למעלה משנה של זוועות המוניות בלתי פוסקות וממשלת המוות של נתניהו והימין הקיצוני שועטת רוויית היבריס לתוך ההסלמה הצבאית האזורית שיזמה, בכסות דמגוגיה "ביטחונית" שנועדה להסוות את התכלית הפוליטית של הפעלת מכונת המלחמה הישראלית. בד־בבד עם המשך המתקפה הג׳נוסיידית על עזה, תהליך התרחבות המלחמה האזורית כעת בדרך להעלאת הילוך נוספת, עם איום התקיפה הישראלית באיראן, במסגרת חתירה לשינוי מאזן הכוחות באזור.

ממשלות המערב מבטאות אומנם חשש מאובדן שליטה על האירועים אך מוסיפות להתייצב ביסודו של דבר לגיבוי המתקפה הישראלית, בשאיפה שזו תחליש את "הציר האיראני", ובעקיפין גם את השפעת מוסקווה ובייג׳ינג בהקשר של מאבק הכוחות הבין־אימפריאליסטי העולמי.

הריגת מנהיג חמאס סנוואר באקראי במחנה הפליטים תל א־סולטאן ברפיח ביום חמישי הגיעה לאחר ההתנקשויות בנסראללה ובהניה, ומשתלבת בתעמולת ניצחון רדודה של המעצמה הכובשת המבקשת להצטייר ככל־יכולה במשבר אסטרטגי המעיד דווקא על מגבלות כוחה. למעלה משנה של "מלחמה טוטאלית" והשמדה רצחנית ברצועת עזה, שעוררה תנועת מחאה המונית בינלאומית, במשבר שטלטל את הממסד הישראלי ואת מחנה האימפריאליזם המערבי, ואף אחת ממטרות המלחמה המוצהרות לא הושגה.

בעוד הפלישה הקרקעית הישראלית מתרחבת בדרום לבנון ומטוסי קרב זורעים הרג וחורבן ברחבי לבנון כולה, נתניהו שיגר מסר מאפיוזי לתושבי לבנון (8.10), שצפויה להם "תהום של מלחמה ארוכה שתביא להרס וסבל בדומה למה שאנו רואים בעזה", אם לא יפעלו נגד חזבאללה. הוא הזיל דמעות תנין על שלבנון נהפכה ל"מקום של כאוס, מקום של מלחמה", פסק כי "כנופייה של רודנים וטרוריסטים הרסו [אותה]", והצביע לעבר טהראן. אלא שמי שהפציצה והרגה מעל 2,300 בני־אדם, ברובם בשבועות האחרונים — ממדי הרג שלא נראו בלבנון מאז הפלישה הישראלית ב־1982 — ושעקרה מבתיהם כ־1.2 מיליון בני־אדם מעשרות יישובים, היא כנופיית הטרור צמאת הדם ביותר באזור בדמות ממשלת נתניהו.

בהפצצות הראווה בתימן ב־29.9 הותקפו נמלי ים ואוויר, מתקני זיקוק נפט ותחנת כוח. בגדה המערבית, מטוס קרב ישראלי הפציץ ב־3.10 בית קפה על יושביו במחנה הפליטים טולכרם ו־18 מהם נהרגו. שרשרת התקיפות נמשכת גם בסוריה בה נהרגו בשנה החולפת עשרות אזרחים מהפצצות ישראליות. וכעת, העולם דרוך לקראת תקיפת ראווה ישראלית באיראן.

בצפון רצועת עזה מוטל מאז תחילת אוקטובר מצור מוחלט ימי־ביניימי על כ־300 אלף תושבות ותושבים, כנראה בהתאם ל"תוכנית האלופים" של הגנרל לשעבר גיורא איילנד, במגמה המקדמת טיהור אתני של השטח לטווח זמן לא ידוע. אוכלוסייה רחבה, גם בלחץ ההרעבה וההפצצות, אינה מסוגלת או אינה מעוניינת להיעקר דרומה תחת איומי השמדה, בידיעה שאין ודאות שישרדו או שמשטר הכיבוש יאפשר את שובם כלל. בדיר אל־בלח שבמרכז הרצועה, כוחות הכיבוש תקפו שוב בית־חולים, 'שוהדאא אל־אקצא', והעלו שוב באש אוהלי עקורים על יושביהם. כך ממשיכה ממשלת המוות הישראלית בהתקפות הרצחניות על האוכלוסייה הפלסטינית הנצורה, שעה שרבבות נספו ו־2 מיליון נעקרו — מה שתעמולת המלחמה הישראלית מכנה לעיתים "נזק אגבי", לתיאור "ג׳נוסייד אגבי". ובינתיים, אל העדויות על התעללות סדיסטית, לרבות פגיעות מיניות, בפלסטינים בידי כוחות כיבוש מתווספות עוד עדויות על השימוש בעצירים כמגן אנושי.

אגף הימין הקיצוני בממשלת ישראל מפנטז על החזרת התנחלויות קולוניאליות לרצועה כדי להשלים טיהור אתני. השרים סמוטריץ׳ ובן גביר צפויים להשתתף לצד שרה וח״כים מהליכוד באירוע שכותרתו "נערכים להתיישבות בעזה". שאלת ההתנחלות מחדש בעזה נתפסת במעמד השליט הישראלי כהימור מסוכן, וגם נתניהו לכאורה מסויג, אך ממשיכה להסתמן מגמה של היערכות להשלטת כיבוש צבאי ישיר לפחות על חלקים מהרצועה לטווח של שנים, בהיעדר כוחות חלופיים לממשל חמאס שיוכלו לשמש קבלן משנה של הכיבוש הישראלי.

"בעל הבית השתגע"

מערבולת הדמים האזורית ממשיכה להתרחב ותעמולת המלחמה הישראלית מוסיפה להלל את הקטסטרופה כמתכון לעתיד שליו ובטוח יותר עבור מיליוני ישראלים. מהרגע הראשון ב־7.10.23, נוצל בשיטתיות ההלם ההמוני בקרב ישראלים מהפעולות הריאקציוניות המחרידות של הטבח, החטיפה והאונס של אנשים מהשורה, יהודים, ערבים־פלסטינים ואחרים, במתקפת הפתע שהובילה חמאס. המעמדות השליטים עוטפים תמיד את מלחמותיהם בתעמולה שנועדה לרכוש תמיכה פוליטית המונית בעזרת ערפול האינטרסים שלשמם מתבצעים ההרס וההרג, כמו גם ערפול ממדיה האמיתיים של הפגיעה הקיצונית באנשים מהשורה. גם נשיא ארה״ב טרומן ידע לשקר שהטלת פצצת האטום על הירושימה ב־1945 נועדה להצלת חיי המונים וכללה מאמץ למזעור הרג אזרחים.

בהסלמה היזומה של המתקפה בלבנון דרך שיטות של טרור מדינתי, לרבות מיטוט בנייני מגורים, ממשלת המיעוט של נתניהו והימין הקיצוני גררה במודע אוכלוסייה גדולה יותר בישראל לטווח אש וקרוב יותר להתלקחות אזורית כוללת. הדבר נעשה בתירוץ השקרי שכוונתה הייתה לדאוג לנסיבות של שקט שיאפשרו את חזרתם של 50–60 אלף תושבים שנעקרו מבתיהם בגליל. רבים אחרים בגליל, בקרב מעמד העובדות והעובדים, ובמיוחד בקרב האוכלוסייה הערבית־פלסטינית, סופגים כעת יותר אש, עם מחסור אקוטי במקלטים ואמצעי מיגון אחרים. בספטמבר זינק מספר השיגורים לעבר יישובים לא מפונים בטווח של מעל 5 ק״מ מהגבול בישראל ב־255%, וחלקים נוספים בגליל המערבי הוכרזו כ"שטח צבאי סגור".

ממשלת הדמים הישראלית, שניצבה בתחילת ספטמבר מול הפגנות המונים ושביתת עבודה כללית במשק הישראלי בדרישה ל"עסקה עכשיו" בעזה, טרפדה בעת ובעונה אחת עסקה בעזה ואת המו״מ הישראלי–לבנוני העקיף שהתנהל בחסות וושינגטון ופריז על הסדרת הגבול היבשתי. נתניהו נסוג ברגע האחרון מהסכמה לקריאת ביידן ומקרון ב־26.9 להפסקת אש זמנית בלבנון. הוא התנקש למחרת בנסראללה, בקפיצת מדרגה נוספת בדינמיקת המלחמה ברמה האזורית.

פרסומי לשכת נתניהו כי הוא וביידן שוחחו מייד אחרי הריגת סנוואר ו"הסכימו כי ישנה הזדמנות לקדם את שחרור החטופים", מזכירים את המסרים של שופרות נתניהו גם אחרי ההתנקשות בנסראללה. האם באמת ממשלת המוות של נתניהו, בן גביר וסמוטריץ׳ תרצה דווקא עכשיו לנצור את הבליץ האזורי, להסיג כוחות מ"ציר פילדלפי" שנתניהו מקדש, ועוד רגע לפני הבחירות בארה״ב? יש לה עדיין אינטרס להמשיך בהשתוללות הצבאית ברוח "בעל הבית השתגע", בגיבוי מכריע של גוש האימפריאליזם המערבי בהובלת ארה״ב, בחתירה לייצר תמונת ניצחון במערכה הצבאית בכללותה.

השופרות שהיללו טרם ה־7.10.23 את הסכמי ה"נורמליזציה" בין הקפיטליזם הישראלי לאוליגרכיות הערביות כצעדים מקדמי יציבות ושלום אזורי דוחפים עתה הרג המוני וחורבן מסיבי. תהליך ה"נורמליזציה" והמערכה הצבאית הנוכחית נועדו ביסודן לאותה התכלית: ייצוב והעמקת משטר הכיבוש, הדיכוי והנישול — שורש משבר הדמים ההיסטורי — המושלט על מיליוני פלסטינים. זאת, בד־בבד עם גיבוש ברית אזורית בחסות וושינגטון (שנתניהו מכנה "ציר הברכה") לשינוי מאזן הכוחות האזורי על חשבון "ציר ההתנגדות" בהובלת טהראן. על כך נוספה החתירה לשיקום יוקרה צבאית, לשלילת תדמית של חולשה באמצעות נהרות של דם.

בשנה החולפת פעל המשטר בטהראן באופן מרוסן מחשש מהתלקחות שלא יוכל להכריע צבאית ושעשויה לסבך את משבריו הפוליטיים והכלכליים. אך המתקפה הישראלית הנרחבת בלבנון וההתנקשות בנסראללה, בהמשך להתנקשות בהניה בטהראן ב־31.7, הגבירו את הלחץ על המשטר האיראני לתגובה צבאית ישירה, שהגיעה לבסוף עם מתקפת הטילים הבליסטיים על ישראל ב־1.10. זו טיווחה במיוחד מטרות צבאיות ישראליות, אך גרמה גם לפגיעה הנרחבת ביותר בתשתיות אזרחיות בישראל במתקפת טילים במשבר המלחמה הנוכחי, הרגה ישירות אדם פלסטיני ביריחו ובעקיפין גם אדם ישראלי. הפגיעות, שצונזרו תחילה, היו בהיקף גבוה יותר בהשוואה למטח באפריל. כחלק מדינמיקה של מלחמה אזורית בעצימות גוברת, נתניהו מיהר לסמן את המתקפה כהזדמנות להפצצת יעדים אסטרטגיים באיראן.

יעדי התקיפה הישראלית המתוכננת באיראן נותרים מקור לספקולציות. איום ממשלת ישראל לפגוע במתקני גרעין ונפט לא הוסר, למרות תחנוני ממשל ביידן והבטחות נתניהו וגלנט. נתניהו, שסיכל נסיעה נפרדת של גלנט לוושינגטון, כבר הפר בגלוי הבטחות לבית הלבן. העובדה שטראמפ עלול לקחת מחדש את נשיאות ארה״ב רק מדרבנת את ממשלת נתניהו והימין הקיצוני, וטראמפ קורא לתקיפה ישראלית של מתקני גרעין באיראן. הפצצה ישראלית באיראן לא רק עלולה לגרור חילופי מהלומות מסלימות, אלא גם תחזק מגמה גוברת בחודשים האחרונים של קולות במשטר בטהראן הקוראים להגיב לתוקפנות הישראלית בקידום תוכנית גרעין צבאית. נזכיר שההפצצה הישראלית של הכור העיראקי ב־1981 דחפה תחילה את משטר ס׳דאם חוסין לחתור לגרעין צבאי.

פריסת מערכת היירוט נגד טילים THAAD בידי כוח של צבא ארה״ב בישראל כחלק מההתערבות המתרחבת במלחמה האזורית — הכוללת גם הסלמה בהפצצות אמריקאיות נגד החות׳ים בתימן — עשויה כשלעצמה לדרבן את המשטר הישראלי להמר על תקיפה אסטרטגית פרובוקטיבית יותר באיראן, ודאי אם ימצא תירוץ ל"מכה שנייה". בטהראן איימו בתקיפת תגמול של מתקני נפט של קואליציית המדינות הערביות, שתצית זעזוע בשוק האנרגיה הפוסילית העולמי. מחירי הנפט זינקו ב־5% ב־3.10 לאחר אמירת ביידן שבממשלו דנים האם לספק גיבוי לתקיפה ישראלית של מתקני נפט איראניים. כך, העימות האזורי, שמרכז הכובד שלו נותר המתקפה על עזה, מאיים להמשיך להתרחב ולשלוח עוד גלי הדף מערערי יציבות ברמה העולמית.

גיבוי צבאי מכריע מוושינגטון תוך משחקי אמברגו נשק

מחשש לחוסר יציבות ובלחץ דעת הקהל, ממשלות במערב פועלות להרחיק עצמן פוליטית מהזוועות בעזה ובמידה פחותה בלבנון, באמצעות רטוריקה ומהלכים סמליים דיפלומטיים ומשפטיים. באחרונה עולה גם השאלה של אמברגו נשק לסדר היום במעצמות המרכזיות במערב. עד כה ננקטו מהלכים בכיוון זה בעיקר למראית עין, לרבות עיכובים קלים במשלוחי חימוש מארה״ב, ובפרופיל נמוך גם מגרמניה, והכרזות עמומות שהנפיקו נציגי ממשל בבריטניה ובצרפת בעקבות תוצאות מערכות הבחירות במדינות אלו. לכך נוספה אזהרה חדשה במכתב ששיגר ממשל ארה״ב, שאם לא תשתפר אספקת המזון בצפון הרצועה — בתוך חודש, כלומר, אם ההרעבה תימשך עד אחרי הבחירות בארה״ב — תיבחן מחדש אספקת הנשק, בהתאם להתחייבות לכאורה של ממשלת ישראל במרץ האחרון לאפשר אספקה לאוכלוסייה המופצצת.

נתניהו נזף במקרון על התבטאות שצוטטה בהפרזה כהכרזת אמברגו נשק על מדינת ישראל. היבוא הצבאי לישראל מגיע מארה״ב (69%), מגרמניה (30%), מאיטליה (0.9%), ובהיקף מזערי ממדינות אחרות (0.1%), בהן צרפת ובריטניה, לפי נתוני SIPRI‏ (2019–2023). מקרון אפילו לא הכריז על עצירת יצוא צבאי לישראל, אלא על הסתייגות מהעברת "נשק שעשוי לשמש במלחמה בעזה". בארמון האליזה מתמרנים דעת־קהל אך האימפריאליזם הצרפתי, שהיסטורית סיפק למשטר הישראלי את הנשק הגרעיני, מתייצב בפועל לצד התוקפנות הצבאית על לבנון.

אמברגו נשק אמריקאי אמיתי על מכונת המלחמה הישראלית יהיה התפתחות דרמטית, אך אינו על הפרק ללא מאבק ולחץ המוני בסוגייה בארה״ב עצמה. כפי שטענה שליחת ממשל ביידן לעניינים הומניטריים במזרח התיכון בפני ארגוני סיוע בעזה בסוף אוגוסט, "ישראל בעלת ברית קרובה מדי מכדי שנטיל עליה אמברגו נשק או נעצור משלוחי נשק אליה". וכשהאריס נשאלה לגבי המכתב החדש, "האם את תומכת בהפסקת סיוע צבאי אם המצב בעזה לא ישתפר?", היא ענתה כי "אינני מאמינה שכך נאמר במכתב" (16.10). בסופו של יום, גם כעת, הקפיטליזם הישראלי אינו ניצב מול בידוד בינלאומי מהותי אלא נשען על תמיכה מכרעת מצד מעצמות המערב ושיתוף פעולה מקואליציית המדינות הערביות הפרו־אמריקאיות בהובלת סעודיה.

נתניהו ידע בכל שלב בשנה החולפת שמובטח לו גב איתן מבחינה צבאית, כלכלית ופוליטית ממחנה וושינגטון, על יסוד האינטרסים הגיאו־אסטרטגיים של האימפריאליזם האמריקאי באזור, ולכן לא הייתה לו כל בעיה גם להשפיל פעם אחר פעם את הברווז הצולע בבית הלבן, לרבות בחציית "קווים אדומים" מוצהרים של ביידן, בנסיגה מהסכמות, בדחיית קריאות פומביות להפסקת אש, ובהיעדר תיאום מראש של מהלכים.

מאבק כוחות אזורי

ערב הריגת סנוואר, ממשל ביידן–האריס ויתר על האפשרות לעסקת הפסקת אש לפני הבחירות והסתפק בלובינג לריסון התקיפה הישראלית הצפויה באיראן, בתקווה למנוע מהאירועים לצאת משליטה. כעת מנסים בממשל לצייר תמונה כאילו סנוואר היה המכשול שהוסר בדרך לעסקה בעזה. המכשול נותר הממשלה הכובשת, המסרבת להוצאת הצבא מעזה.

ההשמדה ההמונית ברצועת עזה, ההפצצות ברחבי לבנון, והעלייה למתקפה צבאית אסטרטגית באיראן, מסתמכות על מרחב הפעולה הצבאי שמאפשר באופן מכריע האימפריאליזם האמריקאי במסגרת מה שביידן מכנה "התמיכה האיתנה" (ironclad support) בקפיטליזם הישראלי. האימפריאליזם האמריקאי אינו רק שבוי בגחמות המשטר הישראלי במשבר הנוכחי, אלא מסתמך על חלוקת העבודה, כאשר "ציר ההתנגדות" של טהראן, ובעקיפין מחנה בייג׳ינג ומוסקווה, סופגים מהלומות באמצעות נשק אמריקאי ותחת איום בהתערבות כוחות צבא ארה״ב הפרוסים באזור. בהתאם, ממשל ביידן זיגזג מקריאה להפסקת אש בלבנון לתמיכה גלויה בפלישה הקרקעית.

כשראש ממשלת לבנון בפועל הטייקון נג׳יב מיקאתי (הזוכה לתמיכת "קואליציית 8 במרץ" של חזבאללה) מסר לנציגו של ביידן עמוס הוכשטיין סביב תחילת אוקטובר שממשלת לבנון מעוניינת להתקדם עם מתווה ההסכם שגובש עוד ביוני לגבי הגבול היבשתי עם מדינת ישראל, הובהר לו שהעסקה אינה על הפרק כעת ושהתעדוף מבחינת ממשל ארה״ב למעשה אינו הפסקת אש אלא התערבות במינוי נשיא ללבנון והקמת ממשלה חדשה. תפקיד הנשיא, המיועד לנציג נוצרי, אינו מאויש כבר שנתיים מאז שהסתיימה קדנציית הגנרל מישל עאון ('הזרם הפטריוטי החופשי' מקואליציית 8 במרץ). חזבאללה חסמה עד כה מועמדים שהיו מועדפים על וושינגטון וריאד, ואלו מקוות כעת לנצל את המהלומות שספגה חזבאללה כדי להמליך לתפקיד את המועמד הנאמן להן, רמטכ״ל צבא לבנון ג׳וזף עאון, שעבר הכשרה צבאית בארה״ב. עם זאת, נציגי המתווכות מצרים וקטר הזהירו את ממשל ביידן כי מכיוון שברור שהצבא הישראלי אינו מסוגל למגר את חזבאללה, וזו תישאר כוח (פוליטי וצבאי) משמעותי בלבנון גם בתום המלחמה, כל ניסיון להסדרה פוליטית יצריך בפועל את הסכמתה.

יחס "הציר הסעודי" למכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי מתנדנד על דילמה, עם אינטרס מובהק בהחלשת "הציר האיראני" למרות החשש בריאד מערעור הדטאנט מול טהראן ומריקושטים גם מבית. נוכח ההמתנה לתקיפה הישראלית ובעוד טהראן מאיימת בפגיעה פוטנציאלית במתקני נפט של מדינות המפרץ הערביות, שר החוץ האיראני עבאס עראקצ׳י שילב במסע ביקורים שהוא עורך החודש באזור גם עצירות בריאד (9.10) ובקהיר (17.10), בדרישה להימנעות "הציר הסעודי" משיתוף פעולה עם תוכנית התקיפה הישראלית. בין לבין הגיע בן סלמאן לקהיר (15.10) להכריז עם סיסי על הקמת מועצת תיאום אסטרטגית סעודית–מצרית על רקע ההתפתחויות באזור, והופרחו לאוויר סיסמאות שחוקות על יציבות ותמיכה כביכול בהקמת מדינה פלסטינית. במונרכיה הסעודית מקווים שמשבר המלחמה האזורי ייצור עבורם הזדמנויות לחזק מחדש השפעה על הסדר האזורי לאחר שורת התערבויות כושלות מאז העשור הקודם, במיוחד בסוריה, בתימן ובלבנון. הם שיתפו פעולה בדרך כזו או אחרת ביירוט המטחים האיראניים לישראל באפריל ובאוקטובר, ובן סלמאן מתקשה להסתיר את שאיפתו לקדם "נורמליזציה" עם הקפיטליזם הישראלי לצד "ברית הגנה" רשמית עם האימפריאליזם האמריקאי, מעצמת־העל החזקה ביותר ברמה העולמית והאזורית. התוכנית הוסטה ממסלולה ב־7.10.23. מתקפת הפתע של חמאס, שהוכנה במשך כשנתיים, כיוונה לשינוי סדר היום באזור ולערעור תהליך ה"נורמליזציה".

בחודשים האחרונים התפרסמו דיווחים לגבי האפשרות שייחתם הסכם ברית צבאית בין ארה״ב לסעודיה שיותיר בצד את ישראל, אולם הדבר דורש אשרור של שני־שליש בסנאט ארה״ב, מה שפחות סביר ללא עסקה אזורית גדולה יותר. במאמר ב'אטלנטיק' (25.9) שסקר את ניסיונות וושינגטון לקדם עסקה מייצבת בעזה ובאזור כחלק מאסטרטגיית יציאה מבחינתם, המחישו הציטוטים המוכחשים המיוחסים לבן סלמאן, במהלך ביקור של מזכיר המדינה בלינקן, את החסם הגדול ביותר לקידום פורמליזציה של יחסים עם המשטר הישראלי: הסולידריות של ההמונים בסעודיה עם הפלסטינים המותקפים תחת כיבוש. "70% מהאוכלוסייה שלי צעירה ממני", רובם "מתוודעים לראשונה לסוגייה הפלסטינית דרך העימות הזה. זו בעיה ענקית. האם אכפת לי אישית מהסוגייה הפלסטינית? לא, אבל לעם שלי אכפת". הוא הבהיר שהוא זקוק לרגיעה בעזה משיקולי דעת קהל, ושאינו מתנגד שהצבא הישראלי ישוב לתקוף "אחרי שישה חודשים, שנה". לפי סקר שנערך בסעודיה בדצמבר, 96% מהמשיבים התנגדו לקשרים בין מדינות ערביות לישראל. על הרקע הזה, ריאד דורשת מס־שפתיים לגבי נכונות להכרה עתידית במדינה פלסטינית — טריק רטורי שנתניהו שיחק בו בעבר, אך חסום בהרכב הקואליציה הנוכחית שלו.

שטחיות תמונת ההצלחות הצבאיות

המתקפה הנרחבת בלבנון והסלמת התוקפנות ברחבי האזור יצרה רושם ששלטון הימין הישראלי מסוגל להכתיב צבאית את רצונו כבריון השכונתי בקלות וללא פגע. אלא שחרף ההתרברבות בהצלחות צבאיות, בתמונה הכוללת, הם אינם קרובים ל"תמונת ניצחון" אסטרטגית.

קמפיין ההתנקשויות נגד מנהיגים ומפקדים צבאיים של חמאס, חזבאללה וכוחות של המשטר האיראני ממלא תפקיד תעמולתי מרכזי ביצירת רושם פוליטי של הצלחה צבאית. אך כפי שקרה בעבר עם רציחות פוליטיות שביצעו ממשלות ישראל נגד חברי הנהגות של תנועות אלו ואחרות — לרבות ההתנקשויות בעבאס אל־מוסווי ב־1992 ובאחמד יאסין ב־2004 — אין לכך השפעה מבנית על יכולות ארגוניות וצבאיות, ודאי לאורך זמן, וההוצאות להורג אף מדרבנות את האהדה הפוליטית ההמונית שאותן תנועות זוכות לה.

למרות העליונות הצבאית והמודיעינית של המעצמה הצבאית החזקה באזור, בגיבוי המעצמה הצבאית החזקה בעולם, הרי ששנה לתוך משבר המלחמה ו"הלחץ הצבאי" של ממשלת הדמים נחשף בחוסר מסוגלות להביא לשחרור החטופים, להפסיק את ירי הטילים לעומק שטח ישראל, לאפשר לרבבות לשוב לבתיהם, ובחוסר מסוגלות להכניע את הזרוע הצבאית של חמאס, וכל שכן את המיליציה המפותחת יותר של חזבאללה. הצבא הישראלי טוען שהזרוע הצבאית של חמאס "הוכרעה צבאית", לאחר קריסת הפיקוד המרכזי ונהפכה ל"ארגון גרילה וטרור" מבוזר. הטענה ל"הכרעה צבאית" מופרזת ובסתירה להכרה בכך שגם בשטחים שהיו כבר תחת תקיפות מרוכזות מצד כוחות הכיבוש ממשיכה להתארגן לוחמה פרטיזנית נגד הפלישה, ומפעם לפעם אף משוגרות רקטות לתוך הקו הירוק. בעזה, בגדה, בלבנון, בסוריה, בעיראק, בתימן ובאיראן — מכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי אינה קרובה להכנעת הכוחות הפוליטיים והצבאיים הרלוונטיים.

"דוקטרינת הדאחיה" שגובשה ב־2008, לאחר החרבת מרכז הדאחיה במלחמת לבנון ה־2, ומיושמת כעת בלבנון, היא מערכה של הפצצות טרור, שנועדו לגרום חורבן קולוסאלי מהיר. תכליתה לצרוב תודעה, כדי להביא להכנעה מהירה, לזעם המוני מקומי על המיליציה המותקפת, ולהרתעה ארוכת טווח מפני עימות צבאי עם מדינת ישראל. ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו מבקר את ממשלת ישראל על כך שלא הכריזה מלחמה רשמית על מדינת לבנון עצמה, כדי להביא כביכול להכנעה מהירה דרך דחיקה למו״מ ישיר, שעה שלקפיטליזם הישראלי "עכשיו יש הזדמנות מדהימה לעצב את המזרח התיכון". אך למרות הבידול בין חזבאללה למדינת לבנון — ואף שהפעם, בינתיים, נמל התעופה רק אוים וטרם הופצץ — הפגיעה בתשתיות ובאוכלוסייה אזרחית מסיבית, וההרג והחורבן בלבנון כבר חצו את ממדי 2006, ומעצימים את המשבר הכלכלי החמור וחששות מפני התגברות מתיחות בין־עדתית. אלא שהחרבת חייהם של מיליונים בידי כנופיית נתניהו ודוד סאם אינה משיגה את המטרות הפוליטיות של "דוקטרינת הדאחיה". הכנעה מהירה אין פה. האוכלוסייה בלבנון יודעת היטב שאת ההרג והחורבן המסיביים מבצעת ממשלת ישראל, והמיליציות של חזבאללה וכוחות נוספים נתפסות בעיני רבים ככוח מגן צבאי יחידי מול התוקפנות הרצחנית — שעה שצבא לבנון נותר מנוטרל ו־UNIFIL נותר קישוט.

אומנם המערך הצבאי של חזבאללה, בהשפעת חדירת עומק של הביון הישראלי, ספג מהלומות רציניות מאז ההתנקשות במפקד הזרוע הצבאית פואד שוכר ב־30.7, דרך "מתקפת המנע" הישראלית ב־25.8 ובאופן נרחב בגל התקיפות שהחל בפיצוצי הביפרים ב־17.9. בתוך שבועות התנקשה ממשלת ישראל בחלק גדול מצמרת הפיקוד הצבאי, בנוסף להתנקשות בנסראללה וייתכן שהרגה גם את מחליפו המיועד האשם ס׳פי א־דין בהפצצה בדאחיה ב־3.10.

ממדי ההרס וההרג שגורם חזבאללה בשטח ישראל בינתיים התגמדו מול תרחישי הייחוס העיקריים. על רקע ההרג, העקירה והחורבן המסיביים שחוללה ממשלת ישראל ברחבי לבנון, הביע סגן מזכ״ל חזבאללה נעים קאסם בנאומו ב־8.10 תמיכה רטורית במאמצי יו״ר הפרלמנט הלבנוני נביה ברי (מפלגת 'אמל' השיעית מקואליציית 8 במרץ) לקדם הפסקת אש, לכאורה מבלי שתלה זאת מפורשות בעצירת המתקפה הישראלית בעזה. ועם זאת, באותו היום שוגר מטח הטילים הכבד ביותר עד אז לעבר חיפה והקריות. כפי שהמחישו גם הקרב באל־עדייסה ב־2.10 בו נהרגו 8 חיילים ישראלים מיחידות עילית, וכטב״ם הנפץ שפגע בבסיס האימונים של גולני בסמוך לבנימינה ב־13.10, הרג 4 חיילים ופצע עשרות, היכולות הצבאיות של חזבאללה נותרו בלתי מבוטלות. בלוחמה קרקעית בפרט, חזבאללה מציב אתגר משמעותי עבור הכיבוש הצבאי בדרום לבנון.

סוציאליסטים שותפים במאבק להסגה מלאה ומיידית של כוחות הכיבוש מלבנון ולעצירה מוחלטת ובלתי מותנית של כל תוקפנות צבאית של שלטון הימין הישראלי, בחסות וושינגטון, כלפי לבנון ואוכלוסייתה, כלפי הפלסטינים, וכלפי אומות אחרות וההמונים באזור. המתקפה הישראלית בלבנון ובשאר החזיתות לא נועדה להשיג ביטחון אישי עבור מיליוני ישראלים. למעשה, היא פועלת במגמה הפוכה בהרחבת המלחמה, ואף מתדלקת תמיכה בקרב שכבות רחבות באזור, בתגובה לטרור המדינתי, בפעולות נקם ריאקציוניות כלפי אוכלוסייה אזרחית, דוגמת ירי טילים חסר־הבחנה או פעולות טרור המטווחות אזרחים.

במסגרת המאבק הדרוש לעצירת התופת, זכותה של האוכלוסייה בלבנון, כמו גם בעזה ובגדה, להגנה עצמית מול פלישה ותוקפנות צבאית — ושליטה דמוקרטית באמצעות ועדות עממיות נבחרות על פעילות של כוחות חמושים תוכל להבטיח מאמצי הגנה חוצי־קהילות שישתלבו במאבק רחב יותר לעצירת המלחמה ולשינוי פני האזור, נגד מלחמות כיבוש, דיכוי לאומי, תוקפנות אימפריאליסטית, ונגד האוליגרכיות והעוני. מתוך מאבק כזה יוכלו לצמוח גם ארגוני מאבק פוליטיים סביב האינטרסים חוצי־הקהילות של ההמונים מול המעמדות השליטים וסביב תוכנית לשינוי סוציאליסטי. זאת, כחלופה למפלגות קפיטליסטיות הפועלות ככלי שרת של האימפריאליזם המערבי, כמו גם לסדר היום הפוליטי הפרו־קפיטליסטי והכיתתי של חזבאללה וכוחות ימין אסלאמיסטי, שבסופו של יום מסתמכים על הקפיטליזם ועל מעצמות אימפריאליסטיות אזוריות ועולמיות, שעה שאינם מסוגלים להציע דרך ממשית להתגברות על סדר של שעבוד לאומי וחברתי.

"גוש השינוי" בשירות ממשלת המוות

המתקפה הישראלית בלבנון מלווה בשכרון כוח בוטה במיוחד במעמד השליט הישראלי. ממשלת הדמים של נתניהו זכתה לסיוע מגוש ה"אופוזיציה" הקפיטליסטית הישראלית שמפלגותיו, לרבות שרידי מרצ במערך 'הדמוקרטים' בראשות הגנרל יאיר גולן, מתחרות ביניהן בעקיפת נתניהו מימין ביללות קרב שוביניסטיות בעד הפצצות באיראן ובלבנון, ותוך טיפוח אשליות המוניות ריאקציוניות בתוקפנות הצבאית של ממשלת המיעוט.

למעשה, המעמד השליט הישראלי כולו התלכד פעם נוספת סביב המהלכים הצבאיים של הממשלה, כפי שעשה בכל צומת במשבר הדמים כשזיהה הזדמנות למפגן כוח צבאי ולקידום האינטרסים הגיאו־אסטרטגיים שלו. אלא שככל שיחלוף הזמן, ישובו וייחשפו מגבלות הכוח הצבאי של המעצמה הכובשת הן בעזה, הן בגדה והן בלבנון, ויתבהר פעם נוספת שאף סוגייה פוליטית העומדת ביסוד משבר הדמים לא נפתרה. לכן חשוב להתעקש גם בתוך הקו הירוק, כחלק מבניית המאבק לעצירת המלחמה ולהפלת הממשלה, להציב חלופה פוליטית של שמאל מעמדי אינטרנציונליסטי מול מפלגות הממסד, שתבטא מאבק חוצה קהילות לאומיות לעקירה מהשורש של סדר המושתת על כיבוש, דיכוי ושלטון הון, ולמען צדק חברתי ושלום אזורי, על יסוד שינוי סוציאליסטי.

נחשול הריאקציה הלאומנית המחודש ששולהב עם ההסלמה הצבאית האזורית הצליח לחתוך דרסטית את התנועה ל"עסקה עכשיו" בחברה הישראלית, דחף דמורליזציה בקרב המונים ברחבי האזור והעולם המתנגדים לתוקפנות הצבאית של שלטון הימין הישראלי, ונראה שהחליש גם את המומנטום של שביתת המחאה הפלסטינית שהכריזה ועדת המעקב הערבית ב־1.10. עם זאת, המונים ברחבי העולם — ובאופן בולט במרוקו ובמדינת ספרד — יצאו להפגין, לשבות ולהמשיך לבנות מאבק לעצירת מרחץ הדמים שמחוללת ממשלת המוות הישראלית. המשך ההפגנות ברמה הבינלאומית מסוגלות לספק רוח גבית גם להתארגנות להפגנות משני צידי הקו הירוק נגד התוקפנות הצבאית והכיבוש.

ההפגנות הישראליות למען "עסקה עכשיו" התכווצו אך לא התפוגגו: האגף הלוחמני והביקורתי יותר של משפחות החטופים, בהובלת עינב צנגאוקר ואחרות ('כולנו חטופים'), קרא בנחישות להמשיך לבנות מאבק למרות הגבלות פיקוד העורף וקריאות "מטה המשפחות" הממסדי. צנגאוקר, אם חד־הורית מאופקים שהייתה תומכת הליכוד ונתניהו, קראה מפעם לפעם בחודשים האחרונים גם לעצירת המלחמה, אף שמסר זה אינו עקבי. בראיון לניו יורק טיימס החודש היא הביעה אמפתיה לכך ש"גם העם הפלסטיני משלם מחיר מאוד כבד. ילדים, משפחות, נשים, קשישים. זה תמונות שאני כיצור אנושי לא רוצה לראות". למרבה הצער, הקולות השכיחים בתנועה ל"עסקה עכשיו" נוטים למחיקה שוביניסטית מוחלטת של השכול והחורבן של ההמונים הפלסטינים והלבנונים, אם לא לתמיכה מרומזת או מפורשת בתוקפנות הצבאית.

בינתיים, הדינמיקה של התרחבות המלחמה האזורית נמשכת ועסקה להפסקת אש אינה נראית באופק. אך כפי שהדגישה התפרצות הזעם ההמונית בתחילת ספטמבר, המטוטלת בחברה הישראלית עוד תנוע בזעם נגד ממשלת המוות. המשבר הכלכלי המתפתח תחת נטל מימון מכונת מלחמת הכיבוש יעמיק מרמור המוני על משבר ללא מוצא. ההתעקשות על בניית הפגנות נגד הממשלה, המייחלת לדממת בית קברות, מסמנת נתיב נחוץ למאבק, לרבות ורבים שיתעוררו למאבק בהמשך. הכוחות של סוציאליסטים ואחרים, פלסטינים וישראלים, הנאבקים בעקביות נגד המלחמה והכיבוש, כחלק ממאבק בינלאומי, מתעקשים על הצורך לפתור את הבעיות שביסוד המשבר מהשורש. בחברה הישראלית, מול ממשלת המוות של נתניהו והימין הקיצוני, רק מאבק שיאמץ דרישות נחרצות לעצירת המלחמה לאלתר, לעסקת חילופים, להסגת כל כוחות הצבא התוקפים אוכלוסייה פלסטינית ולבנונית, נגד גזירות סמוטריץ׳, ונגד הכיבוש ושלטון ההון, יוכל להתחיל לסמן מוצא ממשי ממשבר הדמים.