"תוצאות משאל העם בהחלט יכולות להיכנס להיסטוריה בתור הרגע שבו נשלפו הקלשונים" — כך הכריז עיתון ה"פייננשל טיימס" תוך שהוא מבטא את הזעם והייאוש של האליטה הבריטית מהחלטתם של רוב המצביעים בבריטניה לעזוב את האיחוד האירופי.

עבור מעמד בעלי ההון בבריטניה וברחבי האיחוד כולו, מדובר במכה קשה שאף מתוארת על ידי ה"פייננשל טיימס" בתור "התבוסה הגדולה ביותר בתולדות האיחוד".

עבור הקפיטליזם הבריטי, בפרט, מדובר בתבוסה נוראית. היא יכולה להוביל לפירוק הממלכה המאוחדת, אם יתקיים משאל עם נוסף על עצמאות סקוטלנד, וכמו כן לקריסת המפלגה השמרנית שהייתה פעם בין המפלגות הקפיטליסטיות המצליחות ביותר בעולם.

קיימת גם אפשרות של פילוג במפלגת הלייבור כתוצאה מהמשאל, שעה שהימין הפרו־קפיטליסטי במפלגה זומם להיפטר מג׳רמי קורבין. המערכת הפוליטית כולה נזרקה למים סוערים.

השווקים הפיננסיים הגיבו לתוצאות המשאל בסערה והפאונד (ליש״ט) צלל לשפל של שלושים שנה. חלק מזה נובע מהציפייה היהירה של בעלי ההון, "שליטי היקום", כי הבחירה בה הם תומכים תנצח. הם לא התכוננו למצב בו ההצבעה בעד יציאה תזכה לרוב.

הטלטלה בשווקים הפיננסיים לא תביא בהכרח באופן מיידי למשבר חדש בכלכלה ה"ריאלית" בבריטניה או ברחבי העולם. יחד עם זאת, שר האוצר הבריטי אוסבורן, ניצל את הדיון הציבורי סביב המשאל בשביל להסיח את דעת הקהל מסימנים המצביעים על שלב חדש במשבר הכלכלי של הקפיטליזם הבריטי והעולמי, המתפתח ללא קשר ליציאה של בריטניה מהאיחוד, ושיכול להחריף כתוצאה מגלי ההדף של תוצאות המשאל.

מסע הפחדה

ערב המשאל מסע ההפחדה הגיע למימדים ענקיים. אסון כלכלי, מלחמת עולם שלישית, עלייה בגזענות ובאי־סובלנות — כל אלה שימשו כדי לגרום למצביעים לבחור בהישארות מתוך פחד. החשש הציבורי הכנה בנוגע לסוגיות אלו היה גורם מרכזי עבור אותם 48% שבחרו בהישארות. בפרט, נראה כי מרבית הצעירים בחרו בהישארות, בין השאר, מתוך פחד שההצבעה בעד עזיבה תביא לעלייה בגזענות.

יחד עם זאת, מספר האנשים שבחרו בעזיבה והפכו את משאל העם למחאה נגד האיחוד האירופי האנטי־דמוקרטי והמנותק, הוא מדהים. אותם אנשים התעלמו מהאיומים של מנהיגי כל מפלגות הממסד בבריטניה שהתווספו לאיומים של כל מנהיגי העולם מאובמה עד מרקל.

באופן ציני במיוחד, אפילו הרצח הטראגי של ג׳ו קוקס, חברת הפרלמנט ממפלגת הלייבור שניהלה קמפיין למען הישארות, נוצל כדי להגדיל את ההצבעה בעד להישאר.

אין ספק, כי האווירה המסוכנת שטופחה על ידי פוליטיקאים מהימין בזמן הויכוח הציבורי על המשאל מעלה את הסיכון לתקיפות גזעניות ותקיפות מצד הימין הקיצוני. אבל זאת לא תוצאה רק של הגזענות של מחנה העזיבה הרשמי, אלא גם של ההתקפות המתמשכות על מהגרים מצד קמרון. האגף הימני במפלגת הלייבור אף דרש ממנו ללכת רחוק יותר עם ההתקפות האלה בימים האחרונים של הקמפיין! בכל תוצאה של המשאל, הייתה נחוצה באותה מידה נקיטת עמדה ברורה מצד תנועת העובדים בעד אחדות, נגד גזענות ובעד הגנה על זכויות מהגרי עבודה בבריטניה.

יחד עם זאת, זה לחלוטין לא נכון לקבוע שההצבעה בעד יציאה הייתה בעיקרה בעלת אופי ימני או גזעני. כמובן, שחלק מאלה שבחרו בעזיבה עשו זאת ממניעים גזעניים או לאומניים אבל המאפיין היסודי של ההצבעה בעד יציאה היה מרד קלפיות של מעמד עובדים.

רבים מבין 17 מליון האנשים שהצביעו בעד עזיבה התעוררו בבוקר למחרת עם תחושת סיפוק מכך שהצליחו לבטא את הזעם שלהם על כל מה שנאלצו לספוג מאז תחילת המשבר הכלכלי לפני מספר שנים: שכר נמוך, חוסר ביטחון תעסוקתי, קיצוץ בקצבאות, מחסור בדיור בר־השגה ושירותים ציבוריים מקוצצים עד העצם — האמצעים בהם בעלי ההון גורמים למעמד העובדים לשלם על המשבר.

מעבר לכך, באמצעות ההצבעה במשאל הם אילצו את קמרון — ראש ממשלת בריטניה השנוא — להכריז על התפטרותו.

לא רק בבריטניה, בכל רחבי אירופה עובדים רבים שואבים השראה מההצבעה נגד "איחוד המעבידים של אירופה". אין ספק כי עובדים רבים ביוון, שתנאי המחייה שלהם נהרסו על ידי המוסדות של האיחוד האירופי, מריעים בשמחה לתוצאות המשאל.

באופן בלתי נמנע, יש מניעים שונים להצבעה של אנשים משני צדי המתרס, בייחוד כשמדובר במשאל עם בו למצביעים יש אפשרות בחירה בינארית בין כן ולא. למעשה אף תנועה של מעמד העובדים אינה טהורה ב־100%, ואינה חפה מגורמים ריאקציוניים או תת־זרמים. המשימה של סוציאליסטים היא לקבוע מהו המאפיין היסודי — במקרה הזה מרד קלפיות נגד הממסד, ברובו של מעמד העובדים.

באופן כללי הייתה התאמה בין שיעורי העוני באזור מסוים לשיעור התמיכה בעזיבה. סקוטלנד וצפון אירלנד, בהם המשאל נתפס באופן שונה, היו היוצאות מן הכלל. אך באנגליה ויילס אלה היו לא רק האזורים של מעמד עובדים לבן, אלא גם אזורים של מעמד עובדים מגוון יותר מבחינה אתנית שהצביעו בעד עזיבה.

לדוגמה, הרוב בברדפורד, עיר עם שיעור גבוהה של יוצאי אסיה, הצביע בעד עזיבה. בלונדון, בה האוכלוסייה צעירה ועשירה יותר באופן יחסי, הרוב בחר בהישארות, אך ברובעים העניים יותר מספר המצביעים בעד עזיבה היה גבוה יותר.

בבארקינג ודאגנהאם, היכן שכיום פחות ממחצית מהתושבים מזהים עצמם כלבנים בריטים, 62% הצביעו בעד עזיבה. בניוהאם השכנה, אחד מהאזורים העניים והמגוונים ביותר מבחינה אתנית במדינה, 47% הצביעו בעד עזיבה.

על אף שמימדי ההגירה תפסו מקום מרכזי בקמפיינים לקראת משאל העם, עבור מרבית המצביעים בעיקרו של דבר לא היה מדובר בהתנגדות לאנשים שהגיעו לבריטניה ממדינות אחרות. הדיון על הגירה התבסס על ניסיון עם מעבידים המשתמשים בכל אמצעי שהם יכולים כולל עובדים ממדינות אחרות להורדת רמות השכר, בנוסף לזעם נגד הקיצוצים בשירותים הציבוריים והחשש שהם לא יצליחו להתמודד עם גידול נוסף באוכלוסיה.

העובדה שאפילו נייג׳ל פרג', יו״ר יוקיפ, היה צריך להבהיר כי הוא לא תומך בשלילת הזכות של מהגרים מהאיחוד האירופי להישאר במדינה, משקפת את מצב הרוח הזה. יחד עם זאת, תנועת העובדים צריכה להיאבק בשביל שזה באמת יהיה המצב.

מאבק שכזה צריך להיות מקושר למאבק למען שכר מינימום שעתי של 10 פאונד, התנגדות לאפליה בשכר ולקיצוצים בשירותים הציבוריים. זוהי הדרך היחידה להגן על הזכויות של כלל העובדים ללא קשר לארץ המוצא שלהם.

ביטוי של זעם

המפלגה הסוציאליסטית חזתה מראש את מרד הקלפיות שהתרחש. במסמך שאושר בוועידת המפלגה בחודש מרץ הסברנו: "בדומה למשאל עם על עצמאות סקוטלנד ב־2014, המשאל על החברות באיחוד האירופי יכול להפוך לאמצעי שבאמצעותו עובדים רבים יביאו את זעמם על מדיניות הצנע המתמשכת. אלה הם המונחים בהם אנחנו צריכים להציג את המשאל, תוך שאנחנו מסבירים שהצבעה בעד עזיבה יכולה להפיל את השמרנים".

עכשיו, לאחר המשאל גם "מומנטום", הארגון שהוקם בתחילת דרכו בשביל לארגן את התומכים של קורבין, מכיר בכך. "נראה כי מיליוני אנשים בחרו בעזיבה כדי להצביע נגד גלובליזציה משולחת רסן שהביאה לדריכה במקום או להידרדרות בתנאי המחייה, שעה שיוקר המחייה עולה", אומרים במומנטום. למרבה הצער, הם הכירו בכך רק היום, אחרי שניהלו קמפיין בעד הישארות באיחוד!

צפו בדיבייט בין שרה ווראק מהמפלגה הסוציאליסטית למיכאל צ׳סאם מארגון "מומנטום" על העמדה שהשמאל הסוציאליסטי צריך לאמץ ביחס למשאל:

למעשה, מרד הקלפיות התרחש למרות הכישלון המוחלט של מרבית מנהיגי ארגוני העובדים ולמרבה הצער גם של ג׳רמי קורבין להציג עמדה עצמאית של מעמד העובדים במשאל באמצעות קמפיין סוציאליסטי ואינטרנציוניליסטי בעד יציאה, שהיה מבדל את עצמו מיוקיפ ושות׳ ויוצא נגדם.

כך עשתה המפלגה הסוציאליסטית. הסברנו כי אנחנו מתנגדים "לאיחוד הבוסים האירופי", הפועל לטובת ה־1% אבל תומכים בסולידריות של עובדים ברחבי היבשת וקוראים לקונפדרציה סוציאליסטית של אירופה על בסיס הצטרפות חופשית.

בניגוד לכך, פרנסיס אוגריידי, המזכ״לית של התאחדות האיגודים הבריטית, TUC, הופיעה לצידה של מנהיגת השמרנים בסקוטלנד רות׳ דוידסון, ללא מילה אחת של ביקורת נגד ממשלת השמרנים.

ג׳רמי קורבין וג׳ון מקדונל סירבו להופיע לצידם של פוליטיקאים מהמפלגה השמרנית. יחד עם זאת הם נוצלו באכזריות על ידי דויד קמרון, שניסה לקדם הצבעה בעד הישארות ולהציל את עורו. בראיון לאובזרבר (12.6), קמרון דחה ברוב חוצפתו את הטענות כי הוא מנכס רעיונות לא לו בשביל לחזק את הממסד וקרא "להקשיב לג׳רמי קורבין ולמפלגת הירוקים".

המצב הפוליטי היה מתהפך אילו ג׳רמי קורבין היה נצמד לעמדה הקודמת שלו שהתנגדה לאיחוד האירופי. בזמן אישור אמנת מאסטריכט הוא עצמו הסביר כי מדובר "בגוף השולל מהפרלמנטים של המדינות את הסמכות לקבוע מדיניות כלכלית ומעביר אותה לידי חבורה של בנקאים לא־נבחרים".

קמפיין המסביר כי הלאמת הרכבת ותעשיית הפלדה מנוגדת לחוקי האיחוד האירופי, יחד עם הבעת סולידריות עם העובדים ביוון, באירלנד ובשאר מדינות האיחוד, היה יכול להגדיל את הרוב התומך ביציאה ולהביא לא רק להתפטרותו של קמרון, אלא גם להקדמה מיידית של הבחירות. האפשרות של הקמת ממשלת לייבור בראשות ג׳רמי קורבין היתה ניצבת אז על סדר היום.

היעדרו המוחלט של הקול ההמוני של מעמד העובדים מהויכוח סביב המשאל, איפשר לחבר מפלגת השמרנים לשעבר וסוחר ניירות הערך לשעבר נייג׳ל פרג', להציג את עצמו באופן מטעה בתור הקול של "האנשים הקטנים". במציאות, כמובן, רעיונות "האנגלים הקטנים" מעוררי המחלוקות של יוקיפ אינם מציעים שום התקדמות לאנשים ממעמד העובדים.

יחד עם זאת, על אף הטעויות הקשות שנעשו על ידי מרבית המנהיגים של תנועת העובדים בזמן הקמפיין לקראת המשאל, זה כלל לא אוטומטי שיוקיפ וגורמים מסוגה ירוויחו מכך.

קריאה ברורה לקיום בחירות כלליות באופן מיידי, עדיין יכולה להוביל לעלייתה לשלטון של ממשלת לייבור בהובלת ג׳רמי קורבין, בייחוד אם היא תציג מצע הדוחה את מדיניות הצנע.

במקביל, התנועה של העבודה המאורגנת צריכה לצאת להתקפה נגד ממשלת השמרנים החלשה והמפולגת, ולהיאבק למען קריאה לשביתה כללית של 24 שעות כנגד כל איום בצעדי צנע חדשים על רקע היציאה מהאיחוד.

התמיכה בשיעור של 91% בצעדי שביתה של איגוד המורים,NUT, מצביעה על מצב הרוח שהחל להתפתח עוד טרם המשאל. כך גם ההצבעות שהתקיימו בקרב עובדי הרשויות המאוגדים ב־UNISON ו־UNITE ובוועידות של ארגון העובדים GMB ושל התאחדות העובדים של ויילס בהן הוחלט לדרוש מהרשויות המקומיות לקבוע תקציב ללא קיצוצים.

את ההחלטות האלה יש להפוך כעת לפעולה. הוועידה של רשת חברי הוועדים הארצית ( NSSN), שתתקיים ב־2 ביולי, תהיה הזדמנות חשובה עבור פעילי איגודים מהשורה להתכנס ולדון בדרך לבנות תנועה כזאת.

ברור שעבור בעלי ההון בבריטניה ממשלת לייבור בהובלת ג׳רמי קורבין היא תסריט גרוע. הם יעשו את מיטב המאמצים כדי להימנע מכך, וזאת מתוך פחד מהציפיות שממשלה כזאת תעורר בקרב אנשים עובדים אחרי שנים של צנע.

לכן מעמד בעלי ההון והנציגים הנאמנים שלו בספסלי הפרלמנט של הלייבור מנסים כבר עכשיו, כפי שהזהרנו, להפיל את האשמה בבחירה בעזיבה על כתפיו של ג׳רמי קורבין, ולתרץ בכך מהלכים נגדו.

בזמן כתיבת שורות אלה, מרגרט הודג' ואן קופיי, שתי חברות פרלמנט ימניות במיוחד מטעם הלייבור, כבר הגישו הצעת אי אמון בג׳רמי קורבין לסיעת מפלגת הלייבור בפרלמנט.

הבחירה בג׳רמי קורבין לראשות הלייבור הייתה ביטוי למצב רוח מתעצם נגד מדיניות הצנע בחברה. על אף שבאופן בלתי־צפוי, מצב הרוח הזה השתקף במרוץ לראשות הלייבור, הוא התבסס על זרימת מצביעים, שהייתה בעיקרה מחוץ לשורות הלייבור. לרוב היה מדובר בצעירים או במצביעים המסורתיים של הלייבור שנטשו אותה וחזרו בגלל שהם חיפשו משהו שונה משרשרת מנהיגי המפלגות — גם מהשמרנים וגם מהלייבור — שפעלו למען האינטרסים של ה־1%.

למרבה הצער, אבל, כבר מתחילת הדרך הוקף קורבין במנגנון הימני של המפלגה הנחוש לחתור תחתיו ולהיפטר ממנו.

החודש האחרון הראה, כפי שהזהרנו, שאין אפשרות לפשרה עם אותם נציגים של הממסד הקפיטליסטי במפלגה. להיפך, כל נסיגה של הנהגת הלייבור לטובת אותם גורמים תביא לשחיקת התמיכה בקורבין בקרב התומכים שמתלהבים מהעמדות שלו.

במקום זאת, את קריאות התיגר מימין יש להדוף בנחישות. קורבין צדק כשהוא אמר כי רבים הצביעו בעד היציאה מהאיחוד במחאה כנגד הצנע.

מאבק נגד מדיניות הצנע

עכשיו קורבין צריך לפתוח במאבק נגד מדיניות הצנע. המצע איתו רץ לראשות הלייבור צריך להיות נקודת הפתיחה של המאבק. זה צריך לכלול התנגדות ברורה לצעדי צנע, ולא משנה מי מיישם אותם: בריסל, הממשלה בווסטמינסטר או הרשויות המקומיות. עמדה כזאת — כולל דרישה לשכר מינימום שעתי של 10 פאונד והשקעת מאסיבית בדיור ציבורי — יכולה להלהיב לא רק את מי שבחר בו לראשות הלייבור אלא גם עובדים רבים אחרים ללא קשר למה שהצביעו במשאל.

מעמד בעלי ההון מתמודד עם משבר. הם מחפשים באופן נואש אחר מפלגות שיפעלו למען האינטרסים שלהם באופן מהימן. זה לא יהיה פשוט עבורם להימנע מהכרזה על בחירות חדשות. יש אפילו אפשרות שהפילוגים בשורות הלייבור והשמרנים, שעה שכל אחת ממפלגות מחזיקה מעמד כגוף אחד בעיקר הודות לשיטת הבחירות, יביאו להיערכות מחדש של הפוליטיקה הבריטית. פילוג בשורות השמרנים והלייבור יכול להביא לחיבור בין האגף הפרו־קפיטליסטי בלייבור לאגף תומך האיחוד האירופי במפלגה השמרנית.

לא סתם נכתב ב"פייננשל טיימס" (14.6) כי "ההתערבבות החברתית בין השמרנים ללייבוריסטים המתונים במטה של קמפיין ההישארות דווקא עובדת טוב". יש אפילו אפשרות שהמעמד הקפיטליסטי יכול לשנות את עמדתו ולתמוך בשינוי שיטת הבחירות לשיטת בחירות יחסית כדי לנסות ולהעלות קואליציה כזאת לשלטון.

אך בזמן שמעמד בעלי ההון מתמודד עם כאוס, זה דחוף שמעמד העובדים יגבש קול פוליטי משלו. תוצאות המשאל מצביעות על הפוטנציאל העצום למאבק המוני נגד הצנע בבריטניה. המשימה הדחופה על סדר היום היא הקמת מפלגה המונית שמסוגלת להוביל מאבק שכזה באמצעות תוכנית פוליטית סוציאליסטית.