ב־30 בספטמבר אמורה הייתה להסתיים האפשרות של עובדים הנאלצים לצאת לבידוד מניעתי לקבל תשלום חלקי עבור ימים אלו תוך ניצול ימי המחלה העומדים לרשותם. ברגע האחרון הממשלה, ארגוני המעבידים והנהגת ההסתדרות רקחו חלופה מלאת חורים. הייתה הקלה מסוימת של רוע הגזרה, אך גם לאחר השינוי חלק מהעובדים יאלצו לבחור בין שמירה על ההנחיות וכניסה לבידוד לבין היכולת להתפרנס. העובדות והעובדים המוחלשים ביותר ישלמו את המחיר הגבוה ביותר.

ימי מחלה בישראל — מספיק בקושי

כדי להבין מה הוסכם צריך להתחיל מהשיטה המעוותת בה עובדים מתוגמלים על ימי מחלה בארץ. נכון להיום עובדים צוברים זכאות לימי מחלה על כל חודש עבודה, כאשר המינימום על פי חוק הינו צבירה של יום וחצי בכל חודש והמקסימום שניתן לצבור הוא 90 ימי מחלה. במעבר למקום עבודה חדש ימי המחלה מתאפסים — עובדה חשובה בשוק העבודה הלא יציב של ימינו, שכופה על עובדים לעבור ממקום עבודה אחד לאחר בתכיפות גבוהה.

בעת מחלה עובדים יכולים לנצל את ימי המחלה שצברו בצורה הבאה: על יום המחלה הראשון לא ישולם שקל, ועל היומיים הבאים ישולם רק 50% מהשכר. יתר על כן, עבור אותם שלושה ימי מחלה ראשונים ינוכו 3 ימי מחלה אף שהתשלום יהיה שווה ערך ליום עבודה אחד. רק מהיום הרביעי והלאה, במידה ונשארה יתרה של ימי מחלה צבורים, יתקבל שכר מלא. הסדר דומה חל גם על ימי מחלה שהורים נאלצים לנצל כדי לטפל בילדיהם במידה וחלו.

כך, נוצר תמריץ לעובדים להגיע לעבודה כשהם חולים, כי אחרת שכרם יפגע, תמריץ שמסכן את יתר העובדות והעובדים במקום העבודה.

בחלק ממקומות העבודה, וברבים ממקומות העבודה המאוגדים, יש הסדרים והסכמים קיבוציים שקובעים תשלום מהיום הראשון, צבירה מהירה יותר ותקרת צבירה גבוהה יותר, אך חלק עצום מהעובדים בארץ מקבלים רק את המתווה על פי החוק.

הבוסים לא מוכנים לשלם על ימי בידוד

בתחילת מגפת הקורונה החליטה ראשת רשות בריאות הציבור דאז, סיגל סדצקי, על הוצאת תעודת מחלה גורפת לפיה ההתייחסות לימי בידוד תהיה זהה להסדרים הקיימים בימי מחלה. בתגובה, עוד בחודש מרץ, עתרו ארגוני מעבידים לבג״ץ כדי לבטל את האפשרות הזו. המעבידים התלוננו שהתשלום עבור אותם ימי מחלה צבורים של העובדים מוטל עליהם בלבד, וזאת כאשר בידוד אינו מחלה כקבוע בחוק.

בג״ץ קיבל את העתירה בסוף יולי ולמעשה צידד בבעלי ההון, וקבע שההסדר הקיים יתבטל לאחר ה־30 בספטמבר, כך שהותיר למדינה כחודשיים למציאת פתרון חלופי לתשלום עבור ימי הבידוד. נשיא התאחדות התעשיינים ויו״ר נשיאות המעסיקים, רון תומר, בירך על הפסיקה, ודרש שהמדינה היא שתממן את עלויות הבידוד. ההסתדרות הבהירה כי "לא תשלים עם פגיעה בשכר העובדים... ותפעל בכל האמצעים הנדרשים כדי למנוע פגיעה זו". ההסתדרות קראה לממשלה להיכנס למשא ומתן עם המעבידים וההסתדרות, ולהחיל על ימי הבידוד את ההסדר החל ב"מצב מיוחד בעורף", אשר "מאפשר לעובדים לקבל את שכרם הרגיל על ימי היעדרות כתוצאה מהוראות פיקוד העורף, בעוד שהמעבידים מקבלים מהמדינה שיפוי בגין שכרם של העובדים בימים אלה״, והדגישה כי הסדרים מסוג זה מונהגים במרבית מדינות ה־OECD מאז פרוץ משבר הקורונה.

מה הממשלה עשתה בחודשיים שעברו מאז הפסיקה? רוב הזמן, בעיקר כלום. בעקבות התעלמות הממשלה מהפניות לקיום מו״מ בנושא, החליטה ההסתדרות לכלול בסכסוך העבודה שהוכרז עקב האיום לפגוע בשכר עובדי המגזר הציבורי גם דרישה עמומה "למצוא פתרון" לנושא הבידוד. לבסוף, סביב אמצע ספטמבר החלו מגעים בין הגורמים השונים בעניין. מאז נדם קולה של הנהגת ההסתדרות בעניין והיא הסתפקה בניהול משא ומתן שקט מאחורי הקלעים ונמנעה מנקיטת צעד ארגוני או מחאתי כלשהו כדי לעמוד על האינטרסים של העובדים וכך גם להטות את הכף במשא ומתן.

הסדר של הרגע האחרון — משרת את המעבידים

ברגע האחרון, כמעט באישון לילה, הגיעו ארגוני המעבידים, האוצר וההסתדרות להסדר לפיו היומיים הראשונים לבידוד לא ישולמו לעובד/ת כלל, וזאת גם במקרים בהם קיימים הסכמים המחייבים תשלום מחלה מהיום הראשון. עבור עובדים הזכאים לתשלום מחלה מהיום הראשון, מדובר בהרעה משמעותית לעומת ההסדר הקודם, ופתח מסוכן לעקיפת הסכמים קיבוציים ופגיעה בזכויות נוספות. בדומה להסדר הקודם, ביום השלישי לבידוד יחל תשלום דמי מחלה בגובה 50% על פי חוק או בהתאם לנהוג במקום העבודה במחלה. יומיים וחצי אלה, שהוטלו על העובד/ת, מהווים לכל הפחות כ־10% מהשכר החודשי וכ־30% מעלות הבידוד בפועל (הרי הזיהוי וההודעה נמסרות רק כעבור מספר ימים מהחשיפה לחולה, ומהתקופה הנותרת יש לנכות את ימי המנוחה שבגינם לא משולמים דמי מחלה).

רק החל מהיום הרביעי מתחיל תשלום מלא, כאשר המדינה תממן חצי מעלות ימי המחלה שישולמו לעובד בזמן הבידוד — הטבה משמעותית למעבידים.

בדומה להסדר הקודם, על העובדים מוטל עול משמעותי — כל ימי הבידוד מופחתים מימי המחלה שצבר העובד, כך שבמידה שיזדקק לימי מחלה בעתיד יכול להיות שיישאר בלי יתרה. הדבר אמור במיוחד לגבי הורים שצבירת המחלה שלהם משמשת גם כדי לטפל בילדיהם בעת מחלה, ובמקרים של עובדים שאינם בקו הבריאות וזקוקים לימי מחלה יותר מהממוצע. בשולי הדברים נקבע גם שעובדים לא יהיו זכאים לתשלום אם הבידוד נבע מנסיעה פרטית לחו״ל — הרעה נוספת מההסדר הקודם.

השיפור היחיד שהושג בהשוואה להסדר הקודם הוא שגם עובד או עובדת שאזלו להם ימי המחלה יזכו לפיצוי עבור ימי הבידוד (לא כולל היומיים הראשונים) בגובה מקסימלי של 70% שישולמו בתלוש השכר אך ימומנו במלואם על ידי המדינה. מדובר אומנם בשיפור לעומת ההסדר הקודם, אלא שמלכתחילה לא הייתה כל סיבה הגיונית לנכות מהעובדים ימי מחלה בגין בידוד, על אחת כמה וכמה כשהעובדים והמדינה מממנים את רוב העלות.

יותר מזה, דווקא בתקופה הזאת, כשעובדים מוצאים השכם והערב לחל״ת והכנסתם נפגעת ב־40%–60% כתוצאה מדמי אבטלה נמוכים, כאשר מעבידים מקצצים בשעות עבודה ובשכר, ולמעלה ממיליון עובדים כבר הוכנסו לבידוד, אין כל מקום להפחית למעלה מ־10% מהשכר החודשי, למי שיש ימי מחלה, ויותר מפי שניים מכך עבור מי שאין ימי מחלה צבורים. כיצד לדוגמה אמורה להתמודד עם פגיעה כזו משפחה ששני מפרנסיה הוכנסו לבידוד.

כן לשכר מלא על כל ימי הבידוד

כאמור, למרבה הצער, הנהגת ההסתדרות אפילו לא ניסתה להפעיל צעדי מאבק שיובילו לשיפור המתווה מבחינתם של העובדים, וזאת אף שאין כל קשר בין המתווה שאומץ לבין זה שהציעה ההסתדרות בסוף יולי. עם פרסומו של המתווה הצהיר יו״ר ההסתדרות כי ההסכמות שהושגו "מייצרות איזון ראוי בעולם יחסי העבודה". מדובר בגישה תבוסתנית ובקוצר ראות, כמו גם בניתוק מתנאי המחיה של אנשים עובדים.

על רקע משבר הקורונה, מאות מיליונים ברחבי העולם וגם בארץ מתעוררים להבין כי המדיניות הכלכלית הקיימת, שייבשה, קיצצה וחוררה מערכות הבריאות והרווחה ואת זכויותיהם של עובדים ומובטלים, חייבת להשתנות. משבר הקורונה דורש מאבק לבלימת הפגיעה בתנאי העבודה והמחיה של האנשים העובדים, ולמעשה כחלק ממאבק לשינוי, שיחתור אף לשיפור מצב העובדים ולהצבת אלטרנטיבה סוציאליסטית מול ההיגיון המעוות של השיטה הקפיטליסטית בכללותה.

ארגוני העובדים צריכים ויכולים לעמוד בחזית המאבק הזה. אך סביב סוגיית הבידוד, סביב התשלום הנמוך בחל״ת ובאבטלה, ולמעשה במשבר הקורונה כולו, בר־דוד והנהגת ההסתדרות בחרו לנקוט גישה הפוכה ושגויה בתכלית.

אסור שעובדים יאלצו לבחור בין הצורך הבריאותי להיות בבידוד ולקטוע שרשראות הדבקה לבין היכולת להתפרנס ולשלם חשבונות. תשלום מלא מהיום הראשון על ימי בידוד צריך להיות מובטח לכלל העובדות והעובדים, וגם לעובדים עצמאים (פרילנסרים), וללא ניכוי ימי מחלה צבורים.

ברור שאין סיבה אמיתית שהקופה הציבורית תממן את ימי הבידוד עבור התאגידים הגדולים, שחלקם גלגלו רווחי ענק בשנים שקדמו למשבר הקורונה, ושחלקם ממשיכים לגלגל רווחי עתק גם כעת. הממשלה צריכה לעזור במימון במקרים שבהם יש צורך אמיתי. את המאבק במגפה אפשר וצריך לממן באמצעות הטלת מס מיוחד על ההון, החזרת מס הבריאות המקביל ששילמו המעבידים בעבר, העלאת המיסוי על רווחי חברות, הלאמת בנקים ועוד. בעלי הון שישחקו משחק אכזרי בגורל בריאות עובדיהם צריכים לדעת שיש גם דרך אחרת — להעביר את מקומות העבודה לבעלות ציבורית ודמוקרטית כי בריאות הציבור חשובה יותר מרווחים.