במשמרת מחאה מצמררת של מספר שורדי שואה מול משרד ראש הממשלה בירושלים, אמר חיים רוט, אחד השורדים, "אותי הצילו... גם [אז] יכלו להגיד, 'הוא יהודי, הוא לא משלנו'. אבל הם עשו אחרת... חסידי אומות העולם — מה הם עשו? הם הצילו פליטים! ובסכנה גדולה, לא כמו במדינת ישראל!" מובן שאין מדובר בהקבלה בין זוועות המלחמה באוקראינה לבין השואה, ובין הסכנות האורבות לפליטים, אלא בסולידריות מול אטימות מערכתית.

למעלה מ־3 מיליון פליטות ופליטים נמלטו נכון לשעת כתיבת שורות אלו מאימת הפלישה האימפריאליסטית של משטר פוטין לאוקראינה, המותירה שובל של הרג וחורבן, עם מחסור במים, מזון וציוד רפואי. קווי תקשורת קורסים. המראות מזכירים את סוריה ועזה. רבים איבדו קרובים, נותרו ללא בית, זוגות התפצלו, הורים נפרדו מילדיהם. מדובר בקרוב לעשירית מאוכלוסיית אוקראינה ערב המלחמה (ללא קרים והמחוזות הבדלניים), והנתון ממשיך לטפס. לקומץ מתוכם שחיפשו מקלט בישראל חיכתה טראומה נוספת.

נכון ל־18 במרץ, נכנסו לישראל כ־13 אלף פליטים אוקראינים, בדומה לקצב החודשי של נכנסים אוקראינים על אשרת תיירות בחמש השנים האחרונות. לשם השוואה, ברפובליקת קפריסין, שיעור הנכנסים ביחס לגודל האוכלוסייה היה גבוה פי 3.5. האיחוד האירופי, "מבצר אירופה", הידוע במדיניות גזענית כלפי פליטים, החליט לראשונה להחיל 'הוראת הגנה זמנית' מ־2001, המתירה כעת לפליטים אוקראינים זכות לשהות ולעבוד בכל מדינות האיחוד עד שלוש שנים.

"בדיעבד אולי לא היינו אומרים את זה"

בישראל, גורשו מתחילת המלחמה מאות פליטים שהגיעו לנתב״ג. פליטים ופליטות רבים, בהם המגורשים, הוחזקו במתקן המעצר 'יהלום' ובמתחם בטרמינל 3, בתנאים ירודים ביותר, כשהם ישנים על מזרנים דקים על הרצפה, עם ארוחה אחת וללא מקלחת. רק בעקבות חשיפה תקשורתית הם הועברו למלון. בנוסף, קרובים ואחרים שהתגייסו בסולידריות נדרשו תחילה לגרד מכיסם ערבות של 10,000 שקל לנפש, כדי לשחרר פליטים על תנאי, עם אשרת תיירות ל־3 חודשים, ללא הכרה וסיוע.

ראש רשות האוכלוסין וההגירה, תומר מוסקוביץ, המבצע מדיניות ממשלתית, התגאה בגירוש של כל פליטה "שאנחנו מנחשים שבאה לעסוק פה בזנות", ופליטים שבאופן כלשהו לא עמדו בעבר בתנאי רשות ההגירה, "כן, גם מחר כשיפציצו את הבית שלהם. שילכו למדינה אחרת, שמוכנה לקבל אותם"! הוא הזדעק ש"כבר קיבלנו מקרה מעובדת סיעוד שעכשיו רוצה להביא לפה את הילד שלה!... עובדים זרים ככל שזה תלוי בי לא יכניסו לפה בני משפחה שלהם, חוץ מעובדי הייטק שזה בנוהל גם בימי שגרה כי זה אינטרס של המדינה". כלומר, לקפיטליזם הישראלי אין בעיה לייבא ולנצל כוח עבודה זול כסחורה שעוברת דה־הומניזציה, אבל אם אתם נמלטי ונמלטות תופת, לכו חפשו את החברים והחברות שלכם.

והחברים והחברות האלה לא יושבים בממשלה. כך, עתירת פעילי סולידריות לבית המשפט המחוזי בתל אביב הצליחה לבלום גירוש של 20 פליטות. העובדה שכ־20 אלף הפגינו וצעדו ברחובות תל אביב במחאה על המלחמה (26.2), והאהדה בציבור, ובמיוחד בקרב למעלה ממיליון יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר, מילאו תפקיד מרכזי בבניית לחץ על הממשלה בנושא. גורמים בה חוששים גם מנזק דיפלומטי, בפרט על רקע ביקורת מצד שגרירות אוקראינה. לכן פנתה הממשלה להחלפת מדיניות הערבויות במכסה סמלית, שהגבילה במקור ל־5,000 את מספר האוקראינים הנכנסים. מוסקוביץ הודה שהפרסום לגבי המכסה התפוצץ להם בידיים — "בדיעבד אולי לא היינו אומרים את זה, עובדה ששינינו את ההחלטה".

איום בקיצוץ, לקליטת פליטים ש"אינם פליטים"

תחת לחץ ציבורי ולאחר עתירה לבג״ץ מטעם שגרירות אוקראינה, שרת הפנים איילת שקד (ימינה) נאלצה להתקפל חלקית ולהחריג מהמכסה את מי שיוכרו כבעלי קרובי משפחה ישראלים, ולמעשה, את הרוב — המכסה כעת נוגעת רק לכ־17% מהנכנסים. העדכון נועד להימנע מפסיקה נגד המדיניות, המפרה גם את הסכם הפטור מוויזות מ־2010 בין אוקראינה וישראל. אלא שגם במתווה המעודכן, בעוד שלטענת שקד "לא מדובר בפליטים אלא באנשים שמגיעים על אשרת תייר" (!), הפליטים ה"תיירים" נדרשים להשיג אישור כניסה מראש. גם ח״כ יבגני סובה (ישראל ביתנו) ידע לדלקם כי "מי שמגיע ממדינה שלישית הוא כבר לא פליט, זה גם העניין מבחינת האמנות הבינלאומיות" — מנטרה לאומנית אליטיסטית, וכוזבת, המבקשת לשלול מפליטים הכרה אם במסע תלאותיהם חצו יותר מגבול אחד. בשלב הזה, נראה שהרוב נכנסים, אך מעצם קיום המכסה נרמז שלאחר התמלאותה יקפוץ שיעור המסורבים והמגורשים. אלא אם הממשלה תאולץ לשנות מדיניות. בדיון בבג״ץ (20.3) נאמר מטעמה שהמתווה יפוג בתוך ימים ויעודכן, אולם לא ברור באילו פרמטרים.

הפליטים ש"אינם פליטים" מקבלים סל סיוע זעום, שאמור לכלול שיכון באכסניות למחוסרי דיור, סיוע מסוים במזון וביגוד, וביטוח בריאות מינימלי (לחירום בלבד עד גיל 60), שעה שנאסר עליהם לעבוד עד להודעה חדשה. שקד אף התנגדה למימון ביטוח רפואי, וכאופייני לנציגת אליטה קפיטליסטית המרוחקת מכל קושי כלכלי, הדגישה שמשפחות מארחות נדרשות לספוג את ההוצאות. כלומר, תשתית הקליטה מופרטת ומסתמכת על הסולידריות והכיסים המחוררים של חלקים בציבור. הנטל הכלכלי הזה נדרש אחרי שנתיים של משבר הקורונה ובעיצומו של גל התייקרויות חונק, שהמלחמה מעצימה, במדינה שבה יוקר המחיה מככב בצמרת הכלכלות המפותחות.

הנהגת ההסתדרות הכללית הסתפקה בנידוב מספר סמלי של חדרים לשיכון פליטים, אך נמנעה מהבעת מחאה או הצבת דרישות כלשהן ביחס לטיפול בפליטים, ודממה מול איום של שר האוצר ליברמן, שטען שלצורך קליטתם ייתכן שיקדם קיצוץ רוחבי, שיגיע בנוסף על הגזירות הכלכליות שהובילה כבר ממשלת ה"שינוי" הקפיטליסטית. האיום בקיצוץ הוא לא רק הסחת דעת מהעושר והמשאבים העצומים המוחזקים בידי אוליגרכים, טייקונים ותאגידי ענק, אלא גם מתכון לטיפוח עוינות לפליטים, המואשמים בנבזיות ב"צורך" בפגיעה בשירותים חברתיים. בינתיים, ארגוני הפסיכולוגיה הציבורית דורשים תוספת חירום של 250 תקנים לטיפול נפשי בפליטים נוכח מחסור חמור.

ליברמן ומפלגתו, בזמן שהם מתרצים גזירות כלכליות בשירות שלטון ההון, נמצאים תחת לחץ מבסיס התמיכה, שעיקרו יוצאי בריה״מ לשעבר, והשמיעו מס שפתיים עמום ולא עקבי נגד הגבלת כניסת אוקראינים לישראל. אולם השר, שלא בחל ברמיזה סקסיסטית וגזענית לגבי פליטות אוקראיניות, הילל נחרצות את שקד ואת מדיניות הממשלה.

משרד המשפטים התריע מפני ניסיונות של גורמים קרימינליים לנצל את המלחמה כדי לסחור בנשים פליטות בתעשיית המין ובאנשים עם מוגבלויות למטרת קבצנות בכפייה, כשכבר בחמש השנים שקדמו למלחמה, תועד שיעור גבוה של קורבנות סחר מאוקראינה. משרדי הממשלה הבטיחו "לעבות" מענה עבור הקורבנות. אולם מדיניות של הכבדת הפגיעות הכלכלית והמצוקה של הפליטים היא מתנה לסרסורים.

לאוליגרך הרוסי רומן אברמוביץ', המקורב לפוטין, שמטוסו הפרטי נחת בישראל (13.3), לא הייתה בעיה לארגן לעצמו אזרחות ישראלית ב־2018, ובהתאם ל"חוק מילצ׳ן", הוא אף פטור למשך עשור מלדווח ולשלם מיסים בישראל על רווחים שהוא גורף בחו״ל. המדינה הקפיטליסטית פותחת את השערים בפני טייקונים כמותו, אבל נלחמת בפליטי מלחמה ובציבור העובדים והעניים ככלל.

ספינים דמגוגיים, סלקציה ואי־הכרה

כדי לנפח רושם של "קליטת פליטים", הממשלה מתרברבת שאינה מגרשת (!) אוקראינים שהיו בשטחה ערב המלחמה, ושמספרם נאמד ב־20 אלף, לכאורה ללא היתר — סימון כשעיר־לעזאזל של אוכלוסייה מהגרת, עובדת וענייה, הכוללת קורבנות סחר, שהממשלה מעולם לא התכוונה ממילא להכיר בהם כפליטים. אך הספין הדמגוגי הראשי גורס שהשערים פתוחים בפני זכאי "חוק השבות" (המאפשר התאזרחות למבקשים להשתקע בישראל בכפוף לזיהוים כיהודים לפי קריטריון דתי ביסודו, ולבני.ות זוגם בעת ההגירה, לילדיהם ולנכדיהם). הממשלה נערכת לכאורה לקליטת רבבות אוקראינים ורוסים. בינתיים התאזרחו כ־4,000 אוקראינים שנמצאו זכאים.

במילים אחרות: א', באופן גורף, אין הכרה בפליטים כלשהם. ב', ישנם אלפי "תיירים", שמכיוון ששקוף שאינם תיירים, מקבלים סיוע מזערי. ג', הממשלה נוקטת סלקציה מפלה בין הפליטים לפי מוצא, כשחלק מהפליטים — שאומנם בשום אופן לא יוכרו כפליטים — ככל שיעמדו בקריטריון פוליטי, לאומי־דתי, יוזמנו להתאזרח ולהשתקע בישראל.

זוהי אפשרות שרבים במצוקתם ייבחרו בה, אפילו מי שמודעים לכך שמדובר, בסופו של דבר, בהזמנה לחיי מצוקה כלכלית ואפליה, בצל אוליגרכיה מושחתת ומלחמות אחרות. כפי שהעיר לדה־מרקר אזרח שעבר לישראל מצרפת לפני מספר שנים, "יקר פה והשוק רווי. במה הם יעבדו? רוצים אותם ב'יהודה ושומרון', איזו פרנסה יש שם?". עבור ההון הישראלי, האוקראינים והרוסים שעשויים להגיע לישראל בתקופה הקרובה יהיו בעיקר כוח עבודה זול לניצול, בתקופה שבה חסרות ידיים עובדות במישרות בשכר נמוך ובהייטק.

כתמיד, כשהמדינה פועלת למיקסום "עלייה" היא חושפת את הבלופים שביסוד המדיניות וההסתה כלפי מהגרים ופליטים. למרות האיום בקיצוצים, המסר הוא שמשאבים כלכליים לא יהיו הדבר שימנע קליטה של רבבות, ועוד כאזרחי קבע חדשים. אז מה כן? מובהר שההתעמרות בקומץ הפליטים המגיעים לישראל נובעת מעיקרון אידיאולוגי לאומי, ציוני. להצדקתו מגויסת הפחדה לאומנית צינית, המיועדת להלך אימים על האוכלוסייה היהודית — המרוששת ומשוסעת תחת שלטון ההון הישראלי — דרך ליבוי חששות קיומיים, כלומר, מפני האפשרות שתיהפך בעתיד למיעוט נרדף. זהו אותו ההיגיון שהכשיר גירוש עשרות ילדי עובדים מהגרים בשנתיים האחרונות.

לתעמולה הזאת יש הד מסוים. לפי סקר 'חדשות 12' (15.3), אומנם רק רבע מהנשאלים אימצו את הרעיון של סגירת השערים בפני פליטים אוקראינים שאינם זכאי "חוק השבות". אולם כרבע הביעו תמיכה במדיניות הקיימת, כרבע בהגדלת מכסות, ואילו בקליטה ללא הגבלות תמכו 13% בלבד. אם הממשלה הייתה מכריזה על הכרה בפליטים ועל הגדלה משמעותית של המכסות, סביר להניח שהמהלך היה מעורר אהדה בציבור הישראלי. אלא שההפחדה על בסיס זהות לאומית מנצלת את זוועות המלחמה באוקראינה כהזדמנות עבור פוליטיקה פרו־קפיטליסטית לאומנית לקידום מלחמה דמוגרפית ומתחים לאומיים. זהו מסך העשן שמציעים נציגי מערכת המושתתת על אי־שוויון ומצוקה המונית, שברמה העולמית מדרדרת את העולם למלחמות, להתפוררות חברתית ולקטסטרופת אקלים.

הבטחת זכויות וחיים בכבוד, לא ל"הפרד ומשול" ולמלחמה דמוגרפית

ההתכחשות העיקשת להכרה בפליטים האוקראינים אינה יוצאת מהכלל. בעוד שמדינת ישראל הקפיטליסטית פותחת את שעריה בפני כל טייקון מזדמן, רק במקרים נדירים היא מספקת הכרה רשמית של ממש למבקשי מקלט. כך, הקפיטליזם הישראלי ידע לנצל עד תום את מבקשי המקלט העניים בעיקר מסודאן ומאריתריאה ככוח עבודה זול, מופלל, משולל זכויות, בתחתית "שרשרת המזון", תחת רדיפה גזענית פראית, לרבות כליאה ללא משפט, והפיכתם לשעיר־לעזאזל למצוקות שיוצרת המערכת בקרב מעמד העובדים והעובדות הישראלי.

לאורך שנות מלחמת האזרחים בסוריה — לא "מדינה שלישית" — ממשלות ישראל שללו מראש אפילו קליטה סמלית של פליטים סורים. בכלל זה הופקרו פליטים סורים שנעקרו במקור מהגולן בעת שנכבש בידי ישראל ב־67', ויושבי מחנות הפליטים הפלסטיניים בסוריה, שנוצרו לאחר שהשלטון הישראלי עקר במלחמה ב־48' כ־800 אלף פלסטינים, מנע מהם לשוב והחריב מאות מיישוביהם. עד היום, בעוד שמתאפשרת התאזרחות לכל מי שהמדינה מחשיבה כיהודים ומשפחותיהם, זיקתם של פליטים שנולדו כאן ומשפחותיהם נמחקת. הפצע הפתוח הזה, הדורש הכרה ומענה כולל, הוא אחת הסיבות לברוטליות של מדיניות הפליטים הישראלית, החותרת לספק כמה שפחות הכרה לפליטים באשר הם.

האישור מחדש (10.3) של החוק הגזעני למניעת איחוד משפחות פלסטיניות בישראל נוגע בלב העניין. היחס המחפיר לפליטי מלחמה הוא חלק ממלחמה דמוגרפית לאומנית, העושה שימוש ציני במצוקות של קורבנות מלחמה, רדיפה ומשברים במערכת העולמית, ומתדלקת סכסוך לאומי מדמם, ללא כל אופק לחיי רווחה ושלום לא.נשים מהשורה.

לכן, התשובה הסוציאליסטית מתחילה במאבק לעצירת המלחמה ולבניית סולידריות חוצת־גבולות עם הפליטים האוקראינים. יש לתבוע לספק הכרה וסיוע אוניברסלי לפליטים באשר הם, תוך מאבק ב"הפרד ומשול" ולמען רווחה, תנאי מחיה ראויים לכול והבטחת זכויות שוות לכלל הקהילות הלאומיות. העולם הקפיטליסטי צועד בכיוון הפוך, לעבר עוד משברי פליטים ומלחמות.