הקטסטרופה האנושית ותמונות הזוועה שמגיעות מדי יום מאוקראינה מניעות אנשים מהשורה בכל העולם, וגם כאן בישראל, להפגין, לתרום ולהתנדב בארגוני סיוע הומניטריים וליזום צעדי מחאה שונים. לאורך ההיסטוריה, מחאות המוניות, שביתות ופעולות של אי־ציות אזרחי הצליחו לעצור מלחמות. גם היום, לצעדים מהסוג הזה יש את הפוטנציאל לעצור את מכונת המלחמה של פוטין ואת הפיכתו של העולם לשדה קרב בין מעצמות אימפריאליסטיות.

לצד התמיכה בהתנגדות העממית לפלישה באוקראינה ובהפגנות נגד המלחמה ברוסיה, סנקציות כלכליות נתפסות כאפיק פעולה מרכזי נגד התוקפנות של האימפריאליזם הרוסי. הן גם נתפסות כחלופה פחות מיליטריסטית להתערבות צבאית ישירה מצד ארה״ב או נאט״ו שעלולה לדרדר את המצב למלחמה בין מעצמות גרעין. אך האם הסנקציות הן כלי יעיל נגד פוטין ומה תהיה ההשפעה שלהן על אחיזתו בשלטון?

עד השלב הזה, ממשלות ארה״ב, קנדה, בריטניה, האיחוד האירופי, אוסטרליה ויפן הטילו יותר מ־7,000 סנקציות שונות כנגד רוסיה — כמחציתן הוטלו עוד לפני המלחמה בעקבות סיפוח חצי האי קרים (ראו מעקב מתעדכן). לפי דה מרקר: "הסנקציות הדרמטיות ביותר היו ניתוק חלקי של הבנקים הרוסיים ממערכת הבנקאות העולמית באמצעות הוצאתם ממערכת הסוויפט; הפסקת הפעילות מול הבנק המרכזי הרוסי — דבר שמנע מפוטין את השימוש ברזרבות המט״ח שלו; וכן הגבלות חמורות על הפקדות של רוסים בבנקים מערביים".

במקביל, מאות תאגידים בינלאומיים עזבו את השוק הרוסי. מקדונלד׳ס וסטארבקס, איקאה וזארה סגרו סניפים. פפסי וקוקה קולה, נייק ואדידס, אפל וסמסונג הכריזו על הפסקת שיווק מוצריהם. BMW ועוד שורה של יצרניות רכב הפסיקה את הייצור במדינה וספוטיפיי, אמזון ונטפליקס סגרו את השירותים בפני לקוחות מרוסיה (ראו רשימה באתר פורבס).

המשטר הרוסי חסם מצידו את הגישה לאינסטיגרם ולפייסבוק, הטיל הגבלות מסחר על נכסים בבעלות אזרחים זרים ברוסיה ואף איים בהלאמת תאגידים ממדינות "עוינות".

לדברי מריה שאגינה, מומחית לסנקציות, המהירות בה התאגידים הבינלאומיים עזבו את השוק הרוסי חסרת תקדים בהיסטוריה המודרנית. בהחלט סביר, שבתסריט של הפסקת אש, חלקם ינסו לחזור. אבל ההתנתקות של המשק הרוסי מהכלכלות במערב היא חלק ממגמה ארוכת־טווח של היפרדות כלכלית בין־גושים אימפריאליסטיים, שנתנה את אותותיה עוד בזמן מלחמת הסחר בין ארה״ב לסין בתקופת טראמפ, ושהסלימה עם התפרצות משבר הקורונה.

עיר מקלט לאוליגרכים?

נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי תהה בנאומו מול חברי הכנסת בישראל: "מדוע ישראל לא הטילה סנקציות רציניות על רוסיה?" ממשלת בנט־לפיד אכן לא נקטה אף סנקציה רצינית. הבנקים בישראל אומנם לא התנגדו לניתוק הבנקים הרוסיים ממערכת הסוויפט, אך לא נקטו שום פעולה נגד ההון הרוסי המוחזק בהם.

ענקית הטכנולוגיה הרוסית 'יאנדקס' — שעל בכיריה הוטלו באחרונה סנקציות במערב — ממשיכה להפעיל בישראל את שירותי המוניות (יאנגו) והמשלוחים (יאנגו־דלי). לאחר תחילת המלחמה, יאנדקס אף בחנה הקמת מרכז פיתוח חדש בישראל — שהיא גם מקום מושבו של בעל השליטה בחברה, ארקדי וולוז'.

במשך שנים אוליגרכים רוסים המקורבים לפוטין חיו וניהלו עסקים באירופה. עם תחילת המלחמה הם הוכנסו לרשימות שחורות בבריטניה ובמדינות האיחוד האירופי — אבל לא בישראל. המיליארדר רומן אברמוביץ', המקורב לפוטין, תועד לאחר פרוץ המלחמה בנתב״ג, ולא במקרה. שעות ספורות לפני הפלישה הרוסית, הוא העביר את השליטה בחברת ההשקעות שלו לטייקון הישראלי־רוסי דוד דוידוביץ'. ארגוני מעקב אזרחיים זיהו נחיתות של מטוסים פרטיים ועגינה של יאכטות, השייכות לאוליגרכים רוסים נוספים, בישראל.

"בעוד בכל העולם מחרימים את היאכטות הרוסיות, ישראל הודיעה כי היא נותרת פתוחה לעגינה שלהן ולנחיתה של מטוסים פרטיים", ציינו בדה מרקר, "אבל בגלל חשש שישראל תיהפך למקלט להברחת רכוש של האוליגרכים, הוחלט כי החניה תוגבל ל–48 שעות למטוסים פרטיים. לגבי היאכטות — עדיין לא ברור מה תהיה ההגבלה".

בתחילת המלחמה באוקראינה, לפיד ביקש בישיבת ממשלה משרים לא לעזור לחברים העשירים שלהם מרוסיה: "אתם צריכים מאוד להיזהר כי לחבר׳ה האלה יש קשרים והם יכולים להגיע אליכם בטלפון ולבקש ממכם דברים. אל תתחייבו לשום דבר. זה עלול לגרום נזק מדיני". בהמשך, בתגובה ללחצים שהגיעו מהבית הלבן, לפיד גם הכריז כי "ישראל לא תהיה מסלול עוקף לסנקציות שהוטלו על רוסיה בידי ארה״ב ומדינות המערב".

כיצד לפיד מתכוון למנוע מישראל להפוך למסלול עוקף סנקציות? האם הוא יבטל את חוק מילצ׳ן, על שם חברו הטייקון ארנון מילצ׳ן? מדובר בחוק שמעניק פטור מלא למשך עשור מדיווח ומתשלום מס על הכנסות בחו״ל עבור מתאזרחים חדשים. המיליארדרים המקורבים לפוטין שנכללו ברשימת הסנקציות של האיחוד האירופי — רומן אברמוביץ', ויקטור וקסלברג, מיכאיל פרידמן וחאן גרמן — כבר מחזיקים מזה שנים באזרחות ישראלית מסיבה ברורה.

מבחינה כלכלית, לקפיטליזם הישראלי יש מיליארד סיבות לקבל את האוליגרכים של פוטין בזרועות פתוחות, אך השיקול המרכזי בהתנהלות מולם הוא פוליטי. ממשלת בנט־לפיד, מצד אחד, לא רוצה להרגיז את פוטין, איתו היא מתאמת, בין השאר, את תקיפות חיל האוויר בסוריה. אך מצד שני, גם לא את ממשל ביידן.

נשיא התאחדות התעשיינים בישראל רון תומר שפך אור על שיקול נוסף מנקודת המבט של הקפיטליזם הישראלי: "דווקא מכיוון שישראל חשופה לחרם כלכלי בעצמה — היא אינה צריכה לתמוך בו". כלומר, תומר חושש שחרמות מחאה נגד הפלישה הרוסית באוקראינה יחזקו גם יוזמות לחרמות מחאה נגד הכיבוש בגדה והמצור בעזה. נציגי האליטה הקפיטליסטית בישראל עושים שיקולים ציניים של רווח והפסד, כלכלי ופוליטי בטווח הקצר והארוך.

'אחריות תאגידית'?

גם התאגידים המערביים שעזבו את השוק הרוסי פועלים משיקולים קרים של רווח והפסד. חלקם עשו זאת בגלל שיבושים בשרשראות האספקה לרוסיה וממנה. חלקם פשוט מפחדים מקמפיינים של שיימיניג אם ימשיכו לפעול בשטח רוסיה ומנסים, באופן ציני, להצטייר כי מי שנמצאים "בצד הנכון של ההיסטוריה". כל הסתמכות על גורמים מהסוג הזה היא אשליה מסוכנת. אך היא מקבלת לפי שעה חיזוקים גם מ"שמאל".

במאמרה של ענת קם שפורסם ב"הארץ" נכתב כי "הלחץ המסחרי אמור להגביר את האופוזיציה לפוטין מבית. כבר עכשיו אלפי אמיצים ברוסיה יוצאים למחות נגד המלחמה, וככל שיהיו עוד אנשים שירגישו את המחסור בכיס, על שולחן האוכל ובחנויות, כך תתעצם הקריאה הציבורית להפסיק את המלחמה המיותרת והבלתי מוצדקת הזאת. יותר משזו בשורה משמחת לאוקראינה ולתושביה, וגם לרוסיה ולתושביה שמתנגדים למשטר פוטין, זו בשורה משמחת לעולם. גלובליזציה אינה מילה גסה; להפך, עלינו לחבק ולאמץ את התאגידים הבינלאומיים, כי רק הקפיטליזם יכול להביא שלום".

יש כאן התעלמות לא רק מתאגידי הנשק והאנרגיה שעושים כסף מהמלחמה הזאת, אלא גם מצביעות התאגידים שמצטיירים עכשיו כ"שוחרי שלום". לאותם תאגידים לא הייתה שום בעיה לעשות עסקים ברוסיה, בזמן שהרשויות שם עצרו אלפים בהפגנות נגד המשטר או רמסו זכויות להט״ב וזכויות עובדים. אותם תאגידים גם לא איימו בסנקציות על ארה״ב בעקבות הקטסטרופה שיצרו פלישותיה לאפגניסטאן ולעיראק.

גם עכשיו מטרתם היא לא "שלום עולמי". הפלישה הרוסית לאוקראינה פרצה כחלק מיריבות בין מעצמות אימפריאליסטיות, בין השאר על שליטה בשווקים — כלומר, הקפיטליזם (שוב) הביא מלחמה. התאגידים המערביים מתגייסים למלחמה הקרה החדשה במטרה להחליש מעצמה יריבה ולחזק את המחנה "שלהם" — את בסיס האם במערב.

אך השאלה היותר חשובה כאן היא האם, כפי שכותבת קם, "ככל שיהיו עוד אנשים שירגישו את המחסור בכיס… כך תתעצם הקריאה הציבורית להפסיק את המלחמה?"

פוטין מנצל את הסנקציות

נתחיל מזה שאנשים מהשורה ברוסיה אכן מרגישים מחסור בכיס. המטבע המקומי בצניחה חופשית והמחירים כבר רשמו עליה של 12.5% בחישוב שנתי במרץ. אלו חדשות רעות עבור כל מי שיש להם טיפת סולידריות עם עובדות ועובדים, צעירות וצעירים החיים תחת דיקטטורה, בתנאי מצוקה כלכלית, בעיצומה של מלחמה שהם לא בחרו בה וכלל לא ידעו עליה עד שפרצה. לראות בכך התפתחות חיובית היא לאמץ היגיון של ענישה קולקטיבית מתוך אשליה שהדבר יביא לשינוי פוליטי — היגיון שנכשל בצפון קוריאה, איראן, סוריה. זה גם חלק מההיגיון שביסוד המצור שישראל מטילה על רצועת עזה.

הסנקציות לא פוסחות על הציבור שמתנגד למלחמה. "למרבה הצער, כל העיתונאים העצמאיים שמנסים להמשיך לעבוד בתנאים של צנזורה ואיום במעצר סבלו גם הם מסנקציות. בגלל ההחלטות של ויזה, מאסטרקארד, יוטיוב ופייפאל, כולנו, שממשיכים לומר לרוסים את האמת, מצאנו את עצמנו בלי יכולת להרוויח", הסבירה טטיאנה פלגנהאואר, כתבת רדיו "אקו מוסקבה" שהורד מהשידור על ידי המשטר.

מה שחשוב הרבה יותר, שמבחינה פוליטית, סנקציות שמכוונות נגד כלל התושבים והתושבות ברוסיה 'ללא הבחנה' משחקות לידיים של פוטין ומכונת התעמולה שלו.

שלא במקרה, הנאום המסית ביותר של פוטין נגד מתנגדי המלחמה ברוסיה — בו כינה אותם "בוגדים", "טינופת" ו"גיס חמישי", שיש "לירוק החוצה" ו"לטהר" מהחברה — היה חלק מהכרזה על תוכניות סיוע כלכליות בתגובה לסנקציות.

בנאום טען פוטין כי "מנהיגי המערב כבר לא מסתירים כי הסנקציות לא מכוונות נגד דמות או תאגיד ספציפיים. המטרה היא לתת מכה לכל המשק הלאומי [הרוסי]. לפגוע ברווחה, בתחומים הומניטריים, בכל משפחה ובכל אזרח ברוסיה". עוד הדגיש פוטין שהמלחמה באוקראינה הייתה רק תירוץ להטלת סנקציות שמטרתן היא החלשת רוסיה באמצעות יצירת "עימות פנים־אזרחי" ובניית "גיס חמישי" שיהרוס את המדינה מבפנים.

בסוף נאומו פיזר פוטין באופן ציני הבטחות לסייע למשפחות עם ילדים ולמפוטרים החדשים, להעלות את הקצבאות, את הפנסיות, את שכר המינימום והשכר במגזר הציבורי.

המשטר מנסה לנצל את המצוקה והחרדה הכלכלית בשביל לקנות תמיכה באמצעות פריסה של רשתות ביטחון כלכליות — שיסייעו רק למי ש"יפגינו נאמנות" כמובן. התנועה האמיצה נגד המלחמה ברוסיה נאבקת בכל כוחה נגד הניסיונות של המשטר לבודד אותה משכבות רחבות בחברה הרוסית. סנקציות שננקטות על ידי ממשלות במערב כנגד משקי בית של אנשים מהשורה, הופכות את המאבק הזה לקשה יותר.

סולידריות בינלאומית

מה שנחוץ עכשיו זה לחזק את ההתנגדות העממית לכוחות הפולשים באוקראינה ואת התנועה נגד פוטין ברוסיה — זאת הבטן הרכה של האימפריאליזם הרוסי וכל הסנקציות צריכות להיבחן דרך הפריזמה הזאת. יוזמות המחאה צריכות להראות להמונים ברוסיה שתנועת הסולידריות הבינלאומית עם התושבים והתושבות באוקראינה אינה מכוונת נגדם אלא נגד הדיקטטורה של פוטין. המחאה הבינלאומית צריכה להתעקש כי לעובדות ולעובדים באוקראינה וברוסיה יש אינטרס משותף לעצור את המלחמה ולמנוע מאליטות קפיטליסטיות מושחתות להפוך את מזרח אירופה לשדה קרב.

השאלה היא לא רק אילו סנקציות ננקטות אלא גם מי נוקט אותן ולאיזו מטרה. מאז תחילת המלחמה, עובדי נמל בבריטניה, הולנד, צרפת, ושוודיה סירבו לפרוק מכליות עם נפט שהגיע מתאגידי האנרגיה ברוסיה. הם נקטו סנקציות ממוקדות נגד תאגידים רוסיים כדי לסיים את המלחמה ולהביע סולידריות עם הקורבנות שלה באוקראינה. גם תעמולת הקרמלין תתקשה להציג פעולות כנות כאלו כצעדים ציניים של יריבות אימפריאליסטיות. לעומת זאת, כשביידן מקדם מהלכים לרכישת נפט מהדיקטטורה בסעודיה, המנהלת מלחמה עקובה מדם בתימן, במקום הנפט הרוסי — מדובר במהלך אימפריאליסטי נטול עקרונות ובלתי מסובך להציגו ככזה.

התנועה נגד המלחמה לא צריכה פשוט "להצטרף" לקמפיין הסנקציות בהובלת המעצמות והתאגידים במערב, אלא לפתח עמדה עצמאית עם דרישה לנקיטת צעדים נגד מכונת המלחמה של פוטין, נגד האוליגרכים שמפרנסים ומתפרנסים מהמשטר ונגד כל התאגידים שמרוויחים מהמלחמה. הדרך היעילה ביותר לקדם זאת היא באמצעות שביתות וצעדים ארגוניים של ארגוני העובדות והעובדים בישראל ובעולם. כשצעדים כאלה מלווים בהסברה עצמאית שמושיטה יד סולידרית גם לעובדות ועובדים, לצעירים, לנשים, ללהט״ב וללאומים מדוכאים בשטח רוסיה — הם נהפכים לאתגר פוליטי רציני עבור כל מחרחרי המלחמה.

בישראל, צריך לדרוש לבטל את הפטורים מתשלום מיסים ומדיווח על הכנסות לרשות המיסים לכל האוליגרכים, הטייקונים ובעלי ההון ולבטל את החוק לעידוד השקעות הון המעניק הנחת מס לתאגידים בינלאומיים. כל בתי ההשקעות והבנקים בישראל צריכים להידרש לתת דין וחשבון לציבור על נכסים, פיקדונות והעברות בהיקף גבוה — בין השאר בשביל להבין אילו העברות הון נעשו בישראל מאז תחילת המלחמה. לארגוני העובדות העובדים בבנקים יש פוטנציאלית את הכוח לכפות שקיפות כזו.

לא צריך להסתפק בצעדים סמליים דוגמת הפקעת יאכטות יוקרתיות. מה שמדאיג באמת את האוליגרכים, מכל הארצות, הוא המשך הפעילות של התאגידים שבשליטתם. הבעלות על אותן תאגידים צריכה להיות מופקעת, אבל לא בשביל לחזק גורמים עסקיים יריבים אלא כחלק מתהליך של מעבר למשק שישרת את הציבור על בסיס תכנון דמוקרטי, ולא יתנהל באופן מושחת למען רווחי קומץ טייקונים.