואר השנה, במקביל למהלך המתקפה על רצועת עזה.

הממשלה טוענת כבר מתחילת 2008 שהיא מתקרבת להכרעה צבאית של המורדים. למרות שמדובר גם בלוחמה פסיכולוגית ולמרות שהצבא מתאמץ להסתיר את מספר הקורבנות בשורותיו, נראה שבשלב הזה הנמרים ניצבים בפני תבוסה צבאית. מאות לוחמים טאמילים נהרגו בימים האחרונים. יחד עם זה, התפרצויות מחודשות של הסכסוך, בדרכים שונות, הן בלתי־נמנעות בטווח הארוך, כל עוד לא נפתרת בעיית הדיכוי הלאומי של הטאמילים. ממשלת סרי־לנקה דנה כעת בשליחת מתנחלים סינהאלים לצפון, במטרה לשנות את המאזן הדמוגרפי בשטחי "טאמיל אילאם", ומוסיפה בכך חומר־נפץ חדש למשוואה, לצד הנשק שחולק ל־40 אלף תושבים סינהאלים ב"אזורי הגבול" בדרום־מזרח הארץ.

רמיסת אופוזיציה

כמו ממשלת ישראל, כך גם שותפתה הסרי־לנקית, מונעת מעיתונאים עצמאיים גישה לשטחי הלחימה, ומציגה את כל מתנגדי המלחמה באופן דמגוגי כתומכי טרור נגד אזרחים או כמי שאינם מכירים את "המצב המיוחד" בסרי־לנקה. סוציאליסטים מתנגדים לפעולות טרור, גם לאלה שמבצע אירגון הנמרים הטאמילים — ולא רק אלה שמכוונות נגד אזרחים ומעמיקות את השסע בין הסינהאלים לטאמילים ומחזקות את הימין הקיצוני, אלא גם אלה שמכוונות כנגד הממשל הגזעני, שכן הן לא מסוגלות להוביל להחלפתו או להשגת מדינה עצמאית של ממש והן רק מספקות תירוץ להחמרת הדיכוי. יחד עם זה, חשוב לשים את הדברים בהקשר של אמצעי הטרור המדינתי המאסיוויים שמפעיל המשטר הסרי־לנקי, גם נגד אזרחים — אמצעים שמעידים על כך שהמשטר נושא באחריות המרכזית למצב.

ניסיונות השלטון האנטי־דמוקרטי להשתקת האופוזיציה לא מסתכמים רק בהסתה ודה־לגיטימציה, שמציירים כל גורם אופוזיציה כ"בוגד באומה". החמולה של ראג׳פקסה (יש לו 3 אחים בממשלה) פועלת לניטרול פיזי של כל אופוזיציה רצינית, בין אם סביב הנושא של המלחמה, ובין אם על השחיתות השלטונית. חלק מהפעולות נגד האופוזיציה, כמו גם נגד האוכלוסייה הטאמילית, מתבצעות על־ידי כנופיות ימין קיצוני שזוכות לחסות מהממשלה.

לצד ישראל, סרי־לנקה מככבת ברשימת 20 המדינות המסוכנות ביותר לעיתונאים בעולם, ובחודשים האחרונים העיתונאים נתונים תחת התקפות גוברות. בינואר האחרון — בשעה שבישראל התבצעה סתימת הפיות בדמות מעצרים המוניים של אזרחים, בעיקר פלסטינים, שהתנגדו למתקפה על עזה — השחיתו חמושים "בלתי מזוהים" את אחת מתחנות הטלוויזיה הפרטיות הגדולות בסרי־לנקה, לאחר שזו סיקרה את המלחמה באופן ביקורתי יחסית. אחרי 3 ימים נרצח, בעקבות הסתה מתמשכת נגדו, אחד המבקרים הבולטים של המשטר, שהיה גם עורך העיתון Sunday Leader, לאסאנת׳ה וויקרמאטונגה (Lasantha Wickrematunge). הוא נורה מידי חמושים "בלתי מזוהים" בשעה שנסע ברכבו בעיר קולומבו. כעבור שבועות ספורים נחטף עורך העיתונים הטאמילי, Nadesapillai Vithyatharan, על־ידי חמושים "בלתי מזוהים" במהלך הלוויה של חברו בקולומבו. המשטרה הודתה בהמשך שהיא האחראית לחטיפה. סרי־לנקה היא השנייה רק לעיראק בשיעור ה"היעלמויות" של תושבים (המלוות בהוצאות להורג ללא משפט), ואמצעים כאלה של טרור מדינתי צפויים להמשיך ולשמש את הממשלה כטקטיקה לרמיסת כל פוטנציאל התמרדות עתידי.

המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת

המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת (USP) — המפלגה־האחות של תנועת מאבק סוציאליסטי, במסגרת אירגון ה־CWI — היא אחד מגורמי האופוזיציה שסובלים מהתנכלויות שגרתיות מצד אירגוני ימין ומצד השלטון, כמפלגה שמובילה מאבק יומיומי נגד המלחמה המיותרת ורמיסת הזכויות הדמוקרטיות. המפלגה מתנגדת באופן נחרץ לפעולות טרור, ומדגישה שהשגת זכויות דוברי־הטאמילית, כולל הזכות להגדרה עצמית, תתאפשר רק באמצעות מאבק מאוחד של עובדים ועניים סינהאלים, דוברי־טאמילית, ומוּרים־מוסלמים, לעצירת המלחמה והפלגנות הלאומנית האנטי־טאמילית, להשגת זכויות דמוקרטיות, ולהחלפת הקפיטליזם ושליטת בעלי־האדמות בדמוקרטיה סוציאליסטית אמיתית (בשלושים השנה האחרונות, במקביל לעליית הניאו־ליברליזם, נקראת סרי־לנקה רשמית "הרפובליקה הסוציאליסטית הדמוקרטית", אבל אין לזה כל אחיזה במציאות).

בחלק מהאזורים הצליחה המפלגה להביא בשנים האחרונות להחלשת התמיכה במפלגות ימין לאומניות־סינהאליות שתומכות במלחמה, כמו ה־JVP ("החזית לשחרור העם" — מפלגת "אופוזיציה" מעמד־ביניימית שמכנה עצמה מרקסיסטית והובילה ב־1971 וב־1987 מרידות חמושות הרפתקניות וטראגיות נגד הממשלה). בבחירות למועצות המחוזיות ב־2006, נבחר מועמד המפלגה במחוז ראטנאפורה (Ratnapura) שבדרום הארץ, והפך בכך לחבר המועצה השמאלי־סוציאליסטי המכהן היחידי בשלב הזה ברחבי הארץ. באמצע פברואר האחרון התקיימו בחירות מחוזיות נוספות, והמפלגה הצליחה לשמור על כוחה, למרות שמועמדים מובילים הוחזקו על־ידי המשטרה בהאשמות שווא בשבועיים שקדמו לבחירות, ושוחררו רק יום לאחריהן.

בשנת 2005, בבחירות לנשיאות שבהן נבחר ראג׳פקסה, התמודד גם מזכ״ל המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת, סיריטונגה ג׳איאסורייה (Siritunga Jayasuriya, סירי), והגיע למקום השלישי עם 35.4 אלף קולות, שהם כ־0.36% מהקולות הכשרים ויותר מכפול ממספר הקולות שהשיגה המפלגה בבחירות לפרלמנט שנה קודם. התחזקות התמיכה במפלגה הכניסה את שמו של סירי, לצד 21 שמות אחרים, לרשימת חיסול שהנפיקו אירגוני הימין הקיצוני בסרי־לנקה, ובתחילת 2007, הוא הצליח להימלט בדקה התשעים מפני פשיטה של 300 ביריונים חמושים על מקום שבו הייתה אמורה להתקיים עצרת מחאה נגד המלחמה. בחודשים האחרונים פעילים של המפלגה הותקפו פיזית ואוימו על־ידי לאומנים סינהאלים, שחלקם קוראים לתלות את סירי בתגובה לביקורת שהשמיע על הממשלה.

שינוי חברתי

המשבר הכלכלי פוגע קשות בסרי־לנקה, עם עלייה חדה באבטלה לאחר תקופה ארוכה של התייקרויות קיצוניות, שהממשלה לא נקפה אצבע כדי לעצור אותן. למרות הפופולריות של ראג׳פקסה בקרב הציבור הסינהאלי בשלב הזה, בגלל הציפייה לניצחון מהיר במלחמה, יותר ויותר עובדים בסרי־לנקה יאלצו לצאת ולהיאבק על פרנסה ונגד הקיצוצים במגזר הציבורי והמדיניות הכלכלית המסוכנת של הממשלה, שתתקשה להמשיך ולהאשים את הסכסוך הלאומי במצב או להצדיק את הוצאות הענק על המלחמה, בשעה שהמונים נופלים אל מחוזות העוני. אם אירגון הנמרים לא היה מבצע פיגועים נגד אזרחים חפים־מפשע, הממשלה הייתה מתקשה מאוד לגייס תמיכה ציבורית למלחמה מלכתחילה, וגם במקרה זה אפשר לערוך הקבלה לסכסוך הישראלי־פלסטיני.

כפי שמדגישה המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת, רק התארגנות נרחבת למאבק מאוחד של עובדים ועניים סינהאלים, טאמילים ומוסלמים, במסגרת מפלגה סוציאליסטית המונית ועל יסוד מסורות המאבק החזקות בסרי־לנקה, היא שתוכל להשיג פיתרון של ממש לסכסוך המדמם ולבעיות החברתיות הבוערות. פיתרון כזה מצריך דמוקרטיה סוציאליסטית. תחת קפיטליזם ושליטה אימפריאליסטית, הדיכוי של קבוצות מיעוטים ימשיך להיות מוטמע במערכת, ממש כמו תהליך ההתרוששות של המוני העובדים והעניים. כמו בישראל ובשטחים הפלסטיניים, כך בסרי־לנקה ובשטחים הטאמיליים, רק מאבק נחוש יוכל להביא לשינוי חברתי.

בשנים האחרונות, תנועת מאבק סוציאליסטי היא, לצערנו, האירגון הפוליטי היחידי בישראל שעוסק במלחמה בסרי־לנקה, למרות מעורבות ממשלת ישראל, קירבת ההתפתחויות לסכסוך הישראלי־פלסטיני, ולמרות ההפגנות הגדולות ברחבי העולם כחלק מהקמפיין הבינלאומי לעצירת המלחמה. אנחנו קוראים לאירגוני מאבק נוספים לשלב איתנו כוחות סביב העניין לטובת סולידריות בינלאומית.