לאחר שבעה חודשים מדממים מאז החלה הפלישה האימפריאליסטית של משטר פוטין לאוקראינה נרשמה הסלמה דרמטית, עם ההכרזה על סיפוח שטחי ענק שנכבשו בחסות "משאלי עם" — ימים לאחר הכרזת גיוס מילואים המוני ברוסיה, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה.

המלחמה פתחה שלב חדש בעידן של קיטוב גובר בין גושים אימפריאליסטיים, של התפוררות הסדר העולמי שהיה מושתת על גלובליזציה ניאו־ליברלית, ושל משבר כלכלי וסביבתי. הדליפות בצינורות הגז המושבתים נורד סטרים 1 ו־2 בים הבלטי, כנראה כתוצאה מחבלה, חיזקו חשש ממשבר אנרגיה חריף באירופה, שיוסיף וידרבן אינפלציה עולמית. אין אזור בעולם שהמלחמה אינה מקרינה עליו.

משטר פוטין הבהיר מתחילת המלחמה שאינו מכיר בזכות ההגדרה העצמית של אוקראינה, בה הוא רואה חלק היסטורי מרוסיה, שכביכול אינה יכולה להיות כובשת ב"ארצה". הוא איים שמעתה תיחשב כל תקיפה צבאית בשטחים המסופחים כ"הפרת ריבונות" של רוסיה, מה שלכאורה אמור להוות עילה אף לשימוש בנשק גרעיני ("טקטי"). לדבריו, "במקרה של איום על ריבונותנו לא נהסס להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותנו. זה לא בלוף. אני מדגיש: בכל האמצעים העומדים לרשותנו".

אלא שלמבוכת הקרמלין, בתוך שעות מהכרזת הסיפוח, הצבא הרוסי כותר ונהדף מהעיירה המרכזית לימן במחוז המסופח דונייצק. מדובר בהמשך למתקפת־הנגד האוקראינית שהצליחה בתחילת ספטמבר להדוף את הכיבוש הרוסי במחוז חרקיב, בשטחים שהתפרסו על פני אלפי קילומטרים, בהם מעל 300 יישובים.

משאלי־עם מפוברקים

ההצבעה על תמיכה בהסתפחות לפדרציה הרוסית התקיימה תחת השלטונות הבדלניים הפרו־רוסיים בחבל דונבאס, במחוזות דונייצק ולוהנסק — שב"עצמאותם" הכיר הקרמלין ערב הפלישה — ותחת המושלים שמינה הצבא הרוסי במחוזות חרסון וזפוריז׳יה. ארבעת המחוזות, ששטחם נאמד בכ־90 אלף קמ״ר, כשטח ירדן, יוצרים רצף טריטוריאלי עד חצי־האי קרים, שמשטר פוטין סיפח ב־2014. המלחמה בדונבאס, בין כוחות בדלניים פרו־רוסיים לכוחות אוקראיניים, נמשכה מאז.

"משאלי העם" נערכו תחת כיבוש, בהיעדר פליטים רבים ובעת שהצבא הרוסי אינו שולט באופן מלא באף אחד מהמחוזות. התוצאות זועקות פיברוק. בדונייצק דווח על תמיכת 99.23% בסיפוח ושיעור הצבעה של 97.5%, בחרסון 87% ו־76% בהתאמה, ובזפוריז׳יה ובלוהנסק התוצאות דומות. ברשתות החברתיות התפרסמו צילומי חיילים חמושים מלווים "קלפי ניידת" בין בתים. הצבעה תחת כידונים אינה מימוש זכות להגדרה עצמית.

מאז הקמת הממשלים הבדלניים הימניים בדונייצק ובלוהנסק ב־2014, רבים נמלטו וגם בקרב הקהילה דוברת הרוסית (ממוצא רוסי או אוקראיני) לא התעוררה תמיכה גורפת בפרויקט הבדלני. אפילו לפי הנתונים הרשמיים שפירסמה רוסיה, רק 2.19 מיליון תושבים השתתפו בהצבעה בדונייצק, וזאת כשערב המלחמה ב־2014 חצה מספר התושבים הרשומים במחוז את ה־4.3 מיליון. בניגוד למצטייר מתוצאות ה"משאלים", קרוב לוודאי שחלק ניכר מהאוכלוסייה בשטחים אלה חושש ועוין את הסיפוח.

הלחימה בשטחים תימשך בתקופה הקרובה, לא רק מול צבא אוקראינה אלא גם מול התארגנויות של פרטיזנים הצוברות תאוצה. הקרמלין סיפח שדות קרב.

"הבנים שלנו — לא בשר תותחים!"

זהו ההקשר של ההכרזה על גיוס כללי ברוסיה, שאמור לכלול 300 אלף אך עשוי להתרחב בקרב מיליוני אזרחים שסיימו שירות חובה ורשומים פורמלית במערך המילואים. גיוס מילואים המוני למלחמת כיבוש אימפריאליסטית, לראשונה ברוסיה המודרנית, מעורר הלם, כעס ואף מחאה.

תוך שעות אזלו כרטיסי הטיסה למדינות השכנות ומחיר טיסה לישראל זינק ל־25 אלף שקל! מעברי הגבול היבשתיים ברוסיה הוצפו בשיירות נמלטים. לפי העיתון הרוסי העצמאי 'נובאיה גאזטה', כרבע מיליון גברים בגילאי גיוס (18–60) כבר עזבו את רוסיה, ופרשן העיר כי "זהו המשבר הרציני ביותר בחברה הרוסית ב־22 שנות שלטון פוטין. נראה כי [הגיוס הכללי] הוא ההחלטה הכי פחות פופולרית שלו".

מאות אלפים חתמו על עצומות נגד הגיוס ואלפים יצאו להפגין. הפגנות נגד הגיוס והמלחמה התארגנו במוסקבה, בסנט פטרבורג ובעוד עשרות יישובים, חרף דיכוי משטרתי כבד ואיום במאסרים דרקוניים. ברפובליקות העניות והמרוחקות ממרכז הפדרציה הרוסית, דוגמת סאחה־יקוטיה, בוריאטיה ודאגסטן, התארגנו הפגנות סוערות, לרוב בהובלת נשים. במָחַצְ'קָלה, בירת דאגסטן, דווח על דיכוי וירי חי באוויר, בעוד תמונות מדהימות הראו מאות נשים חוסמות באומץ ניידות משטרה שהובילו מפגינות ומפגינים עצורים. בהפגנות הידהדו הקריאות "לא למלחמה", "אנחנו בעד שלום", "הבנים שלנו — לא בשר תותחים"! מפגינות התעמתו עם שוטרים והפצירו: "אתם חוששים למישרותיכם, אנחנו חוששות לבנינו".

עד לאחרונה גרסה התעמולה השלטונית שבאוקראינה אין "מלחמה", אלא רק "מבצע צבאי מיוחד", המתקדם "לפי התוכנית". הגיוס ההמוני חושף לעיני כול שיבושים בתוכנית הקרמלין. בנסיבות האלו יתקשה הממשל לטפח גל אהדה פטריוטי סביב הסיפוח כפי שעשה בעת סיפוח קרים.

הכיבוש הרוסי ועימות בין־מעצמתי

המלחמה באוקראינה כוללת היבט חשוב של מאבק לשחרור לאומי מול המתקפה האימפריאליסטית הרוסית, אך בו־זמנית, על גב שאיפות ההמונים באוקראינה, מתחולל עימות בין־מעצמתי ברמה עולמית, שנהפך למאפיין הדומיננטי.

הפלישה הרוסית התרחשה בצל "המלחמה הקרה החדשה" בין ארה״ב, כמעצמת־על בנסיגה יחסית, לבין סין, ההולכת וקוראת עליה תיגר, שעה שחלה התקרבות אסטרטגית בין רוסיה וסין, ובקרמלין העריכו שתגובת ה"מערב" תהיה רפה.

מבחינת משטר פוטין, אחרי שלושה עשורים בהם נדחק האימפריאליזם הרוסי בידי מעצמות יריבות מאזורים שנחשבו מבחינתו כ"מרחב השפעה", הוא חותר ל"שיפור עמדות". הוא ממסגר את המלחמה כחלק מעימות נרחב מול "המערב הקולקטיבי" ומיישם מדיניות חוץ אגרסיבית, שמטרתה להגן על האינטרסים הגיאו־פוליטיים של ההון והמשטר הרוסי ולעצב מחדש את הסדר האזורי והעולמי ("ארכיטקטורה ביטחונית וכלכלית חדשה").

בפועל, מה שתוכנן ככיבוש וסיפוח מהירים, וערעור או החלפת המשטר בקייב, נהפך להסתבכות ממושכת, עם יותר חיילים רוסים הרוגים מבעשור ההתערבות של רוסיה הסטליניסטית באפגניסטן (1979–1989). אפילו המשטר הסיני מנסה להרחיק עצמו מההסתבכות של בעלת בריתו.

בתגובה לפלישה, המעצמות הקפיטליסטיות מ"מערב" צופפו שורות ופעלו לחיזוק כוחן כגוש אימפריאליסטי מול רוסיה המעורערת וכחלק מהיערכות מול התעצמות סין ולקראת עימותים פוטנציאליים, למשל בטאיוואן. הסנקציות נגד רוסיה שקולות למלחמה כלכלית — שלא בלמה את המתקפה על אוקראינה ואת מחירה האמיתי משלמים ההמונים ברוסיה. במישור הצבאי, תקציבי הביטחון התנפחו וברית נאט״ו, שטראמפ הספיד בתקופתו, הוחייתה ומתרחבת לשוודיה ולפינלנד. זוהי מגמה מסוכנת של יריבות מתעצמת בין המעצמות הקפיטליסטיות, הבונה פוטנציאל למלחמות נוספות.

הצבא האוקראיני מסתייע באופן מכריע בחימוש ובמודיעין ממדינות נאט״ו. אלו מתערבות לא "מטעמים הומניטריים", אלא מנהלות מלחמת שלוחים להגנת אינטרסיהן במאבק שליטה גיאו־פוליטי, לרבות העמקת אחיזתן באוקראינה עצמה. עיראק ואפגניסטן משמשות תזכורת טרייה לרקורד של תוקפנות אימפריאליסטית ממערב, ולכן למשל במרבית המזרח התיכון היחס לתפקיד מעצמות המערב בעימות חשדני. בעוד שיש להגן על זכות אוקראינה לקיום ולהגנה, הרי ששמירת האינטרסים של ההמונים באוקראינה ושל תנועת העובדים והעובדות העולמית, מצריכה קו עצמאי, שאינו מסתמך או תומך בהתעצמות צבאית ובהתערבות מצד כל מעצמה אימפריאליסטית.

בינתיים, במה שפוטין מכנה "המערב הקולקטיבי" שוררת מחלוקת לגבי מידת הסיוע הצבאי שיש לספק לאוקראינה ולגבי האופן המועדף לסיום המלחמה. לא כל הממשלות באיחוד האירופי מעוניינות להנחיל לפוטין תבוסה אסטרטגית, בשל חשש מהשלכות מערערות יציבות. נשיא צרפת מקרון, לדוגמה, מעדיף דיל של פשרה טריטוריאלית שיותיר את פוטין כיריב מוחלש. הבית הלבן מדגיש רטורית "עמידה לצד אוקראינה", אך אינו ממהר להיענות לבקשות הממשל האוקראיני, ונמנע מהעברת מטוסי קרב או טילים ארוכי טווח, מחשש להידרדרות העימות למלחמת עולם שלישית. בקשת זלנסקי לקבלה מזורזת של אוקראינה לנאט״ו זכתה לתגובה צוננת מהבית הלבן, והיועץ לביטחון לאומי סאליבן אמר שהבקשה "צריכה להיבחן בזמן אחר".

ממשלת לפיד־בנט

נשיא אוקראינה זלנסקי התלונן בראיון (23.9): "אנו רואים את השפעת רוסיה על ישראל, שלא סיפקה לנו שום נשק", בעודה "מייצאת את מערכות ההגנה שלה למדינות אחרות". יום קודם פירסמה רויטרס שישראל הסכימה למכור לאמירויות את מערכת ההגנה האווירית הניידת 'ספיידר' מתוצרת רפאל. המערכת, המאפשרת הגנה מפני מל"טים, טילי שיוט, מטוסים ומסוקים, אף נמכרה לגיאורגיה ולצ׳כיה.

לפי שגריר אוקראינה בישראל, יבגן קורנייצ׳וק, סורבו גם בקשות לסיוע כלכלי: "בתחילת יוני פנה ראש ממשלת אוקראינה [שמיהל] לראש ממשלת ישראל [דאז בנט] בבקשה להעמיד הלוואה בין־ממשלתית בסכום של חצי מיליארד דולר... לא קיבלנו שום תשובה".

את מדיניות ממשלת לפיד־בנט ביחס למלחמה ניתן להגדיר כך: התייצבות עם מחנה וושינגטון, תוך חתירה להימנעות מחיכוך עם הקרמלין, ובמיוחד לשם שמירת תיאום צבאי סביב תקיפות ישראל בסוריה. לפיכך נמנע השלטון הישראלי מחבירה לסנקציות על רוסיה ולכאורה גם מחימוש אוקראינה.

תחילה התפתחה בממשלת בנט־לפיד חלוקת עבודה: רה״מ דאז בנט שמר פומבית על ניטרליות (והציע "לתווך"), ואילו לפיד הצטרף לגינויים. עם כניסת לפיד ללשכת רה״מ פרץ משבר הסוכנות היהודית ברוסיה. הקרמלין החל להתייחס לזרוע השלטון הישראלי בעוינות ואף שינה רטוריקה ביחס לתקיפות בסוריה. נתניהו הזדעק על פגיעה ביחסים עם רוסיה והממשלה ניסתה להנמיך להבות. שר הביטחון גנץ, בראיון ל'כאן 11', השיב לשאלה האם פוטין הוא פושע מלחמה: "לא אמרתי את זה. אני אומר שמלחמה זה דבר קשה. קורים בה דברים קשים. אני לא עוקב אחרי כל הפעלת כוח וכל מטרה שנתקפת". אולם ההסלמה בעימות מצמצמת את מרחב העמימות הזה. משרד החוץ הבהיר כי "ישראל מכירה בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה, ולא תכיר בתוצאות משאלי העם".

מפגן כוח מעמדת חולשה

ממשלות המערב המשתתפות במשטר הסנקציות מבקשות למנוע מפוטין הישגים באוקראינה, מבלי לדחוק אותו לפינה. אולם הוא נדחק לפינה.

הכרזות הגיוס והסיפוח הן מפגן כוח, אך מעמדת חולשה יחסית. עוד באפריל, הצבא הרוסי נאלץ לסגת מאזור קייב ולהתארגן מחדש, מהבנה שכיבוש הבירה וסביבתה יגרור התנגדות עזה וממושכת מצד האוכלוסייה. היעד הצבאי עודכן: השתלטות על דונבאס ורצועת החוף של הים השחור. אולם בקיץ נבלמה המתקפה, וכאמור, בחלק מהמקרים התחלפה מאז בנסיגה.

הכישלונות בשדה הקרב חשפו מורל ירוד. רבים מהחיילים גויסו לחזית מאזורים עניים ומוכי אבטלה בעזרת הבטחות לשכר ולהטבות. עדויות שהגיעו לתקשורת העצמאית ברוסיה ובמערב חשפו שרבים מהם הגיעו למסקנה שהמלחמה "לא שווה את זה" — מה שהשתקף בנסיגה ללא קרב באזור חרקיב, שהותירה טנקים נטושים.

לפי אתר החדשות הרוסי העצמאי 'מדוזה', עוד קודם, תושבים בחרסון ובזפוריז׳יה ששולבו במנגנון הממשל האזרחי תחת הכיבוש חששו לגורלם בתסריט שבו יושב השלטון האוקראיני. הדוברים מטעם הקרמלין הבטיחו שאין תרחיש כזה, אלא שהנסיגה בחרקיב הראתה שהדבר רחוק מוודאי. אי־ודאות כזו מגבירה את החששות משיתוף־פעולה עם הכיבוש ומערערת כשלעצמה את השליטה בשטח.

ברוסיה הלכה והתגבשה באחרונה "מפלגת המלחמה" — קבוצת פוליטיקאים וגנרלים שדרשו צעדי הסלמה, שיפצו לכאורה על כישלונות הצבא. זו הדינמיקה שדחפה את משטר פוטין לפנות למפגן הכוח. אך מדובר בהימור מסוכן מבחינתו.

מלחמת התשה בחורף

האם ישתנו כללי המשחק והקרמלין יממש את איום "דין ירי על חרסון כדין ירי בעומק רוסיה"? האם האימפריאליזם המערבי ינסה "לצנן" את פעילות צבא אוקראינה בשטחים המסופחים? הדיפת הצבא הרוסי בצפון דונייצק ביום הסיפוח, ותקיפות, שיוחסו לצבא האוקראיני, בקרים ובתוך רוסיה לאורך הקיץ, לא הובילו להסלמה דרמטית. מובן שלא כל קרב בשטחים ישמש עילה לתקיפה קטסטרופלית בנשק גרעיני, כחלק מהסלמה היסטורית של העימות בין המעצמות העולמיות. עם זאת, המשטר הרוסי לא יוכל להשלים עם נסיגות עמוקות תחת אש. למלחמה יש היגיון פנימי משלה והיא עלולה לצאת משליטה.

בשלב הנוכחי, אף צד אינו מסוגל להכריע את השני. הצבאות נערכים לחורף. ממשל ארה״ב וחלק מבעלי בריתו באירופה השלימו עם תרחיש לחימה ממושכת, בתקווה לשחיקה בכוחו של האימפריאליזם הרוסי. חלק אחר חושש כאמור מההשלכות מערערות היציבות. "עייפות קרב" גוברת במערב עשויה לדחוף לעבר הפסקת־אש ודיל עם פוטין. אך בתנאים הקיימים תהיה זו השהיה זמנית של העימות. מרבית התושבים באוקראינה לא ישלימו לאורך זמן עם שליטה רוסית בשטחים נרחבים, והאימפריאליזם הרוסי מצידו ינסה לבצר הישגים.

המוטיבציה של ההמונים באוקראינה להילחם בפלישה האימפריאליסטית היא מכשול מכריע בדרכו של פוטין. מיליונים באוקראינה, כולל מהקהילות של דוברות ודוברי רוסית, נחושים להגן על קהילותיהם מפני כיבוש צבאי ושעבוד למעצמה זרה.

סדר־היום של ממשל זלנסקי

זלנסקי זוכה לתמיכה ציבורית גבוהה, כמי שנתפס כמנהיג נגד התוקפנות הרוסית, אך עד למלחמה התמיכה בו צנחה בעקבות מדיניות ניאו־ליברלית הרסנית. כעת, הוא אינו מייצג אסטרטגיה לשחרור משעבוד אימפריאליסטי, שעה שהוא מסתמך על קבוצות הון פרו־מערביות באוקראינה ועל מעצמות המערב. למעשה, זלנסקי תלוי לחלוטין במעצמות לאספקת נשק, להזרמת כספי מענקים והלוואות, ולהסדרים פוליטיים. כל האסטרטגיה הצבאית והפוליטית של אוקראינה במלחמה מוכפפת לגורמים שלהמונים, כולל לחיילים, אין שליטה עליהם.

בצל המלחמה, הממשל הצבאי שהוכרז וסיסמאות למען "הגנה על הריבונות הלאומית", קבוצות הון פרו־מערביות נוקטות "דוקטרינת הלם" בדמות השתלטות אגרסיבית על נכסי ציבור והתקפות על מעמד העובדים והעובדות. זלנסקי מאיץ תהליכי הפרטה. בקיץ החלה מכירת חיסול מסיבית, לידי אוליגרכים אוקראינים, של התעשיות הביטחוניות, מגזר האנרגיה ותעשיית המזון — מגזרים חיוניים ורווחיים ביותר במלחמה. בו־זמנית, הראדה העליונה (הפרלמנט) אישרה חקיקה הפוגעת בעבודה המאורגנת ובזכויות של מרבית העובדים והעובדות, בעודם מתמודדים עם זוועות המלחמה, ועם הורדות שכר, אבטלה המונית ואינפלציה גבוהה.

השאיפות הלאומיות והחברתיות של ההמונים באוקראינה לחיי רווחה, לדיור ולפרנסה, לדמוקרטיה ולחופש מאפליה ומדיכוי עומדות בסתירה לסדר־היום של ממשל זלנסקי, לחזון הקפיטליסטי של האוליגרכים הפרו־מערביים ולגיאו־פוליטיקה של נאט״ו. לכן עולה צורך בהתארגנות ובפעולה על בסיס עצמאי מכל אלה מצד העבודה המאורגנת וברמת הקהילות, תוך הסתמכות על סולידריות בינלאומית, לקידום ארגון הגנה, לפיקוח על תעשיות הנשק, המזון והשירותים החברתיים ולשיקום הריסות — לטובת המאמץ, ניתן להפקיע את נכסי האוליגרכים, במקום שיתעשרו מנכסי ציבור.

האוכלוסייה בשטחים המסופחים

מהי החלופה שמציע הממשל בקייב לאוכלוסיות שתחת הכיבוש הרוסי? מה יעלה בגורלן — ובמיוחד הקהילה דוברת הרוסית — אם יושב השלטון האוקראיני?

סגנית ראש ממשלת אוקראינה, אירינה ורשצ׳וק, אמרה שאזרחי אוקראינה שיצביעו במשאלים מסתכנים בחמש שנות מאסר. "אני ממליצה לתושבי [השטחים הכבושים] לא לקבל דרכונים רוסיים, לא להשתתף במשאלי העם, לא לשתף פעולה עם הכובשים ובמידת האפשר, לעזוב". אין בדברים שלה שום קריאה להתארגנות ולבניית מאבק נגד הסיפוח: הפגנות, חסימות כבישים, השבתת תשתיות. רק איומים במאסר.

ברור שחלק מהאוכלוסייה המסופחת מקווה להשתחרר מהכיבוש. אחרים, בהם מי שחיים בצל המלחמה מאז 2014, תומכים בסיפוח ואף מוכנים לשתף פעולה, וביתר־שאת בתגובה לצעדים שנקט השלטון האוקראיני תחת זלנסקי וקודמו, המיליארדר פורושנקו, נגד הקהילה דוברת הרוסית, דוגמת דחיקה כוחנית של השפה הרוסית, הוצאה מחוץ לחוק של מפלגות פרו־רוסיות וביטול ערוצי תקשורת בשפה הרוסית. לחלק מהתושבים יש תקווה שאולי הסיפוח יביא לשיפור בתנאי המחיה — קצבאות גבוהות יותר והטבות כלכליות. אלא שתחת מוסקבה ותחת קייב, על בסיס קפיטליסטי, העוני והמצוקות החברתיות שהחריפו כתוצאה מהמלחמה לא ייעלמו.

החלופה לאפשרויות הגרועות בפני תושבי השטחים היא מאבק למען תוכנית שינוי שתבטיח פרנסה, רמת חיים נאותה לכול וזכויות מלאות למיעוטים, כולל הזכות להגדרה עצמית — הדורשת בסיס וולונטרי — במסגרת אוטונומית או עצמאית. על בסיס המשך היחסים הקפיטליסטיים אין אפשרות למגר את העוני והמחסור, ובהקשר האזורי גם להסיר את איומי התוקפנות האימפריאליסטית. לכן נחוצה תוכנית שינוי סוציאליסטית, כחלק ממאבק בינלאומי ותוך חתירה לשיתוף פעולה אזורי על בסיס קונפדרציה שוויונית ודמוקרטית של מדינות סוציאליסטיות.

ההתנגדות מתוך רוסיה וסולידריות בינלאומית

ברוסיה, הסנקציות והחיבור בין משטר זלנסקי לאימפריאליזם המערבי, וסדר־היום ה"אנטי־רוסי" המקודם בקייב ובמערב, משחקים לידי תעמולת המלחמה של פוטין, המציג את הפלישה כמלחמת "אין ברירה" כחלק ממערכה כללית מול תוקפנות אימפריאליסטית ממערב — רטוריקה עם הד חזק יותר מהסיסמאות על הגנה מפני משטר כביכול "ניאו־נאצי" בקייב.

למרות הצנזורה וציד־המכשפות שהמשטר האוטוקרטי מנהל נגד כל סממן של ביקורת ומחאה, כולל נגד גורמים סוציאליסטיים, הוא אינו מצליח להסתיר אלמנטים של חוסר שביעות רצון גובר סביב המלחמה בכל שדרות החברה, מפיצולים בצמרת הממסד וחוגי האוליגרכים, דרך מספר סלבריטאים וגורמי מעמד ביניים, ועד לקולות של זעם מקרב נוער וחלקים ממעמד העובדים והעובדות בפריפריה.

להפגנות שהתפתחו סביב הכרזת הגיוס במרכז רוסיה ובקווקז יש פוטנציאל להתגלגל לכדי תנועה ממשית. בכך טמונה הסכנה הגדולה ביותר למשטר עצמו. כפיית הגיוס והירידה הניכרת ברמת החיים יציפו עוד שאלות לגבי מחירי ומטרות המלחמה. סולידריות בינלאומית עם ההתנגדות ההרואית מקרב הציבור ברוסיה למלחמה, בד־בבד עם פנייה על בסיס מעמדי — מצד תנועת העובדים והעובדות והתארגנויות חברתיות באוקראינה ובעולם — לחיילים הרוסים ולציבור העובדות והעובדים ברוסיה, שאין להם כל אינטרס במלחמה, יוכלו לסייע לחתור תחת תעמולת המלחמה ולסמן חלופה של מאבק חוצה־גבולות לעצירת המלחמה, להגנת הזכות להגדרה עצמית, ולשחרור מאימפריאליזם, מאוליגרכיות, מעוני ומהמערכת הקפיטליסטית המטפחת אותם.

ברמה הבינלאומית ובישראל, גל המחאה הראשוני שהתפתח נגד הפלישה הרוסית, בעיקר בקרב קהילות יוצאי ברית־המועצות לשעבר, גווע כשנראה שההפגנות אינן מתרחבות והמלחמה מתמשכת. אולם הצורך בבניית מאבק נגד המלחמה, שעוד עלולה להידרדר, לא נעלם. ההסתדרות הודיעה בתחילת המלחמה על תרומה סמלית לפדרציית האיגודים האוקראינית (FPU) ועל העמדת מבנים לאירוח פליטות מאוקראינה. בהחלט יש לקדם סולידריות עם רבבות הפליטים מאוקראינה והמהגרים שנמלטו מרוסיה, לרבות דרך הצבת דרישות לממשלה, להבטחת פרנסה, רווחה ותנאים ראויים ושוויוניים. אך אין די בכך. יש לחשוף את הגינויים הצבועים מצד ממשלת לפיד־בנט ולצאת נגד המשוואה "חופש פעולה לרוסיה באוקראינה תמורת חופש פעולה לישראל בסוריה". סולידריות בינלאומית נגד כל תוקפנות אימפריאליסטית ודיכוי לאומי — לרבות כיבוש ודיכוי של מיליוני פלסטינים בידי האוליגרכיה הישראלית — ונגד גזירות כלכליות ושלטון הון תוכל להתחיל לשרטט אופק של מוצא ממשבר מערכתי קפיטליסטי המדרדר את העולם למלחמות וחורבן.