ב־14.11 רשויות המדינה השלימו את גירוש את תושבי.ות אום אל־חיראן מביתם, והרסו את הכפר הלא מוכר שנגד הריסתו התקיים מאבק במשך שנים. מאות שוטרים, יחידות מיוחדות ומסוקים התנפלו על הכפר, והרסו את המסגד ואת המבנים שנותרו על תילם. לפני שהתחילה בהריסות, המשטרה עצרה את ראאד אבו אל־קיעאן, ממובילי המאבק, ושני קרובי משפחה, כדי למנוע מהם להיות נוכחים בעת ההריסה.

כפי שאמר ראאד אבו־אלקיעאן בריאיון לאתר "שיחה מקומית", הממשלה רוצה שהרס הכפר "יהיה דוגמה לנגב. שיראו שאת הגרעין הכי קשה, את המאבק החוקי, הצודק והלגיטימי הזה, שהחזיק 25 שנה, הם הצליחו לפרק בכוח — ואם פירקו אותו, אפשר יהיה לפרק כל קהילה". שבט אבו אל־קיעאן חי בנגב במשך דורות, עוד מהמאה ה־19. מאז 1948 השבט גורש מאדמתו המקורית מספר פעמים, גם לשם הקמת קיבוץ שובל, והועבר על ידי המדינה למקום שבו הוא מתגורר כעת לפני 70 שנה, בימי הממשל הצבאי.

הריסת אום אל־חיראן מתרחשת כחלק מעלייה מטאורית של 460% בקצב ההריסות על ידי המדינה בין המחצית הראשונה של 2022 ושל 2024, שרק התגבר מאז שרשות האכיפה במקרקעין עברה בקיץ מידי משרד האוצר למשרד לביטחון לאומי תחת בן גביר. 750 בני אדם איבדו את בתיהם מאז מאי 2024 בעקבות הריסת וואדי אלחליל, אם מתנאן ושכונת אלע׳ול בערערה שבנגב. ראס ג׳ראבה המונה 550 נפשות הוא הכפר הבא בתור: המדינה מתכננת להרוס אותו ולהפוך את המשפחות לחסרות בית עד סוף דצמבר. בהמשך מתוכנן הרס של לפחות חמישה כפרים נוספים.

מדובר בתוכנית טיהור אתני של 9,000 תושבים מ־14 כפרים וקהילות חקלאיות פלסטיניות־בדואיות. הטיהור האתני הזה מתרחש במקביל לטיהור אתני מואץ בגדה המערבית ולתוכניות הגירוש והטיהור האתני בצפון עזה, וזאת כחלק מהדיכוי הלאומי של הפלסטינים הן בשטחי 48' והן בשטחי 67', מה שרק מדגיש שכל ניסיון להצדיק זאת באמתלה "ביטחונית" הוא חלק מההיגיון הפוליטי של השלטון הישראלי הלאומני.

מאז תחילת המלחמה החמירה המצוקה שכופה המדינה על תושבי הכפרים הלא מוכרים בסירוב לחברם לתשתיות, כולל חשמל ומים, בהעדר גישה לשירותים ציבוריים כמו מרפאות, ובכפיית עוני קשה על האוכלוסייה. היישובים אינם ממוגנים — כפי שראינו במתקפת התגובה האיראנית באפריל, אז נפצעה קשה אמינה אל־חסוני בת ה־7 מהכפר הלא מוכר אל־פורעה. המדינה מונעת הצבת מיגוניות קבע, כחלק ממדיניות הבנייה המפלה. במקביל, אלימות הנשק משתוללת כתוצאה מהמשבר החברתי, וכך גם האלימות המגדרית.

לא "כפר לא חוקי" — מדיניות גזענית

את הכפרים המיועדים למחיקה מתוכננים להחליף קרוב ל־20 יישובים ליהודים בלבד. חלקם מיועדים מראש ל"גרעיני התיישבות" אידיאולוגיים של עמותות הימין המתנחלי עם שאיפות קולוניאליות מוצהרות, וחלקם למשפחות מבוססות הרוכשות "חוות בודדים" עם אדמות חקלאיות שבהן הן מנצלות עבודה שכירה. הטרנספר מן הסתם לא נועד לקידום פתרון למצוקת הדיור בנגב — לא עבור תושבי הכפרים הלא מוכרים, ולא עבור משפחות באופקים, בשדרות ובבאר שבע שמתמודדות עם זינוק במחירי הדיור.

מול הטרנספר והדיכוי, המועצה האזורית של הכפרים הלא מוכרים הכריזה על העלאת ההילוך במאבק. באוקטובר ארגנו מאהל מחאה והסברה במרכז תל אביב, וכן שבוע "מחאה באמצעות תרבות" בשבוע שלפני הריסת הכפר, ויהודיות וערביות מרחבי הארץ הגיעו לעמוד בסולידריות עם המאבק. השוטרים אמנם הצליחו, באמצעות דיכוי ואלימות, למנוע התנגדות ביום ההריסה של אום אל חיראן — גם בהשפעת הטראומה המתמשכת מהרג יעקוב אבו־אלקיעאן בעקבות הירי חסר ההבחנה של השוטרים שפלשו לכפר ב־2017. עם זאת, המאבק ממשיך — בשבת (16.11) אורגנה הפגנה בבאר שבע, בהשתתפות יהודים וערבים, ומעל 200 חתמו על עצומה הקוראת למחאה הדמוקרטית נגד הממשלה לא לשתוק מול תוכנית חילופי האוכלוסיות בנגב. ב־2013 המאבק נגד תוכנית פראוור הצליח לעצור את תוכנית הטרנספר הגזענית אחרי שורת ימי מחאה והפגנות בכל רחבי הארץ.

בשביל לשים סוף לאיומי ההריסה, לעוני ולאפליה הלאומית שמדרדרים את המצב בנגב ומהווים קרקע פורייה גם לצמיחה של ארגוני פשע, יש להיאבק על הכרה בכלל הכפרים הבלתי מוכרים ולחבר אותם לתשתיות. דרושה השקעה תקציבית מסיבית בבניית תשתיות כבישים, תברואה, חינוך ובריאות בכלל היישובים ללא אפליה. מדיניות הטרנספר בנגב אמנם מוחרפת תחת ממשלת נתניהו והימין הקיצוני, אך מדובר בהמשך של אותו היגיון פוליטי בסיסי תחת הממשלות השונות. כך, ב־2022, תחת ממשלת בנט־לפיד, ראינו מאבק נגד תוכנית ייעור של קק״ל. המאבק בטיהור האתני בנגב הוא חלק בלתי נפרד מהמאבק במדיניות קפיטליסטית עיוורת, שמדרדרת את החברה לסדרה בלתי נגמרת של משברים בריאותיים, כלכליים, חברתיים וסביבתיים.