הראיון הבא התקיים לפני כחודש, ב־7 באוקטובר, זמן קצר אחרי השביתה בהארץ וכשברקע הלכה והתגבשה עיסקת המכירה של מעריב, שבעקבותיה נאלצו עובדי מעריב להסלים את צעדי המאבק עד לשביתה מלאה בתחילת נובמבר. הנושאים אליהם מתייחסים ראשי שני הוועדים נותרים חשובים ורלוונטיים להמשך המאבקים בתוכניות הפיטורים ולהצלת הענף.

שניכם באים מעיתונים מתחרים ומאיגודים שונים. מה הבסיס לשיתוף הפעולה בין הוועדים ולאן אפשר לקדם את שיתוף הפעולה הזה?

אריאל: "לעובדים ולוועד אצלנו יש המון הערכה לעובדי מעריב על העוצמה של המאבק ועל כך שהצליחו להתנער מהצל של דנקנר ונמרודי ולצאת באופן ברור נגדם. יש אינטרס מובנה של העיתונאים שמעריב לא ייסגר. גם ככה מדובר בשוק עבודה די קשוח ועדיף בשבילנו שכמה שיותר מקומות עבודה יישארו במעריב. בכלל יש חשיבות לקיום של כמה שיותר כלי תקשורת. יש קולות שאומרים שמעריב של השנים האחרונות לא מילא את התפקיד שהוא היה צריך למלא — אבל צריך להסתכל על התפקיד שהוא יוכל למלא בשנים הבאות. זה אולי שונה מהגישה של הנהלת הארץ, אבל זו הגישה של העובדים ושל הוועד, שמתבטאת מאוד יפה בהשתתפות הדדית בהפגנות ובאירועים פומביים ואני מקווה שזה עוד יתחזק".

חגי: "בגלל האופי השונה של העיתונים, החיבור בין העובדים אינו מובן מאליו. כשקלמן ליבסקינד [עיתונאי במעריב שמזוהה עם הימין ותקף בחריפות את תנועת המחאה ב־2011] מגיע להפגנה של עובדי הארץ ברחוב שוקן — זה אירוע משמעותי. והוא כותב ומתראיין ומסביר למה זה חשוב לחזק את עובדי הארץ. זה לא היה קיים קודם. הצעד הבא, שהוא לא רק של שני הוועדים האלה, הוא מאבק מול הממשלה על העתיד של העיתונות הכתובה בארץ, זה מאבק שכל מי שמושך בעט צריך להתגייס אליו".

מה אתם מצפים מהאיגודים שלכם, ההסתדרות ואגודת העיתונאים?

חגי: "מעבר לתמיכה של כל איגוד בוועד, החזית צריכה להיות מול הממשלה ובה כל הגופים הרלוונטיים צריכים להשתתף. למשל, שביתת הסולידריות של אגודת העיתונאים בירושלים עם מעריב והארץ היתה צעד מבורך של סולידריות חוצת איגודים וסימן ליכולת להיאבק מול הממשלה יחד".

אריאל: "אני מצפה מאגודת העיתונאים שתהיה פתוחה לשיתוף פעולה עם ארגון העיתונאים של ההסתדרות. אנחנו כוועד מקבלים תמיכה מלאה ואוטונומיה בהחלטות שלנו, אבל כדי שאפשר יהיה לבנות תוכנית מאבק משותפת צריך את הסכמת האיגודים. אנחנו נכוון את אגודת העיתונאים לשם באמצעות יוזמות לכנסים משותפים והצהרות משותפות עם ארגון העיתונאים, כשהמטרה היא גיבוש תוכנית מאבק משותפת לשיקום העיתונות".

מה צריך להיות התוכן של תוכנית כזאת, מה צריך לדרוש מהממשלה?

חגי: "צריך התערבות ששמה לה למטרה לסייע לעיתונות הכתובה, וזה יכול להיות במגוון של צורות ומודלים — תמיכות שמוענקות כפי שהן מוענקות לתרבות ולקולנוע, או סבסוד מנויים, שזה המודל הצרפתי, שמחזק את הפלורליזם של העיתונים ומקטין את התלות בממשלה כי הכסף הולך לאן שהציבור בוחר. יש הרבה פתרונות, אבל רק אם יהיה רצון אמיתי בממשלה אפשר יהיה ללכת בכיוון הזה. צריך קודם כול שיהיה ברור שזה האינטרס הציבורי הרחב. זה בטח לא האינטרס הפוליטי הצר של הממשלה, ולכן צריך להפעיל לחץ ודרישה מהציבור לנקוט בצעדים האלה".

אריאל: "העובדים אצלנו חוששים לגבי עצם הסבירות שממשלת ימין תתמוך בעיתונות וספציפית בהארץ בגלל הקו הפוליטי שלו. וגם בהנחה שיועבר סיוע כלשהו — מה התמורה שהממשלה תדרוש? התשובה שלי היא שאי־אפשר לכוון מאבק רק למה שהממשלה מוכנה לתת מראש — צריכים להיות מוכנים להרים מאבק ציבורי רחב כדי להשיג את ההתערבות הממשלתית הזאת. ולגבי התמורה — יש צורך במנגנונים שיבטיחו שכסף שיועבר לא יגיע יחד עם שליטה של פוליטיקאים על התכנים, כפי שאנחנו רואים עד היום במידה מסוימת ברשות השידור. חשוב גם שכסף ממשלתי לא יציל בעלי הון במקום להציל את העיתון. ראינו כבר דוגמאות בעבר של בעלי הון שקיבלו סיוע ממשלתי וכל מה שזה נתן היה דחיית פיטורים לתקופה מסוימת. כסף צריך לבוא עם ערובות לשמירה על מקומות עבודה, שכר הגון, זכויות סוציאליות, הסכם קיבוצי ואם מדובר בסיוע שבאמת מציל כלי תקשורת מקריסה, צריך להעביר את כלי התקשורת לשליטה ציבורית תחת ניהול דמוקרטי של העובדים".

האם כסף ממשלתי הוא באמת סכנה לעצמאות של העיתונות?

חגי: "ראיינתי את יוצרי הסדרה '30 שקל לשעה' (סדרת דרמה על עובדות קבלן ששודרה בערוץ הראשון). בהפקה הכריחו אותי לשאול 'למה דווקא בערוץ הראשון?'. והתשובה שקיבלתי היתה: 'מי ישדר את זה בערוץ 2? שלוש נשים — רוסייה, ערבייה ומזרחית — עניות, מנקות שירותים... אם הבחירה היא כסף ממשלתי או לא לשדר, ברור שנבחר לקבל כסף ממשלתי ולשדר כי זה המקום בו אפשר לעשות את זה'. אז אם הברירה היא קריסה או כפיפות לבעלי הון, אז עדיף כסף ממשלתי. גם מול הממשלה וגם מול בעלי ההון — ככל שהעובדים יותר מאוגדים, היכולת לקבוע קו מערכתי עם אג׳נדה מובהקת מלמעלה יורדת. אנחנו רואים את זה אצלנו עכשיו, אנחנו במלחמה על איך כותבים ואיך מסקרים קבוצות הון שונות. כאב והשפלה של שנה וחצי מתפרצים בתחושה של כוח".

אנחנו נכנסים לתקופה של משבר כלכלי, התחלה של גל פיטורים — מה ההסתדרות ושאר האיגודים צריכים לעשות מול גל הפיטורים?

אריאל: "המאבקים בתקשורת מסמנים עד כמה רחוק מאבקים יכולים ללכת בתקופה הזאת. תקופה לא רגילה גם מבחינת היקף המשבר, אבל גם מבחינת התגובה והמעורבות של ההמונים במחאה ובהתנגדות. בתקופה כזו לא צריך להסתפק רק בצעדים של עזרה למסכנים. אפשר בהחלט לנהל מאבק נגד סגירה של כל מקום עבודה. בתקופה שבה אחוזי האבטלה עולים, פיטורים יכולים להוביל לאבטלה מתמשכת. צריך לדרוש סנקציות כלפי מפעלים ומקומות עבודה שמפטרים עובדים. צריך שהאיגודים ידרשו לפני פיטורים את חשיפת ספרי החשבונות בפני הנציגים הנבחרים של העובדים. אסור שלמעבידים יהיה את החופש לשלוח הביתה את כל העובדים, למכור את הנדל״ן, המכונות והציוד — הדברים האלה צריכים לשמש להעסקה של העובדים. איגודי העובדים צריכים להעלות את רמת הדרישות שלהם במצב כזה ולדרוש מהממשלה להפקיע את השליטה ולהעבירה לידיים ציבוריות".