ביום רביעי ה־13.10 הגישו 9 חברי כנסת — מהקואליציה ומהאופוזיציה — הצעת חוק להעלאת שכר המינימום ל־40 שקל לשעה. בשעה שמתנהל משא ומתן בין הממשלה להסתדרות סביב דרישה נמוכה משמעותית, נראה שהצעת החוק באה להפעיל לחץ מסוים על האוצר להסכים לדרישות ההסתדרות, אך לא מאתגרת את הנהגת ההסתדרות להעלות את הרף הנמוך שהציבה ובטח לא מקדמת שינוי באמצעות מאבק בשטח ובמקומות העבודה.

הכיוון הזה מתפספס כשעיקר המאמצים מושקעים בהשגת תמיכה צבועה מצד חברי כנסת שלקחו חלק בממשלות ההון הקודמת או הנוכחית — במסגרת דגש מוגזם על עבודת לובי המטשטשת הבדלים בין פוליטיקה ימנית פרו־קפיטליסטית ופרו־מעבידים לבין פוליטיקה של שמאל סוציאליסטי .

בכתבה שפורסמה בגיליון אוקטובר־נובמבר של עיתון המאבק (שהובא לדפוס לפני הגשת הצעת החוק), מתארת קשת זמיר את הצורך במאבק המבוסס בעיקר על הכוח של העובדות והעובדים כדי להשיג העלאה משמעותית — כחלק מהמסקנות מהקמפיין שתרם לעלייה הקודמת בשכר המינימום.

85 אחוזים מהציבור בישראל תומכים בהעלאת שכר המינימום — כך עולה מסקר שפורסם ב-'דבר ראשון'. עובדות ועובדים באמת זקוקים להעלאת שכר, ולו בשביל לפצות על הפגיעה הכלכלית המתמשכת מאז תחילת משבר הקורונה.

שכר המינימום בישראל לא הועלה מסוף 2017 — אז הוא התייצב על 5,300 שקל לחודש (כיום 29.12 שקל לשעה) לאחר העלאה של 1000 שקל במספר פעימות במשך שנתיים וחצי. בזמנו זה היה הישג חשוב — גם אם לא מספיק — שהגיע בזכות קמפיין ארוך שאף דחק בהסתדרות לאיים בשביתה כללית.

על רקע הפופולריות של הדרישה להעלאת שכר המינימום כיום, הנהגת ההסתדרות שוב נדחפת לאמץ אותה וקוראת לממשלה לבצע העלאה של 6,000 שקל לחודש. כמובן שאם תיענה הממשלה להסתדרות זה יהיה שיפור במצב, אך עדיין זו העלאה של פחות מ־4 שקלים לשעה (ל־32.96 שקל) — נמוך מידי. מאבק סוציאליסטי, לצד ארגונים נוספים, קראה כבר לפני תחילת מגיפת הקורונה להעלות את שכר המינימום ל־40 שקל לשעה — שהם 7,280 שקל לחודש.

אז למה דרישת ההסתדרות נמוכה כל כך? הסיבה היא שבמקום לפתוח בקמפיין ציבורי ובמאבק במקומות העבודה, יו״ר ההסתדרות, ארנון בר־דוד, מבקש להשיג את ההעלאה באמצעות דילים עם האוצר כחלק מ"עסקת החבילה במשק". צמרת ההסתדרות מנסה להימנע מעימות עם הממשלה וזה בא על חשבון קידום דרישות נחוצות. בחודשים הספורים מאז החל המשא ומתן עם האוצר כבר הצליח בר־דוד לסגת גם מהדרישה הצנועה שהחל איתה: במקום העלאה מיידית של שכר המינימום, הוא מוכן להתפשר על שלוש פעימות לאורך שנתיים, וב"תמורה" לכך מוכן בר־דוד להסכים להקפאת שכר במגזר הציבורי עד סוף 2022.

זה לא רק מביש שבר־דוד מוכן לנדב את המשכורות הנמוכות של עובדות ועובדי המגזר הציבורי כדי לקדם את העלאת שכר המינימום, זה גם מפלג ופוגע בסופו של דבר בכל העובדות והעובדים במשק, ואולי יותר מהכל, זה לא אפקטיבי. בפעם האחרונה ששכר המינימום עלה, זה היה בזכות איום בשביתה כללית, ולא בזכות עסקאות "תן וקח" על גזירות עם האוצר. נכון לכתיבת שורות אלה טרם הושגה הסכמה — נראה שבאוצר חושבים שניתן לסחוט ויתורים נוספים מההסתדרות.

הנהגת ההסתדרות נאלצה בזמנו לאיים בשביתה כללית רק אחרי שהופעל עלייה לחץ מצד ראשי איגודים וחברות וחברי ועדים, בין השאר מארגון כוח לעובדים. מאבק סוציאליסטי הייתה חלק מבניית הלחץ הזה: החתמנו חברי ועדים על עצומות תמיכה במאבק למען שכר מינימום של 30 שקל לשעה וארגנו עימם הפגנה בנושא. זה הלחיץ את יו״ר ההסתדרות דאז ניסנקורן שנדחק לתמוך במאבק, תוך שהוא התפשר מראש על דרישה נמוכה יותר.

גם אז וגם היום מה שדרוש כדי להגיע להישגים זה מאבק המבוסס על הכוח של העבודה המאורגנת. הגישה של בר־דוד — להימנע משביתות ולנהל את המשא ומתן מאחורי הקלעים — היא מתכון בטוח לכניעה לתכתיבים של ארגוני המעבידים והממשלה.

צריך להפעיל לחץ על בר־דוד כבר עכשיו — לפני שיסתיים המשא ומתן. חברי ועדים יכולים ליזום פעולות למען העלאה של שכר המינימום ל־40 שקל לשעה. כפי שאז נאלץ ניסנקורן לאיים על הממשלה בשביתה, כך ניתן לכופף את ידיו של בר־דוד. הסקר שפורסם ב"דבר ראשון" מצביע על הפוטנציאל למאבק חוצה מגזרים, רמות שכר ומקצועות. מאבק כזה יוכל להכריע את הכף לטובת העלאה מיידית של שכר המינימום ועבור דרישות נוספות של מעמד העובדות העובדים.