נתניהו וגנץ שוקלים הכרזת מלחמה — למען מי?
מאבק העובדות הסוציאליות מעלה הילוך
X
הממשלה מעדיפה הסלמה
למעלה מ־900 הרוגים עד כה במלחמת הבחירות — כל הרוג שלישי הוא ילד. אפס אמון בממשלת המושחתים, בשלטון ההון, ובמלחמות היוקרה שלהם! המלחמה הנוכחית לא מציעה שום פתרון לדאגות הביטחון של תושבי הנגב המערבי. ביטחון אמיתי ושלום יושגו רק במאבק המוני של יהודים וערבים

הדפסה

אחרי שבועיים של הקטל הקשה ביותר בסכסוך הישראלי־פלסטיני ב־40 השנים האחרונות, מופעל כעת לחץ בינלאומי והממשלה שוקלת אפשרויות להפסקת־אש. בממשלה עצמה יש עדיין מחלוקות לגבי יעדי המלחמה, והשרים באופוריה ולא ששים לעצור את הטירוף — גם לאחר שכמה רקטות משטח לבנון וירי בגבול סוריה, הזכירו את הפוטנציאל שיש למלחמת הבחירות להבעיר את המזרח התיכון כולו. מה יהיה טיבה של הפסקת־האש בסוף המלחמה? התרחיש היותר סביר הוא חזרה לרגיעה, בדומה למצב ערב המלחמה המיותרת, האכזרית והכושלת, שמתורצת באופן דמגוגי בבעיות הביטחון של תושבים ישראלים.

בהוראת הממשלה נערך הצבא גם לאפשרות של הרחבה משמעותית של המתקפה על תושבי הרצועה בימים הקרובים, שתכלול הכנסת חיילי מילואים למרכזי הערים. חלק מהשרים תומכים בהארכת המלחמה בכמה שבועות נוספים. הממשלה לא מוכנה לדון בשלב הזה בפתיחת המעברים ובהסרה של מדיניות ההרעבה שמופעלת על תושבי הרצועה, אפילו שברור לה שהחמאס לא יהיה מוכן לקבל הסדר הפסקת־אש ללא פתיחה של המעברים, או לפחות של מעבר רפיח בגבול המצרי.

האיתותים מצד הצבא והממשלה מראים שהאליטה הישראלית מעדיפה להסלים עוד יותר את המתקפה, כל עוד הלחץ הבינלאומי עליה לא מוגבר לרמת איומים בסנקציות וכל עוד העניינים לא יוצאים משליטתה. עד כה, הממשלה כבר דחתה באופן יהיר כמה הצעות להפסקת־אש, למרות הפגנות המוניות ברחבי העולם ולמרות אופוזיציה גוברת גם בתוך ישראל — שהתבטאה בלמעלה ממאה הפגנות עד כה. יום ההפגנות המרכזי בתום השבוע הראשון למלחמה, שכלל הפגנות של עשרות אלפים בתוך ישראל, לווה בהתעלמות תקשורתית בישראל ונחתם בהסלמה דרמטית, עם תחילת הפלישה הקרקעית וביתור הרצועה ב־3 בינואר.

מועצת הביטחון של האו״ם פירסמה לבסוף קריאה חלושה להפסקת־אש, כמה ימים לאחר שממשל בוש היוצא סיכל הצעה דומה (ברקע, שני בתי הפרלמנט האמריקאי הצהירו על תמיכה בממשלת ישראל במתקפה). ממשלת ישראל החליטה, כמקובל, להתעלם במופגן מהקריאה להפסקת־אש. אותה הקריאה מעידה על כך שגם המעצמות הגדולות מאבדות שביעות־רצון מהמתקפה, שלמעשה פוגעת באינטרס שלהן להימנע מהמשך ערעור היציבות האזורית בתקופה הזאת.

הצבא מדגיש בפעולותיו את ההתעלמות מהלחץ הבינלאומי ומשדר מסר לפיו אף מטרה ברצועת עזה לא נמצאת "מחוץ למשחק". הצבא מפציץ מבנים וצוותים של האו״ם (אונר״א), כולל כמה בתי־ספר, שבהם שהו עשרות אנשים שחיפשו מקלט. כדי להצדיק את עצמו ולהמשיך לפאר את מיתוס "טוהר הנשק", הצבא הפיץ תחילה תמונות של ירי שבוצע לכאורה מאחד מבתי־הספר, עד שהתברר שמדובר בתמונות ארכיון מ־2007. האו״ם עצמו נחשף שוב, בפעם המי־יודע־כמה, כגורם שאינו מסוגל לסיים עימותים צבאיים, ובטח שאינו מסוגל לפעול בניגוד למדיניות של המעצמות הגדולות. אף כוח רב־לאומי בחסות האו״ם, שעליו דנים שוב, לא יפתור את הבעיות האמיתיות בשטח.

דאגה לביטחון? שקר

החלטת ממשלת ישראל ללכת להסלמה נוספת ממחישה עד כמה ההצהרות על דאגה כלשהי לביטחון תושבים הן תירוץ מניפולטיבי שנועד לכסות על אג׳נדה פוליטית קנאית והזויה של מפלגות השלטון, שמטרתה לחתור להפלת ממשלת החמאס ולשדרוג התדמית והיוקרה של המשטר והצבא הישראלי (במיוחד במציאות שלאחר מלחמת לבנון השנייה). גם המפלגות הכושלות מנסות לגזור קופון ולהשיג יותר קולות בבחירות הקרובות, במחיר נהרות של דם ותוך משחק ציני על המצוקה והחששות של תושבים, בעיקר עובדים ועניים, שאין להן כסף לברוח מאזורי עימות. זו גם דרך נוחה עבור מרבית המפלגות להתחמק מהעיסוק במשבר הכלכלי המתפתח (בגלל השיטה הכלכלית שבה הן תומכות).

הביטחון היה ונשאר תירוץ בידי המפלגות הממסדיות למדיניות פוליטית וצבאית של דיכוי לאומי, שמטרתה למנוע הקמה של מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל. במקביל היא גם משמשת את האליטה השלטת ל"איחוד העם" סביב השלטון, במיוחד בתקופה של משבר חברתי.

טרם סיום הסכם הרגיעה האחרון, הממשלה סירבה לשדרג אותו לרמה של הפסקת־אש אמיתית ובחרה כחלופה במהלך התעמולה הראוותני, במחיר הרים של גופות. כפי שמודה שר הביטחון, המיליונר ברק, לאורך כל תקופת הרגיעה בישלו את המתקפה הנוכחית. והם עשו זאת במקביל להגברת מדיניות ההרעבה של האוכלוסייה הפלסטינית, למניעה של כל ייצוא מהרצועה ולהמשך פעילות צבאית גם בשטחי הרצועה, כולל ההפרה הבוטה של הרגיעה כבר ב־4 בנובמבר, עם ההתנקשות במספר פעילי חמאס. דרישת החמאס בתמורה לחיזוק הרגיעה היתה הסרה של המצור ופתיחתם של לפחות חלק מששת המעברים, בטענה מוצדקת שהמצור נחשב להפרה של הרגיעה ולצעד תוקפני כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. ממשלת ישראל סירבה בגאווה. אם היתה מסכימה, היתה בעצם מודה שאסטרטגיית המצור הכלכלי־צבאי של שלוש השנים האחרונות, שנועדה למוטט את ממשלת החמאס, למעשה נכשלה. והיא באמת נכשלה.

מבחינת ממשלת ישראל והאליטה השלטת, הפלת ממשלת החמאס היא יעד חשוב יותר מאשר שיפור בשגרת החיים של תושבי הנגב המערבי, שלא לדבר על תושבים מהשורה ברצועת עזה כמובן. הרגיעה שובשה במכוון על־ידי ממשלת ישראל, שהמשיכה בפעילות התקפית לכל אורכה. הממשלה, כמו תמיד, מתרצת את צעדיה באופן שקרי כ"חוסר ברירה", וטוענת שהסיבה המרכזית למתקפה היא ירי הרקטות. בגדה המערבית, שם כידוע לא מתבצע ירי רקטות, הסיבות הרשמיות לפעילות ההתקפית שנמשכת ללא הרף הן כמובן אחרות.

ישנם גורמים בממשלה שמניחים בטעות שכתישה נוספת של הרצועה ומוות של עוד כמה עשרות משפחות, יוכלו להשיג עבורם את המטרה של "החלפת המשטר" ולהמליך את בובת הפת״ח שלהם על גבי כידונים. מתוך הבנה שהאוכלוסייה תתנגד באופן טבעי ומוצדק למהלך כזה, יש מהם שמדברים אפילו על כיבוש ממושך של הרצועה כדי לדכא התנגדות.

הפוליטיקאים והגנרלים מזילים דמעות תנין על הקורבנות הרבים, אך די מרוצים מהמצב. סגן שר הביטחון, מתן וילנאי, שכבר איים בעבר על הפלסטינים ב"שואה יותר גדולה" (במהלך מבצע "חורף חם"), ענה למגיש חדשות ששאל לגבי הישגי הצבא: "תצטרף להלוויות בעזה ותראה לאיזה הישגים הגענו".

את התמונות מהתופת ברצועה מצנזרת התקשורת הממסדית הישראלית במכוון כדי לסכל את התרחבותה של ההתנגדות למלחמה.

הפיכה כמדיניות

הקשקשת של הגנרלים והפוליטיקאים מעלה פלאשבק ממלחמת לבנון הראשונה ב־1982. אז ניסתה ממשלת בגין־שרון להעלות שליט בובה בלבנון, שיקרה שמדובר בדאגה לביטחון תושבי הצפון, הסתירה את העובדה שהצבא הישראלי כבש את ביירות, ולבסוף נאלצה להתמודד עם התנועה הגדולה ביותר שהיתה בארץ עד היום נגד המלחמה.

אז שאלו את עצמם המוני חיילים, אנשים עובדים, סטודנטים ונוער — מה הקשר בין הטבח ההמוני בחסות ישראל וכיבוש לבנון לבין כל קלישאות הביטחון? גם במלחמה הזאת, ככל שהיא תימשך, יעלו יותר שאלות, יתבררו השקרים ותיחשף המציאות. נכון, הממסד הישראלי כולו מתאמץ לתקן את הרושם שהותיר בזמן מלחמת לבנון השנייה (המיותרת לא פחות), כאשר שירותי המדינה לאזרחים נטולי אמצעים שספגו רקטות, פשוט פשטו את הרגל והוחלפו בנדבות־לשם־תעמולה מצד אוליגרכים. אחת הסיבות אז היתה שהקפיטליסטים הישראלים חששו באופן ציני לפגוע בדירוג האשראי של ישראל. גם הציוד של החיילים שודרג הפעם כדי לרכך את המרירות של חיילים מהשורה. אבל כל זה לא ישנה את העובדה שמלחמת הבחירות תתגלה לבסוף גם היא כהרפתקה צבאית מדממת ומיותרת לחלוטין.

בימים האחרונים, אפילו התקשורת המגוייסת והסופר־מצונזרת נאלצה לבטא גם, פה ושם, עמדות ביקורתיות כלפי המלחמה, מכיוון שעכשיו ישנם חלקים באליטה הישראלית שמתחילים להבין שהמלחמה הזאת עשוייה לבסוף להביך גם אותם. פוטנציאל המבוכה הגדולה בולט במיוחד נוכח הקפאת ההידברויות המדיניות, פיקטיביות ככל שיהיו, עם סוריה ועם הרשות הפלסטינית, ונוכח עזיבת שגריר ירדן, וסילוק שגריר ישראל בוונצואלה. כל אלה מעידים על לחץ ציבורי אדיר שמופעל על משטרים בעולם ובמיוחד על דיקטטורות הליגה הערבית ומצרים בראשן.

בסופו של דבר השלטון הישראלי יבחר כנראה באחת משתי אפשרויות מרכזיות: או לפתוח חלק מהמעברים, לשדרג את ההכרה בממשלת החמאס ולהודות בעצם שהם פשוט כשלו בניסיון ההפיכה שהובילו לאורך השנים האחרונות — או שיפנו בעתיד שוב לעוד מבצע צבאי גרנדיוזי שינסה לשכנע את הרחוב הפלסטיני לא לתמוך בתנועת החמאס, על־ידי הוצאה להורג של מספר גדול יותר של משפחות, ואפילו עם סוגי נשק מתוחכמים יותר.

"במשך שמונה שנים ממשלות ישראל לא עשו כלום"

הטיעון הזה, שמנצל את תחושת ההזנחה וחוסר האונים של תושבי שדרות והנגב המערבי, הוא מיתוס שמטפחות המפלגות הממסדיות סביב המלחמה. זה נכון שלאף אחת מהן לא היה באמת אכפת ועדיין לא באמת אכפת מתושבי הנגב המערבי, כפי שכמובן לא אכפת להן מתושבי רצועת עזה. עוד לפני מדיניות ההרעבה שנועדה להפיל את ממשלת החמאס בשלוש השנים האחרונות, בוצעו נגד תושבי הרצועה שורה של תקיפות צבאיות מדממות וחסרות כל תכלית (כרגיל תחת שמות חולניים): "קשת בענן" במאי 2004, "ימי תשובה" ו"חצר המלך" באוקטובר 2004, "גשמי קיץ" ביוני–נובמבר 2006 ו"חורף חם" בפברואר 2008.

בשנת 2005 הוציאה ממשלת שרון את עמדות הצבא ואת ההתנחלויות מרצועת עזה. אך הפינויים היו בעיקר סמליים והסתירו גם העמקה של הכיבוש בגדה המערבית. בפועל הם בוצעו כחלק מאסטרטגיית פריסה־מחדש של הכיבוש, ולא כחלק מסיומו. בעקבות זאת, תנאי המחיה ברצועת עזה הידרדרו אפילו יותר. רמת העוני ברצועה כיום היא הקשה ביותר שהיתה שם מעולם. רצועת עזה הפכה לכלא ענקי, שהשלטון הישראלי מושל בו ומרעיב ומפציץ את המתגוררים בו ביד חופשית.

בשלוש השנים שלאחר ה"התנתקות" נהרגו 11 ישראלים מירי רקטות. במקביל, בשנים 2005–2007 הרג הצבא הישראלי 1,290 פלסטינים, כולל 222 ילדים, כחלק מהמדיניות הכביכול־ביטחונית של השלטון הישראלי. אז לא עשו כלום? עשו הרבה. הרגו הרבה. הרסו הרבה.

מלחמת הבחירות גרמה עד כה בצד הישראלי של הגדר למותם של 3 אזרחים ו־8 חיילים, יהודים וערבים, ולעשרות פצועים ונפגעי חרדה, ובמקביל לכ־900 הרוגים (מתוכם כ־300 ילדים), למעלה מ־4,000 פצועים, ולמספר אסטרונומי של נפגעי חרדה בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה. כמיליון מתושבי הרצועה תקועים ללא אספקת חשמל ולמעלה מ־600 אלף ללא אספקת מים. אלפי בתים נהרסו כליל. בגלל המצור אין לתושבים לאן לברוח מהתופת ברצועה שאורכה שקול בסך הכל למרחק שבין תל־אביב לנתניה.

זהו הרס והרג המוני בקנה מידה גדול יותר מזה של כל פיגועי ההתאבדות ונחיתות הרקטות שהיו בישראל במצטבר אי־פעם — וכל זה בתוך ימים ספורים. מניין הקורבנות עולה על כל ההרוגים הישראלים, אזרחים וחיילים, במלחמת לבנון הראשונה (במשך 18 שנה) והשנייה ביחד.

גישה הומניטרית??

הפוליטיקאים והגנרלים מנסים להתהדר בגישה "הומניטרית" כדי להדוף ביקורת על האסון החברתי שהם מנצחים עליו. אחד מכלי התעמולה הוא משאיות האספקה שנשלחות לרצועה במהלך המלחמה. המשטר הקפיטליסטי הישראלי מנע בכוח מתושבי הרצועה לפתח תעשייה ולקבל אספקה מכול מדינה אחרת עד היום. במסגרת המונופול הכפוי הזה ועד למאי 2007 (לפני הפיכת־הנגד שביצע החמאס ברצועה במטרה לדחוק את הפתח), עברו בממוצע 475 משאיות אספקה לרצועה בכל יום, לכיסוי הצרכים הבסיסיים ביותר. באוקטובר האחרון עמד הממוצע על 123 משאיות ליום. מה־5 בנובמבר (לאחר הפרובוקציה שביצע הצבא הישראלי), הופחת מספר המשאיות ל־16 ביום והועלה מטעמים תעמולתיים חזרה ל־70 לאחר תחילת התקיפה. גישה הומניטרית לתפארת מדינת ישראל.

כעת גם את התקיפות הצבאיות עצמן עוטפים הדוברים מדושני־העונג בתקשורת בעטיפה מזויפת של דאגה "הומניטרית". מטעמי תעמולה, ותחת לחץ בינלאומי כבד, מאפשרת הממשלה הפוגה יומית של 3 שעות בהפצצות, החל מה־7 בינואר. זו דרכם של השרים להתפשר, לאחר שדובר תחילה על הפוגות של 48 שעות. ב־7 בינואר יכלו פצועים שהתבוססו כמה ימים בדמם להתפנות לבית־החולים, שבעצמו משולל ציוד רפואי. הממשלה, שמשתמשת בתושבי הנגב המערבי כבני־ערובה למדיניותה, מאשימה באופן ציני את הארגונים החמושים הפלסטיניים בכך שהם לוחמים מתוך אוכלוסייה אזרחית.

זו הממשלה הישראלית שמבצעת טרור מדינתי דמוי מגה־פיגוע נגד אוכלוסייה שאין לה לאן לברוח. המשטר הישראלי ביצע פעולות דומות כנגד ההמונים הפלסטינים הרבה לפני שתנועת החמאס קמה בכלל. ראוי גם לשאול האם השלטון הישראלי עצמו לא מנהל לוחמה מתוך אוכלוסייה אזרחית? מרבית בסיסי הצבא ומתקני הנשק להשמדה המונית ממוקמים בתוך או בקרבת אוכלוסייה אזרחית.

ירי הרקטות שפוגע בתושבי הנגב המערבי הוא בהחלט פעולה הרסנית ולא הגנתית, שתנועת מאבק סוציאליסטי תמיד התנגדה לו. אך זה לא סותר את העובדה שלתושבים הפלסטינים יש זכות להגן על עצמם, במיוחד מפני תקיפה צבאית, וגם באופן חמוש אם יש צורך. במקום שההגנה תתבצע על־ידי ארגונים חמושים של מפלגות שונות, שלפעמים גם אחראים בעצמם להתעללות בתושבים פלסטינים, יש צורך בוועדות הגנה שיישלטו באופן דמוקרטי על־ידי הקהילה. ועדות כאלו יוכלו להתגונן מפני מתקפה ולארגן פעולות לפריצת המצור, להורדת מחסומים גם בגדה המערבית, ולקריאה לסולידריות גם מצד ציבור העובדים והעניים היהודים בישראל.

החמאס דווקא צפוי להתחזק

באופן טבעי, התוצאה של התופת הזאת תהיה רק עוד זעם ותמיכה מוגברת בחמאס — לפחות בעתיד הקרוב — שייתפס בעיני רבים כארגון שמנהל את ההתנגדות העיקשת ביותר לכיבוש ולדיכוי של ההמונים הפלסטינים. צעירים פלסטינים רבים יהיו מוכנים לנקום את הסבל והאובדן של משפחותיהם. כך התקיפות מצד הממשלה הישראלית יעודדו גם צמיחה של ארגוני ימין דתי קנאים אפילו יותר מהחמאס, במיוחד בהיעדר תנועה סוציאליסטית פלסטינית שתציב אלטרנטיבה פוליטית.

קוצר הראייה שמלווה את המדיניות של המשטר הישראלי השתקף גם בעובדה שמערכות ה"ביטחון" והמודיעין הישראליות הופתעו מניצחון תנועת החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006. ניסיונות המשטר הישראלי למוטט את ממשלת החמאס הם אנטי־דמוקרטיים וצבועים. ראשית, האליטה השלטת הישראלית, שממלאת את תפקיד הביריון השכונתי במזרח התיכון, פועלת בשיטות של ענישה קולקטיבית, התנקשויות ועידוד הפיכה, כדי לשנות תוצאות של בחירות דמוקרטיות (מוגבלות ככל שיהיו). בנוסף, זהו השלטון הישראלי עצמו שסייע בעבר לחמאס במטרה לפגוע בארגונים ההמוניים שהרכיבו את אש״ף. ולאחר מכן, היו אלו ההתקפות מצד ממשלות ישראל שבנו את הבסיס לתמיכה הציבורית היחסית בחמאס בקרב פלסטינים. תמיכה זו נבנתה על רקע ייאוש כבד משגרת החיים הקשה תחת הכיבוש ועל רקע פשיטת הרגל של ארגונים פוליטיים אחרים שלא הציעו דרך למאבק, ושהוכיחו עצמם כמושחתים לחלוטין, כדוגמת תנועת הפתח.

בדומה לחיזבאללה בלבנון, שהוקם כתגובת־נגד לפלישה הישראלית ב־1982, ושהתעצם כתוצאה מהמלחמה מול ישראל, הובילו שנים של התקפות מצד ממשלות ישראל להתחזקות החמאס מבחינה פוליטית וארגונית. ההתנקשויות שביצעה ממשלת שרון בבכירי הנהגת החמאס בשנת 2004 רק חיזקו את התדמית של החמאס — "תנועת ההתנגדות האיסלאמית" — בעיני רבים כתנועה שלוחמת בכיבוש. באופן דומה השפיעו גם המעצרים וההתנקשויות בחברי פרלמנט פלסטינים מטעם החמאס בשלוש השנים האחרונות.

המצור הכלכלי והצבאי, בגיבוי המעצמות הגדולות ומשטרי הליגה הערבית, שנועד להעניש קשות את האוכלוסייה הפלסטינית על ניצחון החמאס, סייע להבהיר להמונים הפלסטינים שהבעיה הראשית שלהם היא קודם כול המשטר הישראלי שנוקט נגדם אמצעי דיכוי עצומים. התעמולה השלטונית מנסה להפוך את התמונה ולטשטש את העובדה שקיים דיכוי לאומי כבד וארוך שנים. ואף־על־פי־כן, המשך הכיבוש והדיכוי ימשיכו להצמיח, באופן מובן לחלוטין, התנגדות.

כלב השמירה של הגזענות והמלחמה

כאמור, הצנזורה האינטנסיבית בכלי החדשות לא הייתה מביישת את משטר האייתולות באיראן. הצבא עצמו אוסר סיקור חדשותי, גם מצד כתבים בינלאומיים, ושניים מעיתונאי רשת אל־ג׳זירה אף נעצרו כשהתקרבו לגדר הרצועה לצורך סיקור. התקשורת המגויסת חוסמת ומסננת את התמונות והקולות ממציאות ההרס וההרג ההמוני ברצועה, במגמה להטעות ולחזק את קמפיין הממשלה. באופן אבסורדי, עיתונאים ישראלים מוקיעים כלי תקשורת אחרים בעולם על שהם מראים את המציאות ללא צנזורה. גם הפגנות בעולם ובישראל נגד המלחמה מוצגות קטגורית באופן שלילי כדי לסרס כל אפשרות לדיון.

למרות שהמחלוקות באליטה הישראלית לגבי אופן סיום המלחמה מתבטאות עכשיו גם בקולות מעט יותר מסתייגים בתקשורת, באופן כללי העיתונאים הממסדיים פועלים בתור לא הרבה יותר מקול שני לדובר צה״ל. למרות הכביכול-"תחרות" בין כלי החדשות השונים, הם כולם נשמעים פחות או יותר אותו הדבר. המוטו של העיתונות הישראלית בתקופת מלחמה היה ונשאר: "שקט, יורים". כך נראית תקשורת שנשלטת באופן בלתי־דמוקרטי על־ידי בעלי הון או ביורוקרטים מטעם השלטון.

העיתונאים מלבים בחלקם הגדול את ההסתה הגזענית נגד פלסטינים אזרחי ישראל ונגד ערבים בכלל. הדבר מתבטא בין השאר בתיאור ההפגנות המתגברות נגד המלחמה כ"הפרות סדר", בתמיכה המרומזת במעצרים ההמוניים שמבצעת המשטרה (במיוחד כשמדובר במפגינים ערבים) ובציד המכשפות וההפחדה שמקיים השב״כ. כ־700 נעצרו מתחילת המלחמה. מאות עדיין עצורים. במקרה אחד בימים האחרונים העזה תובעת המשטרה לבקש מבית המשפט להגביל את תנועתם של מספר מפגינים שנעצרו, רק מכיוון שההפגנה לא היתה לרוחה של המשטרה — "לא נשכח שאנחנו מדברים על שעת מלחמה, וכל האירוע פוגע במורל העם". במקרה נוסף, אמר שופט על מפגינים עצורים: "די לנו באויבי המדינה מבחוץ".

שלטון הון ודיכוי

התחזקות הימין הקיצוני, במיוחד לאור ההחלטה הדיקטטורית למנוע ממפלגות ערביות להתמודד בבחירות (ראו כתבה בנושא), מדגישה את המחסור במפלגה סוציאליסטית גדולה של האנשים העובדים בארץ, שתוכל להציב אלטרנטיבה ברורה להזיות של ליברמן ולהוביל מאבק רחב לעצירת ההרפתקאות הצבאיות של הממשלה, להתקדמות לעבר פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולפיתרון הבעיות החברתיות הבוערות. גם בשטחים הפלסטיניים יש צורך בבניית מפלגה סוציאליסטית גדולה, שתציע אלטרנטיבה להנהגה הפלסטינית הנוכחית — בין אם מהחמאס או מהפתח, שפוגעות שתיהן בהמונים הפלסטינים, תומכות בקפיטליזם ולא מציעות דרך אפקטיבית למאבק לסיום הכיבוש והסכסוך ולשיפור בתנאי המחיה.

מיליארדי שקלים כבר נשפכו על משחקי המלחמה והיוקרה של המעמד השליט. להרפתקאות צבאיות הפוליטיקאים הקפיטליסטים תמיד מוצאים את הכסף. הממסד הקפיטליסטי כולו מחבק בהתלהבות את הממשלה המקרטעת והמושחתת, כמיטב המסורת. כשתיגמר המלחמה, לפחות עד לסבב הבא, תבקש הממשלה לקצץ שוב בתקציבי רווחה כדי לממן את המלחמה, ובעלי הון ימשיכו לקבל הטבות מס ונכסי ציבור במתנה. עובדים יתבקשו שוב להדק חגורות ולהתאזר בסבלנות, כי אחרי הכול מצופה מהם לשלם גם את מחיר המלחמה וגם את מחיר המשבר הכלכלי המתפתח. קלישאת ה"אחדות הלאומית" תחזור ותתנפץ, והממשלה, בראשות ביבי או לבני, תזכיר לכל פעם נוספת שבישראל מושל שלטון הון ודיכוי, שמנהל מלחמה יומיומית נגד האנשים העובדים והעניים — גם יהודים, גם ערבים. הדבר הכי הומניטרי שניתן לעשות הוא להפיל את השלטון הזה במהפכה חברתית. ללא דמוקרטיה סוציאליסטית, ישראל והמזרח התיכון ימשיכו להישלט בידי גנגסטרים, ושפיכות הדמים תימשך.



₪21,320
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2020
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.

תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.