צעדי ההסגר בלבנון, שננקטו באמצע מרץ הביאו לסיומו של גל מחאות המוניות שהחל ב־17 באוקטובר 2019.

תנועת המחאה, שפרצה תחילה כנגד סדרה של מיסים חדשים כחלק מתוכנית צנע חסרת תקדים, התרחבה במהירות שיא. בשלב מסוים יצאו לרחובות קרוב לשני מיליון אישה ואיש, שליש מאוכלוסיית המדינה, כדי להפגין בזעם נגד שנים של מדיניות נאו־ליברלית. חשוב להדגיש כי, התנועה חצתה הפרדות עדתיות.

ככל שהתקדמה הפכה התנועה לרדיקלית יותר ודרשה את התפטרות הממשלה וסוף למערכת הפוליטית המבוססת על חלוקת כוח מסואבת בין האליטות של העדות השונות בלבנון. התנועה הובילה להתפתחות של תהליך מהפכני בלבנון. ראש הממשלה דאז, סעד חרירי, נאלץ להתפטר. דרישות חברתיות שעלו כללו מערכת מיסוי פרוגרסיבית, והשקעה מאסיבית בשירותי רווחה ובתשתיות חשמל ומים. צעירים ובייחוד נשים צעירות, מילאו תפקיד מכריע בהמשך בניית המומנטום של המחאות. יחד עם זאת, המחסור בהנהגה ובמבנים דמוקרטיים, והיעדר ארגונים עצמאיים של מעמד העובדים החלישו את תנועת המחאה.

ההקשר הכלכלי

לבנון מסתמכת בצורה משמעותית מאד על ייבוא. 80% מאספקת המזון וכמעט 90% ממוצרי הצריכה נרכשים מחוץ לגבולות המדינה. המודל הכלכלי של המדינה נסמך על צריכה על פני ייצור. ב־2017, הגיע החלק של מגזר השירותים לארבע חמישיות מהתמ״ג.

להעברות של כספים ממהגרי עבודה לבנונים בחו״ל יש חשיבות קריטית לכלכלה הלבנונית. כספים אלה מהווים 12.7% מהתמ״ג, רק 17 מדינות בעולם מחזיקות בשיעור גבוה יותר. מקור רוב העברות הכספים הוא ממהגרי עבודה המועסקים בתעשיית הנפט של מדינות המפרץ, ועל כן הן תלויות ברווחי הנפט.

עם הירידה במחירי הנפט מאז המשבר של 2008, גם העברות הכספים הללו ירדו. הנפילה האחרונה במחירי הנפט תביא לירידה עוד יותר גדולה.

בנוסף למערכת הפוליטית העדתית, המושחתת מן היסוד, גם הסוגיות הגאו־פוליטיות, כולל מלחמת האזרחים בת 8 השנים בסוריה השכנה, הקרע עם סעודיה ב־2017, והסנקציות של ארה״ב על איראן, החריפו את ההידרדרות של כלכלת המדינה, שצמחה בממוצע ב־0.3% בלבד לאורך העשור האחרון. כמובן שאת הנתון הזה יש לראות בהקשר של הצמיחה הכלכלית החלשה ברחבי העולם מאז המשבר של 2008–2009.

המשבר הכלכלי מחריף

כבר בנובמבר 2019, הבנק העולמי צפה כי שיעור העוני בלבנון יעלה מ־30% ל־50% בשנת 2020. לפי נשיא לבנון, בתחילת השנה שיעור האבטלה עמד על 46%. כשני שליש מהמועסקים עבדו עבור שכר נמוך. זה היה המצב לפני סגר הקורונה שרק החריף אותו.

בלבנון יש את מספר הפליטים הגבוה ביותר בעולם ביחס לאוכלוסייה, כשהפליטים מסוריה בלבד מהווים כרבע מ־5.9 מיליון התושבים במדינה. באופן מדהים, 97% מהפליטים מועסקים בסקטור הבלתי־פורמלי, המהווה 55% מכלכלת לבנון. זה מעמיד אותם בסיכון הגבוה ביותר להידבקות בנגיף או לרעב.

לפי ראש הממשלה, הפיקדונות הבנקאיים צנחו ב־5.7 מיליארד דולר כבר בחודשיים הראשונים של השנה, וזאת למרות ההגבלות על משיכות כספים. סביר כי רוב הכספים הועברו אל מחוץ לגבולות המדינה לצד חלק קטן בהרבה שנאגר על ידי הציבור. על אף שבחודש מרץ הוסיפה הממשלה הגבלות על משיכת דולרים במזומן, ואסרה על העברות כספים לחו״ל, ראש הממשלה עדיין מתלונן כי בריחת ההון ממשיכה. בעלי חסכונות ופקדונות קטנים איבדו את הגישה לכל הכספים שהחזיקו בדולרים, בעוד שהסכומים שהוחזקו בלירה לבנונית התאדו בגלל האינפלציה. אבל לעשירים עדיין יש אפשרות להעביר כספים לחו״ל. ההגבלות הפיננסיות האלה, בשילוב עם תחושת חוסר הצדק הכלולה בתמונת המצב, תדלקו את הזעם כנגד הבנקים.

עם חוב ציבורי תופח שעומד כיום על 170% מהתמ״ג — אחד הגבוהים בעולם — הודיעה ממשלת לבנון ב־9 במרץ כי לא תעמוד בתשלום חוב של 1.2 מיליארד דולר עבור איגרות חוב במטבע זר. זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה של לבנון שהמדינה לא עומדת בהתחייבויותיה לתשלום חובות. כעת, קרן המטבע העולמית צופה כי הכלכלה תתכווץ ב־12% ב־2020 לאחר התכווצות של 6.5% ב־2019. המגיפה וצעדי ההסגר הנלווים, רק החריפו את המצב שהיה גם ככה קשה במיוחד.

בחודשים האחרונים הלירה הלבנונית איבדה בפועל שני שליש מערכה. שער החליפין של הלירה לדולר מקובע רשמית על 1507 לירות לדולר אחד. אך בזמן כתיבת שורות אלה, נסחר הדולר אצל חלפני הכספים לפי שער של אחד ל־4300 לירות לבנוניות. זה גרם לזינוק במחירים בזמן ששכבות רחבות בציבור, במיוחד אלה שמועסקים באופן בלתי־רשמי או בעבודות עונתיות, נשארו ללא שום הכנסה עקב הסגר.

הסגר

ממשלת לבנון הכריזה על סגר כלל־ארצי ב־15 במרץ. כוחות הביטחון נשלחו לפטרל ברחובות ולאכוף עוצר לילי.

חל איסור על התקהלות, וחברות ובתי עסק לא חיוניים נסגרו. הבטחת הממשלה לסייע למשפחות העניות ביותר לא יושמה בפועל. כך גם לא ננקטו שום פעולות כדי להגן על דיירים מפני פינויי בתים. הצעד היחיד שהממשלה הצליחה ליישם היה דחיית מועדי התשלום של מיסים וחשבונות מים וחשמל וכו'. הסיוע למשפחות במצוקה נפל על כתפיי עמותות שמסתמכות על תרומות.

על אף שרשמית גבתה הקורונה מחיר בנפש נמוך יחסית, עם 845 חולים מאומתים ו־26 מתים נכון ל־10 במאי, סביר כי ההתפשטות האמיתית של הנגיף משמעותית גבוהה יותר, וזאת בגלל המחסור בבדיקות, בייחוד בקרב הפליטים.

סימני ייאוש ניכרו כבר בתחילת הסגר. בסוף מרץ, תמונותיו של פועל בניין מובטל שמציע למכור כליה כדי למנוע מהמשפחה שלו להיזרק לרחוב, הפכו להיות ויראליות ברשתות החברתיות. כמו כן, דווחו מספר ניסיונות של הצתה עצמית. לקראת השבוע האחרון של אפריל, העריכה הממשלה כי 75% מהאוכלוסייה זקוקים לסיוע, כולל סיוע במזון. בקרב הפליטים, שיעור הנזקקים מוערך ב־90%. למרות הקלות בסגר שאפשרו את פתיחת חלק מהחנויות החל מה־23 באפריל, ההוראה להסתגר בבתים הייתה בתוקף עד ה־10 במאי. היא חודשה שוב כעבור יומיים ב־12 לחודש, בעקבות עליה מחודשת במספר החולים המאומתים.

המרד מתפרץ מחדש

התפרצות מחודשת של תנועת המחאה החלה לרחוש לראשונה ב־21 באפריל, כשמוחים החלו לארגן שיירות של מכוניות עם דגלי לבנון ברחבי המדינה. מחאה אחת כזאת כוונה נגד מפגש של חברי פרלמנט בביירות. המחאות נטו להיות די גדולות — בחלק מהמקרים משפחות שלמות השתתפו, כולל הילדים. המחאות לבשו בחלק מהמקרים אופי חגיגי, וכללו שלטים שהוכנו מראש בבית ודגלי לאום.

המחאות הללו שמרו על כללי הריחוק החברתי, והיו די מאופקות בהשוואה לאלו שהתפרצו בטריפולי, העיר השנייה בגודלה בלבנון, בלילה של יום ראשון ה־26 באפריל. זאת הייתה קריאת התיגר הראשונה על העוצר הלילי שהוכרז עם תחילת הסגר. עד כה, מדובר במחאות קטנות יחסית של מאות ולא של אלפים. זה די מובן, על רקע המגיפה והסגר. אלה שיוצאים לרחובות הם אלה שהתייאשו ו/או עברו כזו רדיקליזציה שהם מוכנים להסתכן בהידבקות או בדיכוי מצד המדינה. המשתתפים היו בעיקר צעירים וצעירות, שהתעמתו בעזרת אבנים ובקבוקי תבערה עם כוחות הביטחון שהשתמשו בגז מדמיע, בכדורי גומי ובחלק מהמקרים באש חיה. בעימותים נהרג גבר בן 26. בחלק מהמקרים, התמיכה במהומות בקרב שכבות רחבות בציבור התבטאה בתיפוף על סירים ומחבתות מחלונות וממרפסות הבתים.

הרעב הוא סוגייה שחוזרת על עצמה בקרב המוחים. יחד עם זאת, המוחים דורשים גם את התפטרות הממשלה. מלבד המערכת הפוליטית העדתית והמושחתת, הבנקים נתפסים בתור האחראים למשבר. L’Orient le Jour, עיתון יומי נפוץ בלבנון בשפה הצרפתית, ציטט את אחד המפגינים: "המחאה שלנו היא לא עדתית, זה מאבק מעמדי בין העם הלבנוני שקרס תחת נטל העוני ובין המערכת הבנקאית שאחראית להידרדרות המצב הכלכלי". זה לא מקרי שעם התפשטות ההפגנות לערים נוספות, 15 בנקים בלבנון הפכו מטרה להצתות ולמעשי ונדליזם.

בעיצומם של האירועים, האשימו ראש ממשלת לבנון חסן דיאב ויו״ר הבנק המרכזי (המחזיק בתפקיד מאז 1993), זה את זה במשבר. מבחינת שכבות רחבות באוכלוסייה, אין ספק כי גם הממשלה וגם הבנקים איבדו כל אמון. באותו הזמן, מפקד הצבא האשים "גורמים זרים" בליבוי האלימות.

אחרי ארבעה ימים של התנגשויות אלימות בין המפגינים והמפגינות לכוחות הביטחון, נאלצה הממשלה לאמץ תוכנית חילוץ כלכלית. הממשלה מקווה לקבל הלוואה של 10 מיליארד דולר מקרן המטבע העולמית (IMF), בנוסף להעברת 11 המיליארד שהובטחו ללבנון ב־2018. אבל זה לא יקרה לפני יישום רפורמות כלכליות ופוליטיות ונקיטת צעדים כנגד השחיתות. ההערכה היא שלבנון זקוקה לפחות ל־80 מיליארד דולר כדי לצאת מהמצב אליו נקלעה. סכומים כאלה לא יימצאו בקלות, בייחוד לא בעיצומו של משבר כלכלי עולמי עמוק.

הרפורמות שקרן המטבע דורשת, לא ייטיבו, כמובן, עם מעמד העובדים ועם החלקים בחברה הסובלים מדיכוי . לצורך המחשה, תוכנית החילוץ צופה פיחות של הלירה לשער חליפין של 3500 מול הדולר, מה שישקף בצורה מדויקת יותר את הערך האמיתי שלה אבל גם ייקבע את הזינוק במחירים. עליות המחירים כבר הפכו לשאלה של חיים ומוות עבור הציבור. חוסר היכולת של המערכת הכלכלית והמערכת הפוליטית להבטיח את הצרכים הכי בסיסיים והכי מידיים של ההמונים היא מתכון להמשך ולהתרחבות של המחאות.

סימן לבאות?

על אף שיכול להיות שהמקרה של לבנון באמת מיוחד, בגלל שהכלכלה שם כבר חוותה משבר חריף בשנה שעברה, ההתפתחויות שם הן ככל הנראה סימן לבאות במקומות נוספים. למעשה, משבר כלכלי בינלאומי חריף היה צפוי להתפתח עוד לפני המגיפה. לכן, יכול להיות שההתפתחויות בלבנון רק מקדימות במעט את המגמה הכללית, ואכן מאות מפגינים ומפגינות כבר יצאו לרחובות בעיראק.

בלבנון, כמו בכל שאר המקומות, המגיפה והצעדים שננקטו כדי לבלום אותה חשפו את כל הסתירות הקיימות. העולם יצא מהמשבר הכלכלי של 2008–9 במחיר של זינוק חד ברמות החוב. החובות צפויים להאמיר עוד במשבר הנוכחי. בנוסף לכך, משיכת השקעות ובריחת הון, מרכיב קבוע במהלך העניינים בלבנון, הופכים גם כן לשאלה בוערת ברחבי העולם הניאו־קולוניאלי. כבר בשלב זה, בריחת ההון מ-"השווקים המתעוררים" גדולה פי ארבע לעומת המשבר של 2008–09. בנוסף לכך, לבנון היא ממש לא המדינה היחידה שעומדת בפני אפשרות של פשיטת רגל בתקופה הבאה.

בעוד שהמגמה הכלכלית ברמה הגלובלית היא של דפלציה — ירידת מחירים כתוצאה מהירידה בביקושים, במיוחד במגזר התיירות והשירותים — במדינות כמו לבנון, פיחות המטבע יוביל לתקופות של אינפלציה ואפילו היפר־אינפלציה, שעשויות לתדלק חוסר שביעות רצון.

מלבד לבנון, סביר שהכלכלות של מדינות כמו ירדן ומצרים יסבלו גם כן מירידה בהעברות כספים ממהגרי עבודה המועסקים במדינות המפרץ, כתוצאה מקריסת מחירי הנפט. אך הבעיה קשורה לא רק לירידה ברווחי הנפט. מהגרי עבודה בכל העולם פגיעים לפיטורים ולקיצוצי שכר, ועל כן הירידה בכספים שהם מעבירים למשפחות במדינות המוצא תהיה גלובלית. הבנק העולמי צופה ירידה של 19.7% בהעברות כספים למדינות עם הכנסה נמוכה עד בינונית ב־2020 — הירידה החדה ביותר מזה שנים.

לבנון גם כלל אינה יוצאת דופן מבחינת הפגיעות הכלכלית של האוכלוסייה שלה כתוצאה מצעדי הסגר. ארגון העבודה העולמי של האו״ם (ILO), דיווח ב־2018 כי 2 מיליארד עובדים או 61% מכוח העבודה בעולם, מועסקים במגזר הבלתי־רשמי. גם שוק העבודה הרשמי מתאפיין במשרות ללא ביטחון תעסוקתי, כשגם דמי האבטלה אינם מובטחים. האו״ם צופה רעב "בממדים תנ״כיים", וסכנת הרעב יכולה לדחוף מאות מיליונים למרד.

משימות פוליטיות

יש צורך דחוף לבנות ארגונים עצמאיים של מעמד העובדים, כולל איגודים מקצועיים עצמאיים ולוחמניים, כדי שמעמד העובדים יוכל לתפוס את התפקיד המוביל בתנועת המחאה. זה הכרחי כדי למנוע את הופעתם מחדש של שסעים והפרדות עדתיות בקרב ההמונים.

מעמד העובדים זקוק גם לארגון פוליטי משלו, עם תפיסה סוציאליסטית מהפכנית. סדר הגודל של המשבר בלבנון מדגיש בבירור כי אין אפשרות של ממש לקדם שינויים תחת המערכת הנוכחית. אפילו לשינויים חברתיים מוגבלים לא נותר מרחב.

העובדות, העובדים וההמונים המדוכאים, צריכים להתארגן במקומות העבודה שלהם ובשכונות שלהם. נחוצות ועדות מאבק, שייבחרו בצורה דמוקרטית, כדי להבטיח את הצרכים הבסיסיים של ההמונים, כגון מזון, שירותי בריאות וכן כדי לפקח על המחירים. המשאבים ומשק העבודה צריכים להיות מאורגנים למטרה זו.

החיבור בין ועדות מהסוג הזה יכול להוות את הבסיס להקמת אסיפה מכוננת מהפכנית שתחליף את המערכת המסואבת של היום המתבססת על הפרדה עדתית. האסיפה המכוננת תיקח את השליטה על הבנקים, על משאבי הטבע ועל אמצעי הייצור כחלק ממעבר לכלכלה מתוכננת באופן דמוקרטי, כלכלה סוציאליסטית, שתיתן מענה לצרכים של האנשים מהשורה.

אבל המשבר הכלכלי והמגיפה הם גלובליים והם דורשים תגובה בינלאומית. התנועה של מעמד העובדים והחלקים המדוכאים בחברה הלבנונית תזכה לסולידריות מדהימה, אם היא תפנה לאחים ולאחיות שלה במזרח התיכון וברחבי העולם. מעבר לכך, הפתרון של הבעיות הכלכליות לא יתאפשר, אם המעבר לכלכלה מתוכננת יקרה בלבנון בלבד, ועל כן נחוצה בניית קשרים עם תנועות עובדים באזורים נוספים, כדי שלבנון סוציאליסטית תהיה חלק מקונפדרציה סוציאליסטית של מדינות המזרח התיכון.