מדיניות "ניהול הסכסוך" היהירה של ממשלת נתניהו ממשיכה לגבות עוד קורבנות משני צדי השסע הלאומי כמעט מדי יום. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, מתחילת חודש אוקטובר נהרגו 57 פלסטינים, 10 ישראלים ומבקש מקלט מאריתריאה. מעל 100 ישראלים ומעל 4,000 פלסטינים נפצעו — רבים מהם במהלך הפגנות. מדובר בחודש הקטלני ביותר בסכסוך הלאומי מאז המלחמה בקיץ שעבר.

בתקופת כהונתו הראשונה כראש הממשלה (1996–1999) הבטיח בנימין נתניהו באופן ציני לדאוג ל"מחשב לכל ילד". ממשלתו הרביעית כיום מבטיחה אקדח לכל אזרח (יהודי) ועונש מוות לכל חשוד (ערבי). ההקלות של משרד הפנים בקריטריונים למתן רישיונות נשק וקריאות השרים, ראשי הערים וקציני המשטרה לאזרחים להתחמש הביאו לזינוק של יותר מ־5,000% בבקשות לרישיון נשק בתוך שבועיים!

באופן טרגי, גם מנעד החשודים המיידיים מתרחב והולך משבוע לשבוע: ערבים־פלסטינים, מבקשי מקלט ויהודים ממוצא מזרחי/ערבי או קווקזי — כל אחד נהפך ל"מחבל בפוטנציה" אלא אם הוכח אחרת.

דוברי הממשלה, בסיוע נדיב מצד התקשורת המיינסטרימית, עובדים שעות נוספות כדי להצדיק כל קליע שיורים כוחות צה״ל, מג״ב או המשטרה, תוך שהם מנגנים על הפחדים הביטחוניים העמוקים והכנים של הציבור היהודי.

כך קרה בשבוע שעבר (רביעי, 21.10) במקרה הטרגי של שמחה חודדטוב, מאבטח חרדי יליד דאגסטן, שנורה למוות על־ידי שני חיילים בירושלים. בדיווחים בתקשורת בחרו להדגיש כי במהלך העימות שהתפתח בין חודדטוב לחיילים הוא קרא לעברם, לכאורה: "אני דאע״ש". המטרה של הדגשת הקריאה — שלפי חלק מהדיווחים היתה בכלל "מה אני דאע״ש?!" — ברורה: להצדיק את הירי.

במקרה של חשודים ערבים־פלסטינים, הצידוק הוא אוטומטי. כך היה במקרה של אסראא עאבד, צעירה פלסטינית תושבת נצרת, שנורתה שש פעמים כשהיא מוקפת בעשרות אנשי ביטחון בתחנה המרכזית בעפולה לאחר שהוגדרה אוטומטית כ"מחבלת". אזרחים פלסטינים שהעלו סימני שאלה לגבי המקרה ומחו על הירי הואשמו בתקשורת ב"הזדהות עם מחבלים".

בידיעה שולית במקומון "ידיעות העמק" מ־16 באוקטובר פורסם כי "גורמים במשטרת ישראל מאשרים כי בימים האחרונים נבחנת האפשרות שהצעירה הערבייה, שנורתה בידי איש ביטחון ונפגעה באורח בינוני, שלפה סכין מתוך מצוקה אישית ולא על רקע של פעילות חבלנית עוינת, וכלל לא התכוונה לדקור איש". ההתפתחות בחקירת המשטרה לא זכתה לכותרות ראשיות במהדורות החדשות, שלא לדבר על התייחסות מצד ראשי המשטרה או שרים בממשלה.

למקרה של עאבד קדם הירי שהרג את פאדי עלון, שתועד נמלט מחבורה של מתנחלים במזרח ירושלים לאחר שלפי החשד דקר אחד מהם, ככל הנראה בזמן קטטה. הוא נורה למוות על־ידי שוטר, שלפי התיעוד לא עשה מאמץ מינימלי לעצור אותו בטרם הירי. ישי שליסל — שביצע את הפיגוע הרצחני במצעד הגאווה בירושלים — ומפגעים יהודים אחרים מהתקופה האחרונה נעצרו על־ידי אותה המשטרה ללא כל חבלה בגופם. זו לא טעות, זוהי מדיניות, והיא מוכתבת מלמעלה.

חשוב להדגיש שמדיניות האצבע הקלה על ההדק והתרת הדם לא תעצור יחידים מיואשים מלבצע פיגועי דקירה או דריסה. היא גם לא תצליח להקנות תחושת ביטחון לתושבים מהשורה, לא ליהודים ובטח שלא לערבים ולכל מי שאינם יהודים. אין זה מפתיע כלל שבעקבות האירועים האחרונים, הורים ערבים־פלסטינים מעכו פחדו לשלוח את ילדיהם להצגת תיאטרון בתל אביב, ובסופו של דבר אף ביטלו את הנסיעה המתוכננת. במקביל, שורה של בתי ספר בתל אביב ביטלו טיולים לירושלים.

נתניהו מתנער מאחריות

הכיוון שאליו גוררת ממשלת נתניהו את החברה בישראל הומחש בדרך מזעזעת במיוחד בעת הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע (18.10) והלינץ׳ שהתבצע מיד לאחריו. הבטום זרהום, מבקש מקלט מאריתריאה, נקלע לזירת הפיגוע ונרצח בגלל צבע עורו. הוא שילם בחייו את מחיר ההסתה וההפחדה הביטחוניות של ממשלת נתניהו.

ביום רביעי שעבר (21.10) עצרה המשטרה ארבעה חשודים במעורבות בלינץ׳. שניים מהחשודים משרתים בשירות בתי הסוהר (שב״ס) — אחד מהם כקצין. כבר למחרת, כל החשודים שוחררו לביתם בערבות. לעומתם, צעירות וצעירים פלסטינים, אזרחי המדינה — מיפו, עכו, חיפה ומקומות אחרים — בילו ימים ולילות ארוכים במעצר רק מפני שקראו לאנשים באמצעות הפייסבוק להגיע להפגנת מחאה בנצרת נגד מדיניות הממשלה ונגד הכיבוש.

ימים יגידו אם בכלל ובגין איזו עבירה יועמדו מבצעי הלינץ׳ לדין. קיים ספק גדול אם הם יואשמו בניסיון רצח, בפרט כאשר תוצאות הנתיחה שלאחר המוות העלו שהגורם הישיר למותו של זרהום היה פצעי הירי.

ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון ניסו כמובן להתנער מכל אחריות ללינץ׳ בבאר שבע, ואף הפצירו באזרחים "לא לקחת את החוק לידיים". אלא שמבצעי הלינץ׳ פעלו לפי רוח המפקד שנושבת בחוזקה מהכנסת, ממשרד הביטחון, מלשכת ראש הממשלה וגם משורות ה"אופוזיציה" בכנסת. הם יישמו את המדיניות החצי־רשמית החדשה: הוצאה להורג במקום וללא משפט של כל מי שנחשד כמפגע (ערבי).

מותו של זרהום מוצג על־ידי דוברים של הממשלה והמשטרה כתוצאה של צירוף נסיבות מצער, אך מיהו האחראי המרכזי ליצירת אותן נסיבות? דרך ההתמודדות של ממשלת נתניהו עם התבערה שמדיניותה שלה הציתה כללה עוד ועוד צעדי דיכוי נגד האוכלוסייה הפלסטינית בגדה ובמזרח ירושלים. כצפוי, גלי מעצרים, כולל של ילדים, ענישה קולקטיבית, הקלות בהוראות הפתיחה באש והצבת מחסומים וכוחות צבא בכניסה לשכונות פלסטיניות בירושלים לא הביאו לרגיעה, אלא דחפו עוד צעירים וצעירות פלסטינים מיואשים, מירושלים וממקומות נוספים, לנתיב ההרסני של פגיעה חסרת הבחנה ביהודים.

לפי סקר של ערוץ הכנסת (22.10), 72% מהציבור לא מרוצים "מהדרך שבה נתניהו מטפל בגל הטרור הנוכחי", וזאת לאחר שכל הבטחותיו ל"החזרת השקט" התבדו. מסקר מוקדם יותר של הערוץ עולה כי 68% לא מאמינים שממשלת "מרכז־שמאל" בראשות הרצוג או לפיד היתה מטפלת במצב בצורה טובה יותר — כלל לא מפתיע לאור העובדה שראשי ה"אופוזיציה" בכנסת סיפקו רוח גבית למדיניות הרת האסונות של הימין: הם תומכים בגלוי בסגר על שכונות במזרח ירושלים, בהקלה בהוראות הפתיחה באש על מיידי אבנים, בהחרפה בעונשי המאסר וכדומה. הם גיבו את עיקרי מדיניות הממשלה ולא הציבו שום אלטרנטיבה רצינית. התמיכה בבנט ובליברמן עולה על רקע האירועים, אך לא באופן דרמטי.

למרות העלייה בלאומנות ובתמיכה בימין, אצל חלקים בציבור הישראלי מתגבשת ההבנה כי אף אחת ממפלגות הממסד אינה מציעה מוצא ממצב של מלחמה מתמדת. ההסלמה הנוכחית בסכסוך היא חלק ממשבר עמוק של שלטון הימין הקפיטליסטי בישראל ושל משטר הכיבוש בשטחים הפלסטיניים. לממשלה אין, ולא יכול להיות, פתרון צבאי לבעיות הסכסוך הלאומי, שהיא עצמה מחריפה. אפילו הרמטכ״ל, גדי אייזנקוט, נאלץ להודות בכך בראיון לערוץ 2 השבוע (21.10) כשאמר בהתייחסות לפיגועים האחרונים כי "אין פתרון צבאי ממוקד ומובהק לאתגר מהסוג הזה".

הדרך לעצירת שפיכות הדמים עוברת במאבק משותף של יהודים וערבים נגד מדיניות ממשלת ההון וההתנחלויות, נגד מדיניות האצבע הקלה על ההדק, נגד פגיעה חסרת הבחנה באזרחים ונגד טרור. מאבק כזה צריך לחתור לגייס עוד שכבות בציבור כדי לעצור את ההסלמה הנוכחית וכדי לטפל בשורש הבעיה — דיקטטורת הכיבוש וההתנחלויות, הדיכוי והאפליה הלאומית, והמערכת הקפיטליסטית. אל מול כל אלה יש להציב חלופה פוליטית: שמאל סוציאליסטי של יהודים וערבים.

להיאבק ולהתארגן

• כן להפגנות, צעדות מחאה וצעדי שביתה נגד ההסלמה שמובילה ממשלת נתניהו, ונגד הכיבוש וההתנחלויות.
• כן למאבק משותף של יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, למען צדק חברתי ושלום, לא לפגיעה באזרחים, לא לטרור.
• כן למאבק המוני של הפלסטינים לשחרור לאומי וחברתי. מאבק של הפלסטינים אזרחי ישראל נגד אפליה ולשוויון. הקמת ועדי פעולה דמוקרטיים שיסייעו בארגון המחאה ובהגנה על ההפגנות.
• לקדם את הקמתן של מפלגות שמאל סוציאליסטיות של האנשים העובדים והעניים משני צדי הקו הירוק.

תנועת מאבק סוציאליסטי דורשת

• די למדיניות "ניהול הסכסוך", שמבטיחה רק עוד סבבי דמים.
• סוף להרג השרירותי על ידי כוחות צבא ומשטרה, למעצרים השרירותיים ולכליאה ללא משפט. סוף למעצרים המינהליים.
• סוף לענישה הקולקטיבית — לא להריסות בתים, לא לקנסות על הורים.
• די לליבוי מלחמת דת סביב הר הבית/המתחם המקודש. חיסול העוני בירושלים וסוף לכיבוש ולהתנחלויות במזרח העיר.
• כינון שתי בירות בירושלים, תוך הבטחת חיי רווחה, שוויון זכויות לאומי ודתי, חופש פולחן וחופש מכפייה דתית בשני צדי העיר.
• סוף לדיקטטורה של הכיבוש וההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים. סוף למצור על רצועת עזה.
• חיסול העוני והאפליה! השקעה מסיבית בדיור, בחינוך, בבריאות, בתשתיות, במישרות ובשכר מחיה לכל. העלאת המיסוי על התאגידים הגדולים.
• הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שוות־זכויות, דמוקרטית וסוציאליסטית לצדה של ישראל דמוקרטית וסוציאליסטית, כחלק מהמאבק למזרח תיכון סוציאליסטי ולשלום אזורי.