ראש ממשלת עיראק, עאדל עבד אל־מהדי, נאלץ להתפטר ב־30 בנובמבר אחרי חודשיים של התקוממות המונים ברחובות בגדאד וערים מרכזיות נגד השחיתות השלטונית, קריסת השירותים החברתיים, יוקר המחיה והאבטלה.

חודש קודם התפטר ראש ממשלת לבנון, המיליארדר סעד חרירי, בעיצומה של מחאה המונית שהוציאה לרחובות כשני מיליון תושבים — כשליש מהאוכלוסייה! — בהשראת ההפגנות בעיראק ובתגובה לגזירות צנע דרקוניות.

האליטה המושחתת בעיראק חוששת שההתקוממות, שבינתיים התפתחה בעיקר בקרב האוכלוסייה השיעית, תוסיף ותתרחב. כבר עכשיו "מהפכת תישרין" (מהפכת אוקטובר־נובמבר) היא התנועה ההמונית הממושכת והרחבה ביותר שידעה עיראק בעידן שלאחר שלטון סדאם.

המפגינים מחו גם נגד ההתערבות הזרה של המשטר האיראני השכן לטובת הממשלה הקפיטליסטית המקומית, ואף העלו באש את הקונסוליה האיראנית בעיר נג׳ף. משטר האייתוללות בטהראן התמודד בשבועות האחרונים בעצמו עם גל של הפגנות במעל מאה ערים ויישובים, כולל בקרב המיעוטים הערבי והכורדי, בתגובה להעלאת מחירי הדלק וסביב קריאות "מוות לדיקטטור!" נגד השליט ח׳מנאי.

ממשלת עיראק ניסתה תחילה מס־שפתיים בדמות הבטחות לשינוי כדי להשקיט את הרחובות. אך בהמשך ובדומה למקבילתה האיראנית, היא פנתה להטביע בדם את ההתקוממות, בסיוע המיליציה הפרו־איראנית "כוחות ההתגייסות העממיים", כולל באמצעות ירי אוטומטי של קליעים. מעל 400 אזרחים נהרגו. למרות זאת, המאבק נמשך וראש הממשלה הסתלק.

בלבנון, חזבאללה, שהיה שותף לממשלת "האחדות הלאומית" הניאו־ליברלית של חרירי ושהתמיכה הציבורית בו נפגעה גם בקרב הקהילה השיעית, מסית נגד ההפגנות, וכבר נרשמו תקריות של תקיפות מצד תומכיו נגד מפגינים.

נגד ה"הפרד ומשול"

הן בעיראק והן בלבנון, מפגינים ומפגינות מקבוצות עדתיות שונות חברו למאבק משותף ויצאו נגד ה"הפרד ומשול" על רקע עדתי. זוהי חזרה תקיפה יותר על מגמה שבלטה גם בשיא "האביב הערבי", גל ההתקוממויות המהפכניות שטילטל את האזור ב־2011, ועורר השראה גם ב"מחאת האוהלים" ההיסטורית בישראל.

בהיעדר מנהיגות פוליטית מתאימה שתוכל להציע דרך קדימה למאבק ואלטרנטיבה כוללת, של שינוי סוציאליסטי, מול המדיניות של המעמדות השליטים והמערכת הקפיטליסטית פושטת־הרגל, המאבקים ההמוניים הנחושים והתקוות לחברה חדשה נרמסו אז בידי מהפכות־נגד ברוטליות בהובלת כוחות ימין אסלאמיסטיים, גנרלים ומעצמות קפיטליסטיות עולמיות ואזוריות.

ההתנגדות המוגברת לשסע העדתי במאבקים בעיראק ובלבנון התעוררה כעת במיוחד בעקבות מלחמות האזרחים הזוועתיות בעיראק, בסוריה ובלוב, והעלייה של ארגון הטרור הסלפי הקיצוני דאע״ש מתוך התופת של מלחמות האזרחים.

הצביעות של טראמפ ונתניהו

באופן ציני, מכיוון ממשל טראמפ ושלטון נתניהו נשמעו התבטאויות אוהדות כלפי המאבקים של ההמונים באזור, בשל הפגיעה באינטרסים של המשטר האיראני. אך טראמפ ונתניהו מובילים בעצמם מדיניות ניאו־ליברלית הרומסת עובדים ועניים. כמו כן, הסנקציות הכלכליות החמורות שמטיל ממשל הימין האמריקאי בתמיכת נתניהו לא רק אחראיות לפגיעה קשה בתנאי המחיה של איראנים מהשורה, אלא אף מסייעות פוליטית לשלטון בטהראן להסית נגד ההפגנות.

בעיראק, ההמונים יוצאים נגד סדר היום שהורישה הפלישה האימפריאליסטית של ארה״ב לעיראק ב־2003, אז בתמיכה נלהבת של נתניהו. המלחמה העצימה סכסוכים עדתיים, הקלה על המשטר האיראני להתערב בנעשה בעיראק, ונוצלה לקידום מדיניות ניאו־ליברלית אגרסיבית, "דוקטרינת הלם".

בלבנון, מיליונים זוכרים את הפלישות וההפצצות הישראליות, שלוו בניסיונות מצד ממשלות קפיטליסטיות בישראל לנצל וללבות את ה"הפרד ומשול" העדתי.

כעת, נתניהו ושר הביטחון החדש שלו, בנט, מובילים הסלמה גלויה ברטוריקה ובצעדים הצבאיים בעימות בין ישראל ואיראן, מה שעלול להוביל בהמשך גם לתרחישי עימות עד כדי התלקחות של מלחמה.

בדומה לשליטים אחרים באזור, שלטון הימין הקפיטליסטי בישראל שלח צבא והרג מאות מפגינים לא חמושים בשנתיים האחרונות על גבול רצועת עזה — בשורה התחתונה כדי להגן על המשך מדיניות של החזקת מיליוני בני־אדם ללא זכויות ובתנאי עוני ומצוקה, וליבוי והנצחה של הסכסוך הלאומי.

בין המאבקים לצדק חברתי באזור לבין סדר היום המטורף של אליטות קפיטליסטיות מושחתות ושליטים מחרחרי מלחמה צריך לבחור צד. המפתח לעתיד של צדק חברתי ושלום עובר באפס אמון כלפי כל המדיניות של פוליטיקאים קפיטליסטים ולאומנים מושחתים, כולל במהלכים הצבאיים שהם מבצעים באצטלת "ביטחון".

כמו בהפגנות בלבנון, גם במאבקים החברתיים בישראל צריך להגיד לא ל"הפרד ומשול" בין אנשים עובדים, צעירים וקהילות מודרות, ובפרט יהודים וערבים, שלהם אינטרס חיוני להיאבק יחד, על בסיס מעמדי, כדי לקחת את השליטה במשאבים ובהגה השלטון מידי האליטות המושחתות.