גל המחאה שהתעורר נגד המסרים ההומופוביים של מפלגת 'הבית היהודי' הצליח להציב את המאבק באפליית ובדיכוי להט״ב על סדר היום במערכת הבחירות לכנסת.

הפגנה תחת הכותרת "נוער עוצר הומופוביה" נערכה בתל אביב ב־26 בפברואר בהשתתפות עשרות, בהם פעילי מאבק סוציאליסטי, במטרה "להעלות מודעות לקשיי הנוער הלהט״בי בארץ ערב הבחירות הקרובות, בעיקר בעקבות ההתבטאויות הלהט״בופוביות האחרונות של מספר נבחרי ציבור", כפי שנכתב בדף האירוע בפייסבוק.

פעילי זכויות דיור ציבורי ותושבים המובילים את המאבק נגד פינויי המשפחות משכונת גבעת עמל בתל אביב שילבו כוחות עם התארגנות "מטה המאבק הלהט״בי" והכריזו בסרטון משותף: "כשאתה מצביע לבית היהודי אתה מצביע נגדי".

לאחר שבחודש שעבר הוכו פעילי זכויות להט״ב כשמחו במהלך כנס של הבית־היהודי בחיפה, כשל יו״ר המפלגה בנט בניסיון לייצר ספין נגד המחאה בעזרת תלונות על "הסתה" ו"אלימות" נגד מפלגתו. פחות משבועיים קודם, בכנס שנערך בהשתתפות כאלף תלמידים באוניברסיטת תל אביב, עשרות תלמידים ערבים ויהודים פתחו בקריאות מחאה ונטשו את האולם בתגובה לנאום הסתה גזעני של בנט נגד אזרחים ערבים.

הומופוביה היא רק חלק מסדר היום הדכאני והריאקציוני של מפלגת המתנחלים המשיחית, שפועלת למען הגברה של דיכוי לאומי וכיבוש, דיכוי מיעוטים ונשים, הקצנה לאומנית־דתית, ניצול עובדים, הרס השירותים הציבוריים, התעשרות הטייקונים והתרוששות ההמונים.

"יש לי שתי אמהות ואני לא מתנצל"

המחאה החלה בעקבות סרטון שהתפרסם לרגל הבחירות המקדימות בבית־היהודי, ובו הביעו המועמדים עמדות הומופוביות והתנגדות להכרה בנישואים חד־מיניים. בזה אחר זה שותקו כנסי בחירות של המפלגה.

באופן מרשים במיוחד, וכעדות לביטחון העצמי המוגבר שנבנה במאבק הלהט״בי בשנים האחרונות, חלק ממפגני המחאה אורגנו על־ידי תלמידי תיכון בשעת כנסים פוליטיים שנערכו בבתי הספר. תלמידים קטעו נאומים דמגוגיים של מועמדי הבית־היהודי, הניפו דגלי גאווה, וחשפו חולצות שעליהן הודפס הכיתוב: "הומופוביה? לא בבית ספרנו!".

תלמידים בתיכון "בליך" ברמת גן קיבלו את יו״ר המפלגה בנט עם דגלי גאווה. הם לא התרשמו מהכרזתו הצבועה כי "גם ההומואים וגם הלסביות הם אחיי ואחיותיי", כפי שטען בתגובה לאחד התלמידים, פעיל ארגון הנוער הלהט״בי "איגי". תלמיד נוסף נעמד מול בנט עם החולצה "יש לי שתי אמהות ואני לא מתנצל", נאם מהקהל בתקיפות והזכיר ציטוטים הומופוביים של בכירי המפלגה. בנט דבק בניסיון לטייח את הגישה ההומופובית שלו ושל מפלגתו באמצעות הצהרה על תמיכה לכאורה בשוויון, אבל רק בממד של "זכויות אזרחיות" — במילים אחרות, תמיכה בהמשך אפליה, בתירוצים דתיים.

בפאנל שנערך בתיכון בגבעתיים, תלמיד כיתה י׳, שהפגין לקול תשואות עם החולצה "אני בן לשני אבות ואני לא מתנצל", עשה בית־ספר למגיש החדשות לשעבר, ינון מגל, שהצטרף לבית־היהודי על תקן עלה־תאנה חילוני־"ליברלי". מגל בחר לשלם מס שפתיים לתמיכה בזכות של זוגות חד־מיניים להינשא ובקידום שוויון ללהט״ב, ואף טען שזו גם עמדתו של בנט. אין זה מקרי, שכן בשורה התחתונה הוא רמז היטב שב"שוויון" כוונתו היא להסדרי פשרה חלקיים, כמו "ברית הזוגיות", כל עוד אלה אינם מתנגשים לשיטתו עם "דברים שמגדירים [את המדינה] כמדינה יהודית".

בנט ניסה למרוח תלמידים בסיפורים על כך שבניגוד להצהרות של מפלגות אחרות, דווקא מפלגתו הביאה לשינויי חקיקה שנועדו לצמצם אפליית להט״ב, ובפרט לביטול האפלייה במיסוי כלפי הורים מאותו המין.

במציאות, הבית־היהודי טרפדה בדיוק את הצעת החוק בנושא הזה והצליחה לעורר גל מחאה כבר בדצמבר 2013, שכלל בשיאו הפגנה של מעל אלף איש ואישה בתל־אביב. המחאה אז כוונה באופן כללי נגד מאמצי הבית־היהודי, כמו גם ישראל־ביתנו, למנוע כל שינויי חקיקה, סמליים ככל שיהיו, לצמצום אפליית להט״ב. רבים מהמוחים יצאו גם נגד שיתוף־הפעולה בפועל של שאר מפלגות הקואליציה, לרבות יש־עתיד, שלא רק שנשארה בקואליציה אלא גם הסכימה במקרה של אותו החוק להצעת הבית־היהודי להסתפק בשינויי תקנות, הכפופים ממילא לשיקולי שר האוצר.

דוח "הקהילה הגאה והכנסת"

סקרים שנערכו בשנים האחרונות הצביעו על רוב ברור בציבור הישראלי שתומך בהכרה בנישואים חד־מיניים ובשוויון זכויות מלא לזוגות חד־מיניים (לדוגמה סקר 'הארץ', דצמבר 2013). אלא שישראל היא לא באמת דמוקרטיה.

הצעות חוק לצמצום אפליה תחת הכותרת "ברית הזוגיות" עשויות לאפשר בשנים הקרובות שיפור מסוים בנגישות של זוגות חד־מיניים להטבות מהמדינה. עם זאת, ההצעות האלו אינן מבטלות את ההבחנה והאפליה כלפי זוגות חד־מיניים. בנסיבות הישראליות השגת הכרה רשמית שוויונית בנישואים חד־מיניים כרוכה מלכתחילה גם בהשגת רפורמת נישואים אזרחיים, שתאפשר רישום אזרחי חופשי של נישואים וגירושים של כל זוג המעוניין בכך, ותנתק מהמדינה את הממסד הרבני החולש על דיני המשפחה בישראל. לשם כך יידרש מאבק משמעותי ביותר.

לפי דוח חדש של מכון מולד שהתפרסם בחודש שעבר, תחת הכותרת "הקהילה הגאה והכנסת ה־19 — ניתוח פוליטי של החמצה היסטורית", הבית־היהודי הובילה את המאמצים לחסימת שינויי חקיקה נגד אפליית להט״ב בכנסת היוצאת. אולם הדוח מדגיש כי בעוד שבנט, כמו המפלגות החרדיות, לא מתנצל על תמיכה באפליית להט״ב, הוא לא לגמרי טועה כשהוא מטיח במפלגות הממסד העיקריות את הטענה שבפועל גם הצהרות התמיכה שלהן צבועות, ושהן יהיו מוכנות להתפשר על חשבון שוויון זכויות מלא ללהט״ב.

יש־עתיד למשל היא המפלגה שעזרה בצורה המכרעת ביותר לבית־היהודי להיכנס לממשלת הימין האחרונה ולקבל לידיה כוח רב יותר, לרבות זכות וטו רשמית בכל מה שאפשר לפרש בדרך כלשהי כ"שינויי חקיקה בנושא דת". מי שהיה שר החינוך מטעמה, שי פירון, עורר זעם וקריאות לפטרו בתחילת השנה שעברה כשבדומה לאנשי הבית־היהודי (ובהם סגנו) אמר כי "אני חושב שזכותה של מדינה יהודית, אולי אפילו חובתה, לומר לזוגות חד־מיניים שמחליטים לחיות את חייהם — 'זה לא משפחה'".

ח״כ עדי קול מיש־עתיד הודתה שהמפלגה סגרה למעשה עסקאות עם הבית־היהודי בניסיון להעביר חקיקה שנחשבת פרו־להט״בית (כולל ההצעה לביטול האפליה בחוק הפונדקאות, הבעייתי כשלעצמו), "בתמורה" להעברת כספים להתנחלויות. הכספים עברו, החקיקה לא. העובדות לא מנעו מיש־עתיד לצאת בסיסמה "גאים בעשייה בכנסת ה־19", ומיו״ר המפלגה לפיד להכריז, בפאנל פוליטי שערכה 'האגודה למען הלהט״ב בישראל' בחודש שעבר: "מישהו שאל אותי אם יהיה נציג לקהילה הגאה ב'יש עתיד'. אמרתי — כן, אני. אני הנציג של הקהילה הגאה ביש עתיד ובכנסת ישראל".

יו״ר 'התנועה' ציפי לבני, נאמה באותו האירוע על הצורך לקדם שוויון ללהט״ב ועקצה את לפיד על הברית הפוליטית שכרת עם בנט. אלא שמחברי הדוח לא שוכחים גם את תפקידה שלה ומציינים כי "מפלגות המרכז, 'יש עתיד' ו'התנועה', השקיעו מאמצים רבים כדי לצייר את עצמן כנציגות הלוחמניות ביותר של הקהילה הגאה בכנסת. אבל בפועל, במבחן התוצאה, הן לא כרתו ברית פוליטית עם ידידותיה של הקהילה בכנסת — אלא עם האויבים הכי גדולים שלה".

במישור החקיקתי, כתוצאה משיתוף־הפעולה בפועל של כלל מפלגות הקואליציה ושל חלק ממפלגות ה"אופוזיציה", השינוי החיובי היחיד שאושר בסיכומו של דבר בכנסת היוצאת היה איסור רשמי על אפליית תלמידים במערכת החינוך על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית (הצעת חוק שיזמה חד״ש). אך חשיבותו של השינוי היא בעיקר סמלית, שכן מדיניות משרד החינוך בנושאי מגדר ומיניות, ובכלל, לא השתנתה לחיוב תחת אנשיו של לפיד. סקר של ארגון 'איגי' שפורסם בנובמבר שב והציף את התמונה של אלימות מילולית ופיזית שגרתית כלפי תלמידים להט״בים, של חוסר מענה מערכתי, ואף של התעמרות הומופובית מצד חלק מהצוות ה"חינוכי".

הצהרות ריקות

קמפיין של האגודה למען הלהט״ב קורא להצביע "רק למפלגות שתומכות בשוויון זכויות מלא" ללהט״ב. אלא שבאמירה כללית זו האגודה אינה מאתגרת את המפלגות בדרישות קונקרטיות מספיק ואף נותנת במשתמע גם קרדיט מיותר למפלגות שכאמור למרות הצהרותיהן אינן מקדמות באמת את המאבק לשוויון זכויות ונגד דיכוי להט״ב.

למרבה הצער, האגודה נשלטת בעיקר על־ידי גורמים שמרניים יחסית, שלא היו בין הכוחות היוזמים והמובילים במאבקים החשובים של השנים האחרונות, ואף ניסו לרסן מספר מחאות. תחת זאת, ראשיה העדיפו אסטרטגיה של רידוד דרישות והושטת יד לגורמי ממסד צבועים ואף לגורמי ימין קיצוני, כדי לחלץ מהם גיבובי הצהרות שהביעו לכאורה תמיכה, אם בכלל.

לעומת זאת, כשלפיד הגיע לנאום, עדיין כשר האוצר, במצעד הגאווה בתל־אביב ב־2013 ובאירוע "קוקטייל הגאווה" ב־2014, הוא הושתק על־ידי פעילי זכויות להט״ב שמאליים במחאה על הגזירות הכלכליות, שהם לא שכחו שמכוונות גם נגדם. בשונה מקומץ ידוענים שזוכים לחשיפה בתקשורת הממסדית, רוב הציבור הלהט״בי סובל ממצוקה כלכלית, בפרט בקרב האוכלוסייה הטרנסג׳נדרית שסובלת בצורה חמורה ביותר מאפליה ומהתנכלויות קשות בשוק העבודה.

בפאנל הפוליטי בו נאמו לפיד ולבני, נאם גם שר הביטחון יעלון שהצהיר על תמיכה לכאורה בזכות לנישואים חד־מיניים ולאימוץ, וראש הממשלה נתניהו שיגר סרטון תעמולה נבוב שקרא להצביע לליכוד, ובו ביטא כנראה לראשונה בפומבי בעברית את המילים "לסביות והומואים". באנגלית ההישגים של המאבק הלהט״בי משמשים באופן ציני את נתניהו ושותפיו לצורכי "הסברה" — כלומר, תעמולה לטיוח מדיניות הכיבוש והדיכוי הלאומי של מיליוני פלסטינים (מדיניות זו כוללת, כפי שהעידו חיילים יוצאי יחידת 8200, סחיטה שיטתית של להט״ב פלסטינים בשטחים).

באופן אבסורדי, האגודה למען הלהט״ב בחרה לא רק לפרסם ולהתייחס בחיוב לסרטון של נתניהו אלא אף לשבח את ראש הממשלה, במסגרת דוח משלה שפירסמה בינואר, על עצם הצבעתו בממשלה בעד הצעת החוק לביטול האפליה בחוק הפונדקאות. אך גם האגודה לא מצאה לנכון לתת ל־80% מחברי הכנסת שאינם שרים אפילו ציון "טוב" כשבחנה את פעילותם לפי מדדיה. רק 10 ח״כים קיבלו ציון "טוב מאוד" או "מצוין".

במציאות שלאחר הפיגוע ב'ברנוער' ב־2009, שהוציא עשרות אלפים לעצרת מחאה בתל אביב, הוגבר הלחץ האנטי־הומופובי על מפלגות הממסד הגדולות. לאחר שהמאבק הלהט״בי הצליח לבנות ניראות ולהגדיל את מרחבי הפעולה של פעילי זכויות להט״ב, הוקמו ב־2011 "תאים גאים" ב'קדימה', ב'ליכוד' וב'עבודה' — שתחת הנהגתו של שמעון פרס ב־2005 עוד התנגדה לקיום מצעד הגאווה בירושלים, גם לאחר פיגוע הדקירה במצעד באותה השנה. כעת, בניסיון לנצל את המחאה כדי לקושש עוד קולות של הרגע האחרון, טענו ב'מחנה הציוני' בתשובה לאתר 'מאקו' יממה לפני הבחירות כי (הפעם) לא יסכימו "להיכנס לקואליציה שלא כוללת בקווי היסוד שלה שוויון לקהילה הגאה".

בעקבות גל המחאה האחרון התייחס נשיא המדינה ראובן ריבלין לחוסר האמון בקרב להט״בים רבים ביחס לאפשרות להשיג רפורמות דרך הכנסת, וקרא שלא להחרים את הבחירות. ריבלין התנגד בשנים האחרונות, כפוליטיקאי בכיר בליכוד, להכרה בנישואים חד־מיניים וברפורמות נוספות, אך בלחץ המחאה הצהיר כעת כי הוא תומך כביכול בקידום של "שוויון הזכויות המלא והיעדר האפליה כלפי מכלול הקהלים והציבורים במדינת ישראל".

מאבק וסולידריות

המאבק הלהט״בי פרץ דרך ורשם עד היום הישגים חשובים, במיוחד מאז שנות ה־1990. הוא הצליח להביא, גם בעזרת לחץ על מערכת המשפט, לצמצום האפליה החוקית ולשיפור יחסי, אף שעדיין מוגבל ביותר, ביחס ללהט״ב בחברה הישראלית. מדובר במאבק שמאלי ביסודו, שקורא תיגר על ממסד ימני ודכאני. וכמו כל מאבק נגד דיכוי, כשהוא מצליח לגייס תמיכה חברתית ולהגיע להישגים, חלקים מהאליטות השליטות ומהממסד הקיים מנסים להכיל אותו, לנכס אותו ולעקור ממנו כל תוכן של חתירה לשינוי חברתי יסודי.

הפעלת לחץ אפקטיבי על הכנסת לטובת רפורמות היא חשובה. עם זאת, כדאי גם לזכור שעד היום ההישגים המשמעותיים ביותר במאבק הזה לא הושגו דרך הכנסת, וגם לא על־ידי כמה פוליטיקאים או שופטים, אלא כתוצאה ממערכה נחושה של פעילים ופעילות לזכויות להט״ב בישראל וברמה הבינלאומית. למעשה, גם ניצחונות בבתי המשפט הושגו בזכות קמפיינים והתארגנויות חשובות בשטח לאורך השנים, כולל מאבקים אמיצים על עצם קיומם של מצעדי הגאווה.

בניגוד לתפיסה הליברלית שגורסת כי אוסף של שינויי חקיקה נקודתיים לאורך שנים יוכל להוביל לפתרון של בעיות חברתיות יסודיות, הרי שפשרות "זמניות" בחוק עלולות, כפי שמעיד גם הניסיון, להישאר על כנן במשך עשרות שנים, וגם ההישגים המוגבלים ביותר עשויים לעמוד תחת התקפות ואף להימחק. כך למשל מנסים בש״ס בשנים האחרונות לקדם חקיקה לפגיעה בזכויות האימוץ הבסיסיות שהשיגו זוגות חד־מיניים עד כה. בארצות־הברית, בד־בבד עם שורה של הישגים חשובים, עומדים על הפרק מאמצים בהיקף חסר־תקדים לקידום חקיקה אנטי־להט״בית.

אין זה סוד שהממסד הדתי האורתודוקסי בישראל רואה במאבק הלהט״בי איום על הסמכות שלו בחברה ועל התפיסות האידיאולוגיות שלו לגבי תפקידי מגדר ומוסד המשפחה ה"גרעינית" הפטריארכלית (שצמח היסטורית בחברה המעמדית כעמוד תווך לשימור של מעמד חברתי־כלכלי, לדיכוי נשים ולהגברת הסמכות של המעמדות השליטים בחברה). אולם גם הממסד הישראלי ה"חילוני" לא רק שנשען על החיבור בין דת ומדינה: חוגים שליטים בחברה הקפיטליסטית מנצלים ונוטים לחזק תפיסות תפקידי מגדר דכאניות בחברה ונוטים להישען על תפיסות אידיאולוגיות ריאקציוניות — תפיסות לאומניות־דתיות, סקסיסטיות, להט״בופוביות, גזעניות — שביסודן משרתות את שימור הסדר החברתי המעוות הקיים. טיפוח דעות קדומות וסימון של "שעירים־לעזאזל" משרתים פעמים רבות מדיניות סכסכנית שחותרת להסיט את הזעם מהאחריות המערכתית למצוקות החברתיות הבוערות.

מעבר לכך, הממסד הישראלי מנסה כיום לנכס ולהשתמש בהישגי המאבק הלהט״בי כאליבי פוליטי להצגת שלטון הימין הקפיטליסטי בישראל כ"דמוקרטי" נוכח ביקורת גוברת על התקפות אנטי־דמוקרטיות ועל הכיבוש. ישנם למרבה הצער ארגוני זכויות להט״ב שמשתפים־פעולה באופן הרסני עם מדיניות ה"הפרד ומשול" הזאת. אלא שהישגי המאבק הלהט״בי עד היום בישראל וברמה הבינלאומית לא הגיעו כתוצאה מהתחנפות לממסד. הדרך לשחרור להט״ב עוברת במאבק נגד ממסד שמנציח אפליה רשמית, שמטפח למעשה דעות קדומות, שאינו מסוגל להגן על נוער להט״בי, שמדרדר את תנאי המחיה והעבודה של להט״בים ושל הציבור הרחב, שמונע מקלט מלהט״בים — בין אם מאריתריאה או מהשטחים הפלסטיניים — ושמנצל נטייה מינית של תושבים פלסטינים בשטחים כאמצעי לסחיטה.

כדי להיפטר מהאפליה הממוסדת המבנית ומהגורמים היסודיים לדיכוי העמוק הקיים עדיין על רקע נטייה מינית ובמיוחד על רקע זהות מגדרית, חשוב לחשוף את הפנים האמיתיות של גורמי ממסד טרמפיסטיים ונחוץ לקדם מאבק חברתי נרחב. חיבור עם הכוח של העבודה המאורגנת ועם תנועות חברתיות אחרות יוכל לעזור לבנות מאבק עם העוצמה הדרושה להשגת רפורמות מהותיות וחברה צודקת ושוויונית. לשם כך צריך להיאבק גם נגד השיטה הקפיטליסטית שמייצרת אי־שוויון ומצוקה חברתית, ולמען חברה דמוקרטית סוציאליסטית, שתתבסס על קידום רווחת הציבור.

הסרט הבריטי "גאווה" שיצא באחרונה לקולנוע מבוסס על סיפורם האמיתי של פעילי זכויות להט״ב בבריטניה שהחליטו לפעול כדי לקדם סולידריות עם שביתת הכורים ההיסטורית של 1984–1985, מול הממשלה הניאו־ליברלית של תאצ׳ר. הסרט מראה רגע של "מהפכה" במאבק הלהט״בי בבריטניה: בזכות הסולידריות של אותם פעילים ופעילות, איגוד כורי הפחם התגייס, לאחר שהשביתה הובסה, לא רק כדי להגן על מצעד הגאווה נגד התקפות הומופוביות ומול כל הבידוד, אלא גם הכריח את מפלגת הלייבור לאמץ לראשונה למצעה דרישות שתומכות בשוויון ללהט״ב, ועזר להנחית מכה אמיתית על ההומופוביה בחברה.

העמידה האמיצה של פעילי זכויות להט״ב ושל תלמידי תיכון מול בריוני הבית־היהודי, התמיכה של ועד תושבי גבעת עמל בקמפיין האנטי־הומופובי נגד הבית־היהודי, וגם דגל הגאווה שהתנופף באחרונה בהפגנת עובדי כי״ל בירושלים והתקבל שם בברכה — אלה מרמזים לפוטנציאל לבנייה של מאבק אפקטיבי להישגים משמעותיים ולשבירת חומות של דיכוי.