אוסף תצלומים מרשימים מההתקוממות נגד הדיקטטורה באיראן

זיוף תוצאות הבחירות באיראן על־ידי ממשל אחמדינג׳אד הביא להתפרצות של תנועת המונים במימדים שלא נראו במדינה מאז המהפכה שהפילה את שלטון השאה ב־1979. הפגנות בהשתתפות מיליונים בטהראן ובערים אחרות מוכיחות כי ההמונים איבדו את הפחד מהמשטר והם נחושים להמשיך להיאבק למען זכויות דמוקרטיות ונגד האבטלה והעוני ההמוניים

העימות בין ישראל לאיראן משרת את המשטרים הרקובים והמושחתים בישראל ובאיראן, כדי להסיט מהם זעם חברתי גובר

הדיכוי בשטח נגד פעילים עובדים, סטודנטים ונשים מתגבר

בתחילת דצמבר האחרון בלבנון יצאו לרחובות כמיליון איש, רבע מהאוכלוסייה, להפגין נגד הממשלה המושחתת

הנסיגה מלבנון, האינתיפאדה השנייה והפיגועים במגדלי התאומים פתחו תקופה חדשה בתולדות המזרח־התיכון. את טקסי השלום מחליפות תמונות זוועה מאתרי הפיגועים, מההריסות בצפון ובשדרות ומחורבות הבתים המופצצים בלבנון, בעזה ובעיראק

הכישלון של הממשלה הוא כיום בגדר עובדה, והתמיכה באולמרט ובפרץ שהייתה בשיאה בשבוע הראשון למלחמה נמצאת כרגע בשפל חסר תקדים

תוצאות המלחמה והעוני יובילו למחאות עתידיות

המלחמה הנוכחית לא מכוונת להחזיר הביתה את החיילים שנשבו או להבטיח שקט ליישובי הצפון. הגנרלים והפוליטיקאים לא יכלו לסבול את הפגיעה ביוקרה שלהם בהתקפות שבהם נהרגו ונשבו חיילים בכרם שלום ובגבול הצפון, ולכן הם שולחים את החיילים הפשוטים להילחם ואומרים ליותר ממיליון עובדות, עובדים ובני משפחותיהם "לספוג בשקט".

המשבר הפוליטי המחריף של ממשל מובארק במצרים הצליח לעורר גל של התנגדות פוליטית למשטרו, שעה ששינוי באקלים הפוליטי מאפשר ליותר ויותר עובדים להעלות את הדרישות שלהם, הן במקומות העבודה והן ברחובות

אז מה קורה במזרח־התיכון?

כשארצות הברית פלשה לעיראק, מנהיגיה הפריחו שלל הצהרות על דמוקרטיה וחירות. אבל מסיכת הדמוקרטיה הדקה נשרה מהר מאוד, והאימפריאליזם האמריקאי הברוטלי התגלה במערומיו

שנה לאחר הכיבוש נראה ששום דבר לא עובד לפי התוכניות של בוש. המצב בעיראק מזכיר יותר מדי את וייטנאם, והפוליטיקאים שהובילו את המלחמה מתכסים זיעה קרה כשהם נזכרים שהבחירות מתקרבות ויש מי שמתכוון להעניש אותם

תוצאות הבחירות באיראן היו צפויות מראש. האכזבה מהממשלה ה"רפורמיסטית" ופסילתם של מועמדים "רפורמיסטים" רבים נתנו לשמרנים את ההזדמנות לה חיכו כדי לכבוש מחדש את הפרלמנט. אבל אחוזי ההצבעה הנמוכים (כ־50% לעומת 67.2% בבחירות הקודמות) וגלי המחאה ברחובות מראים בבירור את חוסר האמון של ההמונים האיראניים במשטר האייתולות

בשבועות האחרונים נודע לציבור הרחב על המגעים הסודיים שמקיימת הממשלה עם משטרים בלוב ובסוריה. תוכן השיחות בין המדינות אינו ברור עדיין, אך בהחלט ניתן לזהות מגמה של נסיונות התקרבות של משטרים אלו לישראל. קדאפי אף הציע תוכנית מדינית לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, והצהיר כי הוא מוכן לפתוח בהידברות ללא תנאים מוקדמים. האם מדובר פה בניסיון אמיתי להסדיר יחסי שלום בין המדינות במזרח התיכון?