חזרתו של נתניהו לשלטון — למרות תנועות המחאה שפרצו נגדו בשנים האחרונות, למרות המשפט, למרות ההישענות על גורמים כהניסטיים מוקצים מחמת מיאוס בקרב חלקים רחבים בחברה הישראלית — אינה ברורה מאליה, אך גם אינה מפתיעה.

ההפסד של מחנה "רק־לא־ביבי" בבחירות הוא חלק מהמשבר של הזרם המרכזי של מפלגות הממסד הקפיטליסטיות בישראל ובעולם. הקיטוב הפוליטי גובר בשעה שא.נשים מהשורה מחפשים מענה למצוקות על רקע משבר מערכתי עמוק. במקומות בהם לא קמים כוחות שמאל עם סדר יום של מאבק למען שינוי עבור מעמד העובדות והעובדים בחברה, הימין הפופוליסטי נכנס לוואקום.

ערב ההקמה של הממשלה היוצאת, הסברנו כי:

"ממשלת בנט־לפיד, גם אם תקום, תהיה ממשלת משבר קפיטליסטית, שתעורר תסכול וזעם חברתי, ולא תאריך ימים", וכי "ממשלת ימין קפיטליסטית משברית כזו, לא רק שלא תקדם פתרונות לכיבוש ולסכסוך הלאומי, לאבטלה, לעוני, לאפליה ולאי־שוויון, אלא תהיה מסוכנת, ועלולה אף להסתיים בהידרדרות לסבב דמים".

לכן הזהרנו כי:

"דווקא זיהוי של 'השמאל' עם ממשלה כזו יפתח עוד מרחב פעולה עבור מחנה נתניהו והימין הקיצוני. למרות המשפט, נתניהו ושות' יוכלו למצב עצמם כאופוזיציה לממשלת המיעוט המשברית ולרכוב על מצוקות חברתיות. מעמדת אופוזיציה מול ממשלה שלא מסוגלת לשפר את תנאי המחיה ולקדם פתרונות של ממש לאבטלה ולהשלכות משבר הקורונה, מחנה נתניהו עלול להגיע לבסוף לבחירות מעמדה מחוזקת".

כישלון פוליטיקת הרע במיעוטו

בישיבתה האחרונה של הממשלה היוצאת, ב־20 בנובמבר, לפיד פנה לשרים שסיימו את תפקידם ואמר להם: "אנחנו עוד נחזור לחדר הזה, מהר יותר ממה שאתם חושבים".

במאי 2019 עשרות אלפים נענו לקריאתה של מפלגת כחול־לבן דאז, בהובלת גנץ ולפיד, להפגין נגד פסקת ההתגברות ומתן חסינות משפטית לנתניהו. בימים שלאחר הבחירות דווח כי לפיד ינסה גם הפעם להוציא את תומכיו לרחוב. יהיה טיפשי מצידו שלא לנסות. הממשלה המסתמנת של הליכוד עם הימין החרדי והימין הקיצוני לא הולכת להיות פופולרית, אך האם עצם העובדה הזאת תספיק כדי שמפלגת הממסד הקפיטליסטית של לפיד תתחזק מעמדת אופוזיציה?

בסבבי הבחירות הקודמים בשנים 2019–2020 הייתה לפרויקט כחול־לבן של לפיד וגנץ יכולת מוגבלת אך גבוהה יותר למכור אשליות ולנסות לרכוב על שאיפות לשינוי, לפתרונות חברתיים, לשיפור בתנאי המחיה, למוצא מהסכסוך ולשלום. הרקורד של "ממשלת השינוי" לא יאפשר להם כעת לנפח שוב את אותן האשליות.

למרות הזינוק ביוקר המחיה, לפיד, בנט וליברמן סרבו להעלות את שכר המינימום ואת הקצבאות, ואף צמצמו את מספר המוצרים בפיקוח. התקציב וחוק ההסדרים המשיכו בייבוש מערכות הבריאות, החינוך והרווחה, תוך כדי עימות מול הצוותים הרפואיים, הצוותים החינוכיים ונהגי התחבורה הציבורית שדרשו תוספות שכר ושיפור תנאים כחלק משיפור השירות.

במקביל, במזרח ירושלים ובשטחי הגדה המשיכה ממשלת לפיד בהרחבת מפעל ההתנחלויות, תוך הרס גובר וזריקת משפחות פלסטיניות עניות מבתיהן. מספר ההרוגים הפלסטינים בגדה מירי ישראלי הגיע לשיא של לפחות 7 שנים. שימור הסטטוס קוו הבלתי נסבל, הכולל כפיית דיכוי לאומי, כיבוש צבאי, מצור חונק בעזה, אבטלה, מחסור ועוני, הביא באופן בלתי נמנע גם לפיגועי נקם ולעלייה בחששות הביטחוניים בקרב האוכלוסייה היהודית. הממשלה היוצאת התפרקה במידה רבה כתוצאה מההסלמה במתחים הלאומיים שהיא עצמה הובילה, לאחר שאיבדה מהפופולריות שלה, עוררה זעם חברתי ונתפסה גם בקרב תומכיה בתור "הרע במיעוטו".

רוב הפרשנויות בתקשורת בחרו להתעלם מהקשר הברור בין המדיניות הזאת לכישלון האלקטורלי. הן ניפחו את שאלת הפיצולים והאיחודים בין המפלגות והרשימות מעבר לכל פרופורציה. כך לדוגמה, מאמר המערכת של 'הארץ', הטיל את כל האחריות לתבוסת מחנה רק־לא־ביבי על ראשת מפלגת העבודה מיכאלי, שסירבה לרוץ ברשימה אחת עם מרצ: "אלמלא אטמה מיכאלי את אוזניה להפצרותיהם של לפיד ויו״ר מרצ, זהבה גלאון, הקואליציה היוצאת היתה זוכה בארבעה מנדטים נוספים, וכל תמונת הגושים היתה שונה".

האם זה באמת התסריט החלופי שעמד על הפרק? העבודה ומרצ קיבלו בבחירות 2021 כ־270 וכ־200 אלף קולות. הפעם הן צללו ל־175 אלף ול־150 אלף קולות בהתאמה. מדובר באובדן של מעל ל־140 אלף קולות. בריצה משותפת, שתי המפלגות היו צולחות את אחוז החסימה, אך סביר להניח שבהיעדר ה"געוואלד", מגמת מעבר הקולות משתי המפלגות ללפיד הייתה אף מתחזקת והן היו בקלות מסיימות עם 5–6 מנדטים בלבד. תרחיש כזה בכל מקרה לא היה מונע מגוש נתניהו להתייצב על 61–62 מנדטים.

בנוסף, אירוני ששתי המפלגות שקראו בעצמן ל"הצבעה אסטרטגית" למפלגות הקטנות כדי "להציל את הגוש" ולהותיר את לפיד בכסא ראש הממשלה, מתלוננות שחלק מתומכיהן הלכו עם היגיון דומה והצביעו עבור מפלגתו של לפיד. אחרי הכול, ההבדלים בין מפלגות אלו ממילא רק טושטשו עוד יותר במערכת הבחירות ועוד קודם. מה היה ההבדל המהותי בין שרי ושרות יש־עתיד לחבריהם מהעבודה ומרצ, שאפילו לא קראו תיגר על גזירות כלכליות מהותיות דוגמת העלאת גיל הפרישה, או על הרחבת הבנייה בהתנחלויות, ובטח שלא על מהלכים צבאיים?

מיאוס מהסוציאל־דמוקרטיה או מהניאו־ליברליזם?

בראיון מייד עם פרסום התוצאות ניסה מוסי רז, #2 ברשימת מרצ, למסגר את המשבר של מפלגת העבודה ומרצ כחלק מ"בעיה של השמאל העולמי". לדבריו, אחת הסיבות לכישלון האלקטורלי של מרצ היא "מיאוס מהסוציאל־דמוקרטיה. אנחנו רואים את זה בכל העולם, לצערי הרב. אני חושב שזה כי העולם היום יותר אינדיבידואלי — כל אחד לעצמו".

המציאות הפוכה: משבר הקורונה הגביר משמעותית את המיאוס מהניאו־ליברליזם. המגפה המחישה שהמשברים והבעיות החברתיות הן לא עניין אינדיבידואלי, וחיזקה את התמיכה הציבורית בהשקעה במערכת הבריאות הציבורית ובכלל במנגנוני הרווחה וברשתות ביטחון חברתיות.

לפי סקר של קרן ברל כצלנסון, שנערך כחצי שנה לפני הבחירות — בדומה לסקרים קודמים לאורך השנים האחרונות — 57% מהציבור מזדהים עם "גישה סוציאל־דמוקרטית", לעומת 27.5% המזדהים עם "גישה קפיטליסטית". עוד עולה מהסקר ש־68% מהציבור תומכים במיסוי גבוה יותר על בעלי הון והכנסה גבוהה, ו־51% תומכים בהעלאת מיסים לצורך שיפור השירותים החברתיים הניתנים לאזרחים. בנוסף לכך 73% הביעו תמיכה בהתאגדות עובדים ו־87% תמכו בהעלאת שכר המינימום.

המדיניות של ממשלת לפיד־העבודה־מרצ הייתה הפוכה. בין השאר, היא שחקה את שכר המינימום ולא קיימה דיון אחד על העלאת המיסוי על בעלי ההון. מנהל מדיניות ציבורית בקרן ברל כצנלסון, אביעד הומינר־רוזנבלום, קובע בצדק כי "המדיניות הכלכלית של הממשלה היוצאת הייתה מאוד ימנית, יותר מזו של נתניהו".

ברחבי העולם, מפלגות סוציאל־דמוקרטיות ששברו ימינה, אימצו את המדיניות הניאו־ליברלית והטילו גזירות כלכליות על הציבור ספגו הצבעת ענישה בקלפי. לדוגמה, 'המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית' (PS), שנהפכה למפלגת ממסד קפיטליסטית למהדרין, ספגה קריסה אלקטורלית כמעט מוחלטת בבחירות 2017. זה קרה אחרי שהממשלה בהובלתה והנשיא מטעמה, פרנסואה הולנד, יישמו מדיניות אנטי־עובדות ועובדים, בשירות הקפיטליזם הצרפתי.

אלא שלעומת זאת, גורמים משמאל — דוגמת ז׳אן לוק מלנשון בצרפת, ג׳רמי קורבין בבריטניה, ברני סנדרס בארה״ב ועוד — שקידמו תוכנית כלכלית אנטי־ניאו־ליברלית, אף שהייתה רחוקה מתוכנית סוציאליסטית מלאה, שנחוצה כמענה לממדי המשבר המערכתי, זכו להצלחה אלקטורלית מרשימה.

תופעה נוספת שראינו היא כיצד בהיעדר חלופה משמאל, אפילו ההצבעה לימין פופוליסטי מבטאת למעשה בחלק מהמקרים, אומנם באופן מעוות, גם את המיאוס מהניאו־ליברליזם. אלמנט כזה היה בבחירות בישראל עם חלק מההצבעה לש״ס ואף לליכוד — שחלק מהמצביעים תפסו גם כביטוי מבחינתם למחאה נגד סדר היום הניאו־ליברלי של שר האוצר היוצא ליברמן וממשלת לפיד, ונגד האטימות של האליטה הקפיטליסטית בישראל למצוקות החברתיות.

בליכוד ניצלו זאת בצורה דמגוגית תוך חיבור לקמפיין "הפרד ומשול" גזעני בין עניות ועניים מהקהילות הלאומיות השונות תחת הכותרת "מס עבאס". המסר היה שהתקציבים שהובטחו במסגרת ההסכמים הקואליציוניים עם רע״מ לצורכי הרשויות הערביות — אחרי עשורים של תת־תקצוב, אפליה והזנחה מכוונת — מועברים כביכול על חשבון הצרכים החברתיים של שכבות עניות באוכלוסייה היהודית.

התשובה לפופוליזם הימני

בן גביר ניסה באופן דומה לבטא סנטימנט פופוליסטי בהקשר של מתחים לאומיים ופחדים ביטחוניים — "מי פה בעלי הבית?". אך המסר המרכזי של 'עוצמה יהודית' לא היה דקלום משנתו הגזענית של הרב כהנא. בהמשך למסע הלגיטימציה שעבר בסיוע חלק ניכר מהתקשורת הממסדית לקראת הבחירות, בן גביר ניסה להסתתר מאחורי מסכה — "אני לא בעד לגרש את כל הערבים", "להט״בים הם האחים שלי". הוא נאלץ לאפסן בבוידעם את הזיהוי הפוליטי שלו עם התנועה הכהניסטית, מתוך הבנה מפוכחת שהיא לא זוכה ללגיטימציה בקרב הרוב המוחלט בחברה הישראלית. אבל הוא לא זנח עמדות גזעניות, שמקדמות בפועל מדינת אפרטהייד על כל השטח בין הירדן לים.

באופן פופוליסטי, הוא ניסה להתכתב עם התחושה שלממשלה, לצמרת הצבא ולצמרת המשטרה לא אכפת מהחיילים מהשורה ולא מאזרחים יהודים החוששים לביטחונם. זה מה שהסתתר מאחורי הקריאה הגרוטסקית לאפשר אצבע קלה על הדק ("שינוי הוראות הפתיחה באש").

נתניהו, דרעי ובן גביר הבטיחו בבחירות לדאוג למשפחות עניות, "להוריד את המחירים" ו"להחזיר את הביטחון". בשעה שהם ניסו להצטייר באופן כוזב כמי שבאו להושיע אנשים מהשורה (יהודים בלבד כמובן) מהאטימות והדורסנות של המערכת באמצעות "שינוי", לפיד, גנץ, העבודה ומרצ ביקשו למצב את עצמם כמגינים על הקיים ועל הסטטוס־קוו. לפיד הבטיח להמשיך באותה המדיניות, ומפלגת העבודה ומרצ הבטיחו שיעשו הכול כדי שזה יקרה — שתקום ממשלה בראשות לפיד (עם ליברמן, אלקין וסער).

ואין מה לחפש "קווים אדומים". אפילו רטורית, מרצ לא סימנה את המשך הכיבוש ובנייה בהתנחלויות כקו אדום. העובדה הזאת חיזקה בעקיפין את מחנה נתניהו — בהוסיפה עוד משקל פוליטי לטענה שהסכסוך בלתי־פתיר ולכן צריך "לנהל אותו" — באמצעות שלטון ימין שימשיך להשליט דיקטטורה של כיבוש ומצור על מיליוני תושבות ותושבים בגדה ובעזה.

בקרב הקהילה הערבית־פלסטינית בישראל נרשמה התגייסות של הרגע האחרון להצבעת מגננה נגד הימין הקיצוני. אך זאת לא הייתה הצבעה לגוש רק־לא־ביבי. בל״ד אומנם לא עברה את אחוז החסימה אך גרפה כמעט 140 אלף קולות. יחד עם חד״ש־תע״ל, שלוש המפלגות יוצאות 'הרשימה המשותפת' קיבלו 317 אלף קולות (100 אלף קולות יותר ממה שקיבלו כשרצו יחד בבחירות 2021).

גם ההצבעה למפלגות שהרכיבו בעבר את הרשימה המשותפת וגם ההצבעה ברגליים (היעדרות מהקלפי) לא הייתה בעד שימור הסטטוס־קוו אלא נגד המערכת הגזענית והמפלה, שתורמת באופן מהותי להזנחה, לעוני, ולמשבר הפשיעה ביישובים הערביים. זה מעיד גם על נכונות למאבק והתנגדות למהלכים דורסניים של הממשלה הבאה.

יו״ר חד״ש, ח״כ איימן עודה, אמר בישיבת הסיעה הראשונה לאחר השבעת הכנסת כי "המאבק שלנו לא יהיה רק בפרלמנט, אלא גם ברחובות של יהודים וערבים ביחד. בעת השבעת הממשלה, אחר כך לאורך כל השבועות — הפגנות. בכל מקום ניאבק ציבורית, זה יהיה מאבק לא רק לרוחב אלא גם לעומק". עוד הבהיר עודה "אין לנו כוונה להחזיר את הממשלה הרעה הקודמת, של בנט ולפיד, שהייתה ממשלה רעה מאוד. יש לנו הזדמנות להיאבק נגד הממשלה הזאת, יחד עם זאת, לבנות אלטרנטיבה של ממש נגד הכיבוש הארור".

אכן דרוש מאבק ברחובות. בהחלט נחוץ לבנות באופן עקבי מאבק במיוחד מחוץ לכנסת, נגד שלטון הימין ושלטון ההון, וכמענה למציאות של כיבוש וסכסוך בלתי נגמר. עד כה, חד״ש אומנם לא פנתה לנתיב שעודה דיבר עליו, אך יהיה מועיל בהחלט אם תעשה כך. ונחוץ להשתמש בבמה בכנסת כדי לחזק את המאבקים החברתיים ולקדם פופולריזציה לדרישות נחוצות — סדר־היום של הממשלה המסתמנת ויחסי הכוחות בכנסת רק מדגישים את ההכרח שבבניית מאבקים לשינוי.

עודה צודק שיש הזדמנות לקידום מאבק ושנחוץ לקדם אלטרנטיבה של ממש נגד הכיבוש — אלטרנטיבה של ממש כזו מוכנה להשתלב בתוכנית המציעה אלטרנטיבה למערכת שלמה, קפיטליסטית, המבוססת על ניצול, עוני ומצוקה חברתית. חלופה כזו ניתן להצמיח רק מתוך המאבקים החברתיים, ותוך חיזוק קול וכוח עצמאיים של מעמד העובדות והעובדים, יחד עם כל הקהילות המדוכאות.

מול הממשלה החדשה והמסוכנת יתפתחו מאבקים. בניית שיתופי פעולה ביניהם תוכל להציב חזית מאבק רחבה וחזקה. החל מהמאבקים של עובדים ועובדות להעלאת שכר המינימום ונגד יוקר המחיה, דרך המאבקים נגד אלימות כלפי נשים, אפליית להט״ב ומאבק האקלים, ועד למאבק נגד הגזענות, הדיכוי לאומי, הכיבוש והמצור שמתדלקים את הסכסוך המדמם.

המאבקים האלה יוכלו להתחיל לתת תשובות לפופוליזם הימני מצד אחד, ומצד שני לפוליטיקת "הרע במיעוטו", באמצעות אסטרטגיה של מאבק מעמדי, שיכולה להגיע להישגים ולחולל שינוי עמוק במציאות החיים של הציבור הרחב העובד, המרושש והעני. אבל נחוצה גם אלטרנטיבה במישור הפוליטי כדי לחזק את תהליך ההתפתחות שלהם ולהעצים אותם.

תוצאות הבחירות הדגישו את הוואקום מבחינת ייצוג המאבקים, האינטרסים והשאיפות של מעמד העובדות והעובדים, משתי הקהילות הלאומיות המרכזיות וממגוון רקעים, במערכת הפוליטית. הכוחות הפוליטיים הקיימים לא יכולים למלא אותו. מעבר לכך, מפלגת העבודה וגם מרצ מעולם לא נבנו כמפלגות מאבק של עובדות ועובדים ושכבות מדוכאות. הן תמיד נשלטו בידי גנרלים וגורמים מהאליטה הקפיטליסטית.

נחוצה התארגנות מחדש בשמאל, מתוך הבנה אסטרטגית שלציבור העובדות והעובדים, מכל הקהילות, נחוצה מפלגה רחבה משלו, שתייצג בלבדית את האינטרסים והשאיפות הפוליטיות שלו. נחוצים צעדים — כולל כנסים ודיון אסטרטגי סביב יוזמות — לקראת הקמת מפלגה שתשמש תשתית לבניית והעצמת מאבקים. מפלגה שתהיה כלי לבניית סולידריות חוצת קהילות לאומיות ועדתיות בין עובדות ועובדים, ומגפון של הסברה סוציאליסטית מעל כל במה.