ב־1 ביוני תפוג ההארכה הזמנית בתקופת הזכאות לדמי אבטלה. גם בתסריט הכי אופטימי לא צפויה בקרוב חזרה לפעילות כלכלית זהה בגודלה לזו שלפני פרוץ המגיפה. ביטול הסדר החל״ת לא ייצור משרות חדשות, ולחלק משמעותי מכחצי מיליון "מובטלי הקורונה" לא תימצא עבודה. חלק ממי שימצאו עבודה יאלצו להסכים לתנאים פחות טובים מעבודתם הקודמת — וזה נכון במיוחד למי שמראש הופלו בשוק העבודה: נשים, עובדים מבוגרים, אזרחים ערבים ומבקשי מקלט.

כוח הקנייה צפוי להצטמצם אף יותר וההתאוששות תיבלם. כתוצאה מכך, ייווצר מעגל של פגיעה ביצירת מקומות עבודה חדשים וביכולת של הציבור לעמוד בהחזרי משכנתאות והלוואות, מה שיגביר את הסיכון למערכת הפיננסית. בממשלה מודעים לכך, וחוששים כי גם המשך האבטלה והעמקת העוני יובילו לעוד תסיסה חברתית.

כדי להימנע מכך, בשירות התעסוקה מציעים "לרכך" את המכה ולהאריך דיפרנציאלית את תקופת הזכאות על פי גיל ומספר ילדים ובמקביל להפחית בדמי האבטלה עד כדי מחצית מהסכום, אך ארגוני המעבידים דוחים את התוכנית הזו.

פחות דמי אבטלה = יותר ניצול בעבודה

הם רוצים להציף את השוק בכמה שיותר מחפשי עבודה על כמה שפחות משרות וכך להשיג כוח עבודה זול יותר. לכן הם גם דורשים פגיעה קשה יותר בזכויות המובטלים, בטענה החצופה שאנשים לא חוזרים לעבוד מתוך "פינוק" — ושביטול דמי האבטלה הכרחי ל"חזרה לשגרה".

למעשה, המעבידים רוצים להחזיר אותנו לשגרה של שכר נמוך וחוסר בטחון תעסוקתי, שגם גורר פגיעה בבטיחות העבודה ובבטחון להתלונן על יחס פוגעני (הטרדות מיניות ועוד).

באופן מביש, לצד המעבידים התייצב גם יו״ר ההסתדרות ארנון בר דוד, שדרש ביטול דמי חל״ת לכל עובד שלא חוזר לעבודה בתנאים הקודמים. במקום להיות יד ימינם של המעבידים ולתת ל"כוחות השוק" לפתור את משבר האבטלה, ההסתדרות צריכה להתנגד לכל פגיעה במובטלים ולדרוש השקעה ממשלתית מסיבית ביצירת משרות ובהכשרות והסבות מקצועיות.

אחרי שנים של קיצוצים במערך ההכשרה המקצועית, הבטיחו נתניהו ושר האוצר כץ להשקיע בו, אך ההצעה שלהם מאד מוגבלת (וייתכן שגם נועדה לצרכי בחירות בלבד). השקעה בהכשרה מקצועית בהחלט נחוצה, אך היא חייבת להיות משולבת בהגדלת תקנים ומשרות על פי הצרכים החברתיים, ולא רק היכן שהמעבידים יכולים למקסם רווחים. יש צורך מיידי בעובדים מקצועיים בתחבורה הציבורית, בחינוך, בבריאות, ברווחה ולמעשה בכל הסקטור הציבור המיובש.

בנוסף, יש לקצר את שבוע העבודה ללא פגיעה בשכר כדי לאלץ מעבידים להוסיף עוד משרות. יש להיאבק למען התאגדות והסכמי עבודה קיבוציים בעיקר בתחומים כמו מסעדנות, שליחויות וקמעונאות כדי להגדיל את הבטחון התעסוקתי ולהקטין את הזמניות של המשרות. במקביל, יש להיאבק למען העלאת שכר המינימום ולמען מלגת קיום לכלל הסטודנטיות והסטודנטים, לצד הפחתה מיידית ומשמעותית בשכר הלימוד האקדמי כצעד בדרך לביטולו.

ההסתדרות ושאר ארגוני העובדים, כמו גם התאחדות הסטודנטים, צריכים לארגן ולתת גב מלא למאבק של מובטלות ומובטלים נגד הפגיעה הצפויה בהם — לצד חיזוק ההתארגנויות במקומות העבודה — למען הזכות להתפרנס בכבוד.