ביום רביעי שעבר, 12 באוגוסט, חתם איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים על הסכם בעקבות שבועות של מאבק שהגיע לשיאו בשביתה בת 16 יום ביולי. השביתה בדרישה לשיפור שכר ותנאים התארגנה דווקא על רקע עומס גובר בתקופת הקורונה, ולאחר שהאוצר והממשלה גררו רגליים במשך שנים וסירבו לדרישות בסיסיות שהעלו העובדות.

כפי שתיארנו בחלק הראשון ("כשיו״ר האיגוד הובילה הפגנות וחסימות כבישים", 11.8), המאבק — בהשתתפות אלפי עובדות ועובדים, יהודיות וערביות, שגם הפגינו וחסמו כבישים — הציב דוגמה חשובה לאפשרות ולנחיצות להיאבק לא רק לבלימת הפגיעה בתנאי המחיה והעבודה על רקע המשבר הכלכלי והחברתי חסר התקדים, אלא גם נגד הנורמה ערב המשבר, של שכר נמוך ושירותים ציבוריים מיובשים.

סבב המאבק האחרון הגיע להישגים, המתבלטים נוכח הפגיעה הקשה בהכנסתם של מאות אלפי משקי בית במשבר. לטווח המיידי, העובדות הסוציאליות השיגו פיצוי תקופתי, עד יוני הבא, המסתכם בכאלף שקל בממוצע לחודש בחישוב למישרה מלאה, ולפי ההסכם, צו הרחבה אמור להחיל חלקית את הפיצוי גם על אלפי עובדות בשירותים המופרטים, שברובן לא שבתו. מעבר לכך, אחרי שנים ארוכות של סירוב לתיקון עיוותי שכר, ההסכם החדש מתניע משא ומתן על רפורמה במבנה השכר, והשיג התחייבות תקציבית למימון "פעימה ראשונה" ברפורמה, שאמורה לצאת לדרך ביולי 2021. זו מיועדת בין השאר להקפיץ את השכר ההתחלתי, לחסל את התופעה של "השלמה לשכר מינימום" ולתקן עיוותים נוספים.

אומנם, ההישג סביב הרפורמה היה כרוך בפשרות בשלב הזה, עתידם של חלק מההישגים המובטחים עדיין לא ברור וייתכן שיידרש מאבק נוסף בנושא בהמשך. בנוסף, ישנן כמובן עוד סוגיות מהותיות אחרות על הפרק להמשך מבחינת איגוד העו״ס, ובהן מחסור בתקנים ומדיניות של ייבוש תקציבי והפרטת שירותי הרווחה, בד־בבד עם היבטים אחרים של מדיניות קפיטליסטית, אנטי־חברתית, המייצרת עוני ומצוקה. אולם ההישגים של הסבב האחרון יוכלו לסייע לסלול את הדרך גם למאבקים על הישגים נוספים.

בחלק זה ננסה להמשיך להתחקות אחר כמה מהלקחים שניתן להפיק מסבב המאבק האחרון, כולל להערכתנו נקודות תורפה מסוימות, לטובת חיזוק המאבקים העתידיים של איגוד העו״ס ואיגודי העובדים/ות בכלל.

"גיבוי מלא" מיו״ר ההסתדרות?

ממשלת המשבר הקפיטליסטית של הליכוד וכחול־לבן מפוצלת, לחיצה וחלשה על רקע המשבר המתפתח. אך בניגוד ליוזמה ולנחישות שהראו העובדות הסוציאליות והאחיות שיצאו להיאבק ולשבות בדרישה לשיפור תנאים, זועקת העובדה שהנהגת ההסתדרות בראשות בר־דוד, שנדחפה אומנם להכריז על צעדי סולידריות עם שביתת העו״ס בתוך כשבועיים, נמנעת כמעט כליל מהובלת מאבק שירתום את הכוח העצום של מעמד העובדים המאורגן להגנת תנאי המחיה והשירותים הציבוריים. למעשה, אף שצעדי הסולידריות סייעו להגביר את הלחץ על האוצר והממשלה, התפקיד שממלאת הנהגת ההסתדרות בעת הזאת הגביל במידה מסוימת גם את הישגי מאבק העו״ס בסבב האחרון.

עם זאת, האהדה הציבורית לעובדות הסוציאליות ולעובדות ועובדים חיוניים אחרים, במיוחד בעת הזאת, הפעילה לחץ מוגבר על הממשלה להיזהר מלהיחשף כ"אויבת הרווחה", ובמקביל הפעילה לחץ מוגבר גם על הביורוקרטיה השמרנית והפרו־קפיטליסטית בהסתדרות לספק מידה של גיבוי למאבקי העו״ס והאחיות. בר־דוד לא היה יוזם מאבק כזה על תנאי העובדות, אך הוא נאלץ במידה מסוימת ליישר קו. העובדה שהפעם, בניגוד לשביתה של 2011, בראש איגוד העו״ס לא ניצבה הנהגה רופסת ותבוסתנית, אלא הנהגה לוחמנית שהובילה בעצמה פעולות מחאה בשטח, יחד עם הנחישות של אלפי עובדות ועובדים מהשורה, איפשרה למאבק להגיע להישג תקופתי שאינו מובן מאליו. זו הייתה התוצאה של המהפך שהובילה תנועת 'עתידנו' בהנהגת האיגוד לפני שנתיים וחצי.

אף שבר־דוד אכן נדחף לצעדי גיבוי מסוימים, לאהדה ולשבחים שסיפקה לו הנהגת האיגוד סביב סוף המאבק, לרבות האמירה כי "לא היינו מצליחות להגיע לניצחון בלי יו״ר הסתדרות שנותן גיבוי מלא כמוך" (פרסום בעמוד הפייסבוק של האיגוד), לא היה בסיס ממשי לדעתנו. האם כך באמת נראה גיבוי מלא לעובדות הסוציאליות ולשאר ציבור העובדים?

יו״ר הסתדרות המוביל קו אנטי־דמוקרטי, שמרני ופרו־קפיטליסטי הוא משענת קנה רצוץ. גם בקרב תנועת עתידנו — שבשביתה ב־2011 מילאה תפקיד מרכזי במרד נגד התערבות אנטי־דמוקרטית שערורייתית של יו״ר ההסתדרות דאז, עופר עיני, וראתה שנה לאחר מכן את הדחת ועד עובדי הרכבת, בראשות גילה אדרעי, וראתה באחרונה את הדחת הנהגת עובדי אל־על ודחיקתו של ארגון העיתונאים החוצה מההסתדרות — קרוב לוודאי שישנן עובדות שאינן מזדהות עם יחס אוהד ליו״ר הנוכחי בר־דוד.

מובן שנחוץ לתמרן במצב הקיים ולרתום את הנהגת ההסתדרות לפעולה ככל שניתן. אולם חשוב גם להציג תמיד את תמונת המציאות. השגת "גיבוי מלא" מצד הנהגת ההסתדרות תוכל להתממש רק אם תצמח משורות ההסתדרות חלופה בולטת לבר־דוד ושות' סביב קו של דמוקרטיה איגוד־מקצועית ומאבק תקיף להגנת האינטרסים של מעמד העובדים והעובדות, ובכלל זה נגד מדיניות החונקת את שירותי הרווחה. למרבה הצער, קשירת כתרים וחלוקת שבחים לבר־דוד הולכות דווקא בכיוון ההפוך, ולמעשה מטפחות תדמית כוזבת ומעכבות בניית אלטרנטיבה כזו.

בניית חזית סולידרית מול התקפות הממשלה

האיגוד הוביל שביתה במים הסוערים של "משבר הקורונה", תחת מכבש של לחצים מכל כיוון. תנועת עתידנו הייתה במהלך השביתה ב־2011 בעמדת אופוזיציה לקו של הנהגת האיגוד — אופוזיציה שהתפתחה למרד של ממש. אך בשביתה של 2020 היא הייתה באופן מלא על ההגה. הפעם הופעלו עליה לחצים מסיביים מהממסד — בפרט מצד האוצר — "לשחק לפי כללי המשחק", להסתגל, לצמצם נקודת מבט ולמתן רטוריקה וציפיות.

הנהגת האיגוד הובילה אסטרטגיה המסתמכת קודם כול על קיום שביתה פעילה ולוחמנית, עם נכונות למאבק ממושך, בבחינת קרב התשה, ועל בנייה של אהדה ציבורית למאבק, וכן על תיאום ותמיכה מסוימת מהנהגת ההסתדרות. באופן חיובי, קו ההסברה בשביתה, חיבר בין הדרישות לשיפור השכר והתנאים לצורך ב"הנשמת השירותים החברתיים".

אלא שבסבב המאבק האחרון ההסברה מצד האיגוד עצרה בנקודה זו, ולמעשה נמנעה מהתייחסויות מרחיבות למדיניות הממשלה במשבר הנוכחי, בפרט בהקשר של המשבר הכלכלי והחברתי המתפתח, כמו גם למצוקות ולמאבקים אחרים של אנשים עובדים ושל צעירים בדרישה לחילוץ ולשינוי.

כל קרב איגוד־מקצועי מתנהל סביב דרישות ספציפיות, אך הוא צריך גם לקחת בחשבון את מטרות המלחמה. התייחסויות מצד הנהגת המאבק למשבר שמתפתח, למדיניות הממשלה, לשאר המאבקים החברתיים ולמטרות כלליות במאבק — כל אלו נחוצות, כדי לתרום להבהרת התמונה המלאה, הטומנת בחובה גם מסקנות פוטנציאליות לגבי תמרורי אזהרה וגם הזדמנויות לקידום האינטרסים של העובדות והעובדים במאבק, בזמן אמת ולטווח הארוך יותר. למעשה, התייחסויות מסוג זה אינן זרות להיסטוריה של איגוד העו״ס עצמו. אך הן נעדרו בשביתה האחרונה. עבור עתידנו, שהוקמה תוך התעקשות להציב את המאבק בפרספקטיבה רחבה, מדובר היה בנסיגה בהשוואה לקו במאבק 2011. הנהגת האיגוד החדשה, סביב עתידנו, שביקשה במקור להציב את מאבקי העו״ס בהקשר של מאבק רחב של מעמד העובדים/ות וקבוצות מוחלשות נגד המדיניות הקפיטליסטית הניאו־ליברלית, הקפידה הפעם שלא לחרוג מקו סקטוריאלי, פרופסיונלי, מבדל ומצמצם יותר.

בעוד שהאינטרס של האוצר והממשלה הוא לקדם "הפרד ומשול", לבדל ולבודד כל מאבק, האינטרס של ארגוני העובדים הפוך: לבנות סולידריות. חשובה העובדה שבמהלך השביתה פורסמו הודעות סולידריות מצד איגודים, בהם הסתדרות המורים, ההסתדרות הרפואית, חטיבת הפסיכולוגיה הציבורית וארגון כוח לעובדים. מול בית החולים איכילוב אף התארגנה משמרת סולידריות של צוותי רפואה וסיעוד עם מאבק העו״ס.

ראוי לציין שלאיגוד העו״ס תחת ההנהגה הנוכחית יש כבר מסורת של פרסום הצהרות סולידריות עם מאבקים חברתיים שונים — כולל הצהרת סולידריות ממש בימים האחרונים עם המאבק של עובדות ההוראה ושל התלמידים/ות בתוכנית היל״ה נגד סגירתה. אולם במהלך השביתה האחרונה, למיטב ידיעתנו, לא קודמו הסברה ויוזמות לשת״פים מכפילי כוח עם ארגוני עובדים ומאבקים חברתיים סביב אינטרסים משותפים בחתירה לחיזוק הדדי ולמינוף כוחה של השביתה. בין השאר, בעוד שהרופאים המתמחים שבתו בסולידריות עם האחיות מתוך זיהוי אינטרס רחב משותף, הנהגת האיגוד העדיפה שלא להתבטא בנושא, ונמנעה מלקדם למשל את המסר שמאבק האחיות הוא בסופו של דבר נגד אותה המדיניות.

פנייה בכיוון כזה — לדוגמה עם הצהרות ומסיבות עיתונאים משותפות עם האחיות והרופאים המתמחים, ועם קריאה לציבור להגיע לעצרת המונים להנשמת שירותי הרווחה והבריאות — הייתה מגבירה את הלחץ על האוצר והממשלה ומסייעת להטיל עוד משקל לטובת דרישות האיגוד המיידיות ולחזק את המאבק הרחב להגנה על כלל ציבור העובדים ולשינוי חברתי.

הפגנת העובדות הסוציאליות בתל אביב ב־21 ביולי, ראיון עם עו״ס הדס צוקרט — חברת 'עתידנו' וצירה בוועידת האיגוד

פטור מביקורת לממשלה? ולסמוטריץ'?

מאבק העובדות הסוציאליות לא היה מפלגתי אך בהחלט פוליטי ביסודו, בכך שהוא נגע במדיניות שלטונית ארוכת שנים של הפרטה וחנק של השירותים החברתיים, שחיקת שכר ופגיעה בתנאי עבודה. כפי שהאיגוד ועתידנו הדגישו לא אחת, לא מדובר בטעות אלא במדיניות. אלא שהנהגת האיגוד פנתה בשביתה האחרונה לדה־פוליטיזציה של המאבק, ייתכן שבהשפעת יועצים "מקצוענים" חיצוניים ואולי מרצון לשמור על קו "קונצנזואלי" ולמנוע פילוג בקרב עובדות מהשורה.

בעוד שהמאבק זקוק לתמיכה והרצון להשיג "כל תמיכה אפשרית" מובן לחלוטין, בכל זאת השאלה מי מספקים תמיכה ולמה נותרת חשובה תמיד. כך, לאורך סבב המאבק האחרון הנהגת האיגוד נקטה טקטיקה של לובינג אינטנסיבי בכנסת ובממשלה, למעשה ללא קווים אדומים, שכוונה להשיג "הבעת תמיכה" גם מפוליטיקאים פרו־קפיטליסטים, גזענים, אליטיסטים, שבינם ובין תמיכה אמיתית אין ולא כלום. "בתמורה", הציעה הנהגת האיגוד במה ויחס אוהד לאותם פוליטיקאים. זו הגישה שהציעה בזמנה יו״ר האיגוד הקודמת, דוויק, כדי להעמיד מול משרד האוצר "לובי פוליטי עוצמתי", אלא שדוויק מלכתחילה לא קידמה אסטרטגיה המסתמכת על שביתות ופעולות מחאה בשטח.

מאמצי השדלנות במערכת הפוליטית לקראת השביתה ובמהלכה לא עשו רושם מיוחד כשלעצמם על סדר היום של הממשלה ופקידות האוצר. אך הם היו כרוכים בהתמקדות צרה בביורוקרטיה של האוצר תוך הסרת ביקורת מהממשלה על מדיניותה, כשברחובות רבבות מוחים נגדה. ניסיון תמוה להציג את שר האוצר ישראל כ״ץ (הליכוד) כקורבן תמים של מזימות האוצר, תוך קריאה להתערבותו, נענה מצידו בהכרזה נגד תוספות שכר במגזר הציבורי.

היו עובדים ועובדות מהשורה, יהודים וערבים, שבצדק כעסו על ההתנדבות לקבל חיבוק דוב מצד כמה מהפוליטיקאים הריאקציוניים ביותר בישראל, אויבים מושבעים של העבודה המאורגנת ושל שירותי הרווחה. למרבה האכזבה, יו״ר האיגוד חרמוני קיימה פגישות עם יו״ר 'ישראל ביתנו', התאצ׳ריסט הגזען, ליברמן, ועם שר האוצר לשעבר לפיד, שנגד הגזירות בתקופתו האיגוד מחה והפגין. הנהגת האיגוד אף סיפקה באופן אופורטוניסטי במה וקראה לשתף הודעות "תמיכה" ממארגן "מצעד הבהמות" סמוטריץ' וגם משקד, שזמן קצר אחר־כך קראה לקיצוץ המגזר הציבורי. במקרה אחר, ח״כ מתן כהנא מ'ימינה', שהפך את המלחמה בעבודה המאורגנת ובהסתדרות לטיקט המרכזי שלו ומקדם חקיקה נגד זכות ההתארגנות וזכות השביתה, הוזמן לנאום באחת מהפגנות העו״ס בירושלים (13.7) והרשה לעצמו להסית נגד עובדי הנמלים וההסתדרות מעל במת איגוד העובדים הסוציאליים.

כשפוליטיקאים המקדמים מדיניות של פגיעה בארגוני עובדים, בחופש השביתה, בשירותים החברתיים, בערבים, בנשים, בלהט״ב מוצגים באופן כוזב כ"ידידי המאבק", זהו גול עצמי הסודק את הסולידריות הדרושה לחיזוק המאבק. מצער שבמקרה הזה ההנהגה חששה יותר מלעורר ביקורת על נקיטת קו פוליטי עצמאי שיבטא את האינטרסים של העובדות מאשר מלגיטימציה לגורמים כאלה.

מול שר הרווחה שמולי (העבודה), במקום התעקשות תקיפה על דרישות למעשים ולא דיבורים, נרקמה ברית שסייעה לו להתנער מאחריות לבעיות החברתיות והכלכליות הרחבות שיוצרת ממשלת הליכוד–כחול־לבן, לרבות הרעבת מערכת הרווחה. הצטרפותו הצבועה לצעדת העו״ס נגד הממשלה הקפיטליסטית בה הוא יושב, האחראית כעת לפגיעה קשה בתנאי המחיה של ציבור עצום, נתפסה בצדק כאבסורדית בעיני חלק מהעובדות ובציבור הרחב. כאילו כדי להמחיש באיזה צד הוא נמצא באמת במאבקים המעמדיים המרימים ראש עכשיו, רק בתחילת יולי הוא הצביע נגד השוואת קצבת הנכות לשכר המינימום. הנהגת האיגוד לא גינתה אלא הוסיפה ושיבחה אותו גם בתום השביתה בטענה שההישג במאבק "לא היה אפשרי" (!) בלעדיו והציגה אותו כשותף "לערכים ולדרך" וכ"שר שדואג באמת לאזרחים, ולכל מי שתלוי בשירותים החברתיים". מציאות החיים של ציבור גדול כיום מערערת על הטענה הזאת.

כבר במצע עתידנו ב־2018 עלה הרעיון שהמעבידים של העו״ס, כולל משרד הרווחה והשלטון המקומי, הם "שותפים" פוטנציאליים של האיגוד, בדיוק כמו הסתדרות העובדים. אך במציאות, קיים הבדל יסודי בין "שותפות" עם ארגון העובדים הגדול במשק, גם כשהוא תחת הנהגה ימנית, לבין "שותפות" עם גורמי שלטון, האחראים למדיניות השלטונית שנגדה העובדות והעובדים הסוציאליים, וקבוצות עובדים נוספות, נאלצות לצאת ולהיאבק — כולל ראשי רשויות מקומיות ממפלגות הממסד, גם אם הם עצמם מוכנים לצדד בדרישות מסוימות שהאיגוד מעלה מול הממשלה.

קל לטעון שהאיגוד צריך להתמקד בלבדית בדרישות המיידיות. אך קווים אדומים עקרוניים דרושים במאבק בדיוק מכיוון שעובדות ועובדים מהשורה מתמודדים עם בעיות חברתיות בוערות נוספות שלא ימתינו בשקט, ובכלל זה גזענות, אפליה, סקסיזם, להט״בופוביה וכמובן מדיניות הממשלה, הפוגעת ישירות במשפחות עובדות, מעצימה משבר חברתי ומגדילה את היקף הנזקקים לשירותי הרווחה.

כדי לתת קונטרה ללחצים מפלגים בשורות האיגוד, מוטב לסייע לחשוף בפני העובדות והעובדים מיהם השותפים האמיתיים עם האינטרסים לחיזוק המאבק ומי מתחפשים ונושאים באחריות לפגיעה בעובדות ובשירותים החברתיים.

לא מן הנמנע שהנהגת האיגוד קיבלה עצת אחיתופל לגבי הפגישות ומתן הבמה לגורמי ימין פופוליסטיים, אויבי הרווחה וציבור העובדות והעובדים — ההנהגה הסתמכה על מיקור־חוץ של ייעוץ אסטרטגי לידי גורם עסקי, תאגיד 'פרו אסטרטגיה'. הסתמכות של איגודים לעיתים על סוכנויות אסטרטגיה קפיטליסטיות כאלו, על פני מערך הסברה עצמאי, אינה עניין "מקצועי נטו" ואינה שקולה לרכישת "שטח פרסום". מדובר במעורבות אקטיבית בהיבטים של ניהול המאבק מצד גורמים המביאים איתם ניגוד אינטרסים ונקודת מבט ממסדית צרה, "א־פוליטית" ופרו־קפיטליסטית לגבי "מה שעובד" ו"מה שנחוץ כדי לנצח". כך, 'פרו אסטרטגיה', המייעצים גם לארגוני בעלי הון דוגמת התאחדות התעשיינים ואיגוד לשכות המסחר, טענו בתום השביתה כי "ניהלנו בשבועות האחרונים את המאבק".

הקרב הסתיים, המערכה נמשכת

בעוד שהקרב הסתיים ועם הישגים ביד, המערכה כמובן לא הסתיימה. ראשית, הבטחות שכבר ניתנו עלולות להתפוגג על רקע התמשכות המשבר הכלכלי או תרחיש של בחירות. ניסיון האיגוד עצמו בסוגיית ה'מוגנות' — שלמרות שביתה בנושא בסוף 2018, התגלגלה לפתחו של המאבק האחרון — כמו גם דוגמאות להפרת התחייבויות ממשלה לתקצוב תוכנית למאבק באלימות כלפי נשים, מריחת העלאת קצבאות הנכים ועוד, ממחישים זאת, ומדגישים את החשיבות שבהיערכות מפוכחת לתרחישים שונים להמשך.

זוהי כנראה הפעם הראשונה שהסכם והחלטה על סיום שביתה הובאו לאישור ועידת איגוד העו״ס ולא נסגרו בפורום המצומצם של מרכז האיגוד. המהלך לא נבע מכלל מחייב או ממסורת, אלא להפך, הוא חרג ממורשת לא בריאה של הנהגות קודמות. זהו צעד בכיוון הנחוץ לקראת מימוש הבטחת עתידנו במצען מ־2018 ל"משאלי עובדים לפני החלטות מכריעות" ושל עיגון מדיניות של הבאת כל הכרעה לגבי הסכם מהותי לכלל חברות האיגוד, כך שגם באוצר יידעו שהצעות שיציגו יצטרכו לשכנע אלפי עובדות ועובדים. זהו חלק מתהליך השינוי הדמוקרטי הנחוץ באיגוד, שצריך להעמיק.

הנהגת האיגוד אירגנה סדרה של אסיפות הסברה וירטואליות סביב פרטי ההסכם. אסיפות עובדות בתקופה הקרובה, וכלל תהליך הדיון הפנימי באיגוד, יוכלו לתרום לסיכום סבב המאבק האחרון, להיערכות לפקוח עין על המשא־ומתן על פרטי הרפורמה בטבלת השכר, וגם לתכנון יעדים וצעדים להמשך.

בכלל זה, האיגוד, שהציב לעצמו כאחת ממטרותיו להיאבק על מדיניות הרווחה בישראל, ישרת את מטרותיו אם יגבש תוכנית להשתלבות בהפגנות נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה, יקדם במסגרתן למשל דרישה להיפוך ההפרטה בשירותי הרווחה ויקרא להנהגת ההסתדרות להפסיק "לשבת על הגדר" ולהוביל התגייסות רחבה למאבק.

המהפכה באיגוד עדיין לא הושלמה. עד כמה ההישג בסבב האחרון הוא "היסטורי"? תלוי בעד כמה האיגוד יתעקש לא רק לוודא יישום בפועל של התחייבויות, אלא בעיקר לבנות על מה שהושג כאבן דרך לבניית מאבק על הישגים משמעותיים נוספים. סבב המאבק האחרון הוא חלק ממאבק גדול יותר, על תנאי עבודה ועל שירותי הרווחה, וקידום של מאבק רחב כזה הוא מורשת קיימת באיגוד שחשוב לחזק. ברובד עמוק יותר, זהו גם חלק ממאבק על אופן התנהלות החברה בכלל.

שעה שהמדיניות השלטת בחברה היא של הפרטה, תת־תקצוב לשירותים החברתיים, ו"הפרד ומשול", כחלק משיטה המושתתת על מרדף רווחים עיוור המייצר אי־שוויון ומשברים חברתיים, לאיגוד העו״ס ולארגוני עובדים ועובדות אחרים יש תפקיד מפתח למלא במאבק להדיפת הפגיעה בתנאי המחיה, לשיפור תנאים ולשינוי חברתי. שילובי כוחות עם איגודים, ועדים וארגונים חברתיים נוספים יוכלו לסייע לחזק כל אחד מארגוני העובדים בהתמודדות מול הממשלה והמעבידים הפרטיים.

הליכה עקבית בכיוון כזה, כולל הצבת קווים אדומים עקרוניים, בהכרח לא תוכל לזכות לאהדה המזויפת של סמוטריץ', ליברמן וגורמי ימין קפיטליסטיים אחרים, שכן היא תיתפס כאיום מבחינתם. התשובה לפוליטיקה האנטי־חברתית, הקפיטליסטית, שהם מייצגים היא התנגדות והצעת אלטרנטיבה. איגוד העו״ס וארגוני העובדים בכלל יהיו בעמדה חזקה יותר אם יאמצו קו פוליטי עצמאי, סביב הבעיות והאינטרסים של ציבור העובדים והעובדות, ויקדמו אף את הרעיון הנחוץ של קידום "זרוע מאבק פוליטית" בדמות מפלגה עצמאית רחבה, שתוביל מאבק כללי להחלפת המדיניות ולשינוי השיטה.

גם באיגודים נחוץ להציב בהקשר של המצוקות והבעיות החברתיות, במיוחד על רקע המשבר המערכתי העמוק המתפתח במחיר נוראי בימים אלה, אופק לחברה אחרת, סוציאליסטית, המושתתת על היגיון של רווחה ותועלת חברתית. נחוץ אופק לשיטה אחרת, שתאפשר תכנון וחלוקה רציונליים ודמוקרטיים של המשאבים העצומים, תחת שליטה ציבורית, ולחברה שבה ניתן יהיה למגר את המשברים והמצוקות הכלכליות והחברתיות המייצרים כיום את העומס הגובר על שירותי העבודה הסוציאלית עצמם.