שישה עובדים נהרגו ו־24 נפצעו (נכון ל־10.9) באסון קריסת החניון התת־קרקעי בתל אביב. החניון היה בשלבי בנייה סופיים, תחת הקבלן המבצע 'דניה סיבוס', תאגיד־בת של 'אפריקה ישראל' שבשליטת הטייקון לב לבייב.

הקבלן זכה במכרז של עיריית תל אביב לאחר שבעירייה הוחלט להפריט את עבודות בניית ותפעול החניון, ונבחרה ההצעה הזולה ביותר.

עדיין לא ברור בשלב הזה מה היו הגורמים הספציפיים הישירים לאסון, האם מדובר בכשל תכנוני או בכשל ביצועי, ועד כמה למשל ניסיונות לחתוך עלויות הובילו ישירות למחדל הנוראי.

זה לא מנע ממנכ״ל דניה סיבוס, רונן גינזבורג, להתנער מאחריות ולהתרברב לאחר האסון כי "אין חברה כמו דניה סיבוס. לא היתה ולא תהיה. זה שופרא דשופרא של הענף". ייתכן שהעובדה שאותה חברה צימצמה עלויות כשלקחה אדריכל במקום מהנדס לניהול הפרויקט — "הוא יכול לפתור בעיות יותר ממהנדס שהוא איש טכני שאחראי שהמבנה לא ייפול", כפי שטען המנכ״ל ב־2013 — לא בהכרח שינתה במקרה הזה. אך התמונה הכללית בכל הנוגע לרמת הפיקוח וגם לתנאי הבטיחות באתר הבנייה הזה ובאתרים של דניה סיבוס באופן כללי היא מחפירה.

לצד זאת, בעיית הבטיחות בענף הבנייה בכללותו חורגת הרבה מעבר לקבלן המדובר או לעיריית תל אביב. שולי הרווח בענף נמוכים והקבלנים מחפשים דרכים "יצירתיות" לחסוך עלויות, כולל על חשבון רמות הבטיחות וההכשרה המקצועית באתרי הבנייה, שמתנהלים באופן כאוטי יחסית נוכח ריבוי קבלני מישנה ורמה ירודה של תיאום, פיקוח ואכיפה.

הכתובת היתה על הקיר

"כשאתה רואה שאין כמעט קורות אלא רק עמודים, וכשרואים את עובי הברזלים, מבינים שלא היה בכלל סיכוי שמבנה כזה יוכל להחזיק מעמד", טען גורם מיחידת החילוץ הצבאית שנשלחה למקום.

בת־זוגו של אחד הקורבנות באסון סיפרה כי הוא "כל הזמן אומר שמסוכן שם. לפני יומיים נפלה שם מעלית". רק בחודש מאי התמוטטה באותו החניון קורת בטון וגרמה לפציעתם של שני עובדים באורח בינוני וקל. אף שהמשטרה פתחה אז בחקירה, העבודות לא הופסקו ומינהל הבטיחות (אז חלק ממשרד הכלכלה, כיום תחת משרד הרווחה) אפילו לא שלח פקח לאתר. באופן אירוני, רק בפברואר הכריז משרד הכלכלה — אחרי חודשים של לחץ בנושא מצד משפחות עובדי בניין שנהרגו וארגונים חברתיים — שמעתה כל אתר בנייה שתתרחש בו תאונה ייסגר עד לתיקון הליקויים ולהצגת תוכנית בטיחות חדשה.

בחניון תת־קרקעי אחר בחולון, שדניה סיבוס ניהלה בו את עבודות הבנייה, קרסה סביב תחילת השנה תקרה, ובמזל האירוע הסתיים אז ללא נפגעים. כפי שקורה ברוב המכריע של תאונות העבודה, התאגיד לא דיווח על המקרה.

ימים ספורים לפני האסון בתל אביב פירסם אתר החדשות 'דבר ראשון' כי באתר בנייה אחר של דניה סיבוס בבת ים פוטרו בפועל שני עובדי קבלן שסירבו להמשיך לעבוד על מנוף שכשל בבדיקת בטיחות. תחילה הסתירה ההנהלה את תוצאות הבדיקה ואף טענה באופן שקרי שהמנוף תקין, אך כשהמנופאי הראשון קיבל לידיו לבסוף את תוצאות הבדיקה שהעידו ההפך וסירב לסכן את חייו, הוא נשלח לביתו ובמקומו זומן עובד קבלן אחר. כשנודע לעובד השני מקודמו מה קורה גם הוא סירב לעבוד וסולק מהאתר. שיטת ההעסקה הקבלנית בענף משמשת באופן נרחב להשתקת העובדים, שחוששים לפרנסתם.

במינהל הבטיחות הצטברו כבר מזמן ממצאים רבים שמעידים על סכנה לחיי אדם עקב תנאי בטיחות ירודים באתרי הבנייה של דניה סיבוס, ולכן תוכנן עוד לפני האסון "מבצע אכיפה" באתרי החברה.

במקרה אחד לדוגמה, באתר "קניון עזריאלי ראשונים" בראשון לציון, הופרו צווי בטיחות של מפקחי מינהל הבטיחות (צווים המחייבים תיקון ליקויים תוך פרק זמן קצוב והכוללים לעתים הגבלות על עבודה באתר) ונפתחה חקירה פלילית נגד בכירים בתאגיד. אלא שהעבודה באתר נמשכה ובחודש שעבר נפצע קשה עובד בן 17 (!) לאחר שנפל מגובה של 15 מטרים. העובדה שהעסקת קטינים בעבודה בגובה אסורה בחוק לא ממש עניינה את הקבלנים.

דיווח וולונטרי שהגיע למינהל הבטיחות מפעילי זכויות עובדים ב"קואליציה למאבק בתאונות בניין" בנוגע לאתר בנייה של דניה סיבוס במתחם "גן המדע" ברחובות הוביל להפסקת העבודות באתר עקב ריבוי ליקויי בטיחות.

ממשלות נתניהו קיצצו ופגעו ברגולציה

מינהל הבטיחות לא גילה את ההפרות באותו האתר קודם לכן מהסיבה הפשוטה שהוא מעסיק כיום 17 מפקחים בלבד, עם חמישה כלי רכב, שאחראים לפקח על כ־13 אלף אתרי בנייה — מפקח אחד על כ־800 אתרים ברחבי הארץ. מדובר בשליש ממה שארגון ה־OECD מגדיר כ"מינימום הכרחי". השנה, לא רק שהממשלה לא הוסיפה כוח־אדם למינהל הבטיחות — היא קיצצה חמישה תקנים!

ראש הממשלה נתניהו הגיע למחרת האסון לזירה לצורך יחסי ציבור. ממשלות נתניהו בשנים האחרונות לא רק בחרו שלא להגדיל את מספר המפקחים באתרי הבנייה אלא אף פעלו ביתר־שאת כדי להפחית את הרגולציה על הקבלנים תוך דריסת שיקולים בטיחותיים וסביבתיים. המהלכים נעשים בחסות משבר מחירי הדיור שיצרה הבוננזה של בעלי ההון בתחום הבנייה והנדל״ן בשנים האחרונות.

בהתאם לדרישת התאחדות קבלני הבניין ("התאחדות בוני הארץ") ולמרות התנגדות קולנית יחסית מצד איגוד המהנדסים ממליצה כעת מועצת הקבלנים במשרד הבינוי והשיכון לשר יואב גלנט לאשר הקלות דרסטיות ברגולציה על הקבלנים, ובכלל זה הפחתה בדרישות להכשרה, לניסיון ולהצמדת מהנדסים לפרויקטים.

ועדה מקצועית התריאה מראש: "יש בכך פגיעה והפרה משמעותית באיזון נגד בטיחות הציבור... ההשלכות על בטיחות העובדים מצמררות. כבר כיום מספרן היחסי של תאונות העבודה בענף הבנייה בישראל הוא לפחות פי שלושה מבמדינות מתקדמות אחרות... ההמלצות יחריפו עוד יותר את העיוותים [הקיימים] ויסכנו את הציבור. התוצאות של הצעה זו עלולות להיות מקיפות וקשות יותר מהתוצאות של הפל־קל". ה"פל־קל" היא שיטת בנייה ידועה לשימצה של תקרות בטון שנועדה לחסוך עלויות תוך הקרבת שיקולי בטיחות והיתה גורם מרכזי לאסון אולמי ורסאי ב־2001.

ואיך הגיבו בסביבת נתניהו לביקורת על סכנות הדה־רגולציה? "יתקפו את הפחתת הרגולציה בכותרות מפוצצות על חוסר אחריות וסכנה לשלום הציבור", ליגלג מנכ״ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר, פחות מחודש לפני אסון החניון.

מעל 200 הרוגים באתרי הבנייה

מאז שנת 2010 נהרגו מעל 200 עובדים בתאונות באתרי בנייה — כשלושה הרוגים בחודש בממוצע — מתוכם 19 שנהרגו מתחילת השנה ועד לאסון האחרון. מתוך כמאה תיקי חקירה של המשטרה בשנים 2010–2015, הוגשו 11 כתבי אישום בלבד בגין גרימת מוות ברשלנות. מאות הרוגים בשנים האחרונות, אבל רק שמונה הרשעות מאז 2010, עונשים מגוחכים ומאף קבלן לא נשלל הרשיון. הגורם האחראי מטעם המדינה לשלול רשיונות מקבלנים עבריינים הוא רשם הקבלנים — ש"באורח פלא" שימש בתפקידו הקודם כמנכ״ל ארגון הקבלנים במחוז באר שבע.

העובדה שכמעט אין מפקחים שמגיעים לאתרי בנייה, ושהן המפקחים והן המשטרה נוקטים בדרך כלל יד רכה עם הקבלנים, היא לא מקרית. מערכות המדינה מוטות בבירור לטובת בעלי ההון. כפי שהסבירה למשל בתחילת השנה ראשת מינהל הבטיחות, ורדה אדוארדס, "אם יש התלבטות בין לפעול נגד איזשהו מפעל בגלל שהוא מסכן את העובדים שלו, לבין [האפשרות] שאם נפעל זה עלול לפגוע במצב שלו בבורסה — אז יש פה התלבטות קשה. אנחנו לא מקבלים אור ירוק מיידי".

בהתאם להיגיון של השיטה הקפיטליסטית, הממשלה והרשויות המקומיות מסתמכות על הקבלנים הפרטיים כדי שיספקו לכאורה מענה לצורכי ולבעיות הבנייה והדיור, והן פועלות כדי להקל על הקבלנים להרוויח מהפעילות בתחום, בין אם דרך הפחתת הרגולציה, או תהליך הפרטת הקרקעות, תמ״א 38 (התוכנית הכושלת לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה) או שלל התוכניות לפתרון משבר מחירי הדיור. וכמו בענפים אחרים, גם בתחום הזה הטייקונים מנצלים את כוחם הכלכלי כדי לקנות השפעה על פקידים ועל פוליטיקאים קפיטליסטים.

פרשת הולילנד של ראש הממשלה לשעבר אולמרט או מעצרה של ראשת עיריית נתניה בימים אלה בחשד להתנהלות מושחתת לטובת קבלנים מקומיים עשויים ליצור רושם כאילו רשויות המדינה פועלות כדי למנוע מצב שבו בעלי תאגידי הבנייה והנדל״ן יכתיבו מדיניות. אך מדובר במקרים היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל.

"עד גבול מסוים שומרים על הבטיחות, אבל כשמדברים על כספים גדולים הבטיחות מעניינת פחות", צוטט ב'הארץ' גורם מאחת מחברות הבנייה הגדולות בישראל. "אם מדובר בציוד יקר כמו מנופים, המדיניות היא להמשיך לעבוד איתם ולא לקנות חדשים. היו תאונות קשות שאנשים נהרגו ורק אחר כך החליפו את הכלי, אבל אם אין הרוגים לא תמיד רצים להחליף".

ההתנהלות הנפשעת של הבעלים והמנהלים של דניה סיבוס היא תוצאה של שיקולי רווח צרים שבסופו של יום מנחים את כלל הקבלנים בענף בין אם הם נועדו לרצות משקיעים ישראלים או את לבייב במקום מושבו בלונדון. "בנוגע לפיקוח על הבטיחות — ימותו אנשים, אין מה לעשות, זה ענף מסוכן", כך לדברי מנכ״ל חברת הנדל״ן 'י.ח. דמרי', במהלך כנס תאגידי נדל״ן שנערך לאחר האסון. לא על החיים שלו ושל החברים שלו הוא מהמר אלא על העבדים המודרניים שאמורים לייצר רווח עבור התאגידים.

בתגובה לאסון: למתוח קו אדום

הטיוח של הנושא מדגיש למרבה הצער דווקא את השתיקה הרועמת של ראשי ארגון העובדים הגדול בישראל, ההסתדרות הכללית. יו״ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, במקום לגנות ולהכריז על מהלכים ארגוניים מיידיים כחלק ממאבק לשינוי המצב בענף, עדיין אפילו לא הוציא הודעה רשמית בתגובה לאסון.

אמנם יצחק מויאל, יו״ר הסתדרות עובדי הבניין, המסונפת להסתדרות הכללית, השמיע בחודשים האחרונים דברי ביקורת על הסכנות לבטיחות העובדים. אך רק בשנה שעברה חתמו ראשי ההסתדרות על הסכם קיבוצי עם התאחדות הקבלנים, שלא כלל כל הישג בתחום הבטיחות. עד היום, למרות מאות הרוגים, כוחה של ההסתדרות לא הוטל לטובת כל מאבק רציני בקבלנים ובממשלה על רקע תאונות העבודה.

עכשיו חשוב למתוח קו אדום ולהעלות הילוך במערכה נגד תאונות העבודה כדי למנוע את האסונות הבאים. אי־אפשר להסתפק בחקירות הפליליות של כמה בכירים בדניה סיבוס. צריך לדרוש בדיקה כלל־מערכתית מקיפה.

דו״ח של מבקר המדינה קבע בשנה שעברה כי "בקרת הבנייה לא שונה מהמצב באסון ורסאי". ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה ב־2001 בעקבות האסון, ועדת זיילר, הגישה שורה של המלצות לטיפול ברמת הבטיחות, התכנון והבנייה של מבני ציבור, אך אלו נותרו על הנייר. השינוי לא יגיע מהקמתה של ועדת חקירה ממלכתית נוספת.

ועדת חקירה ציבורית עצמאית, בהובלת ארגוני העובדים והמהנדסים, נציגי עובדים מהענף וגורמי המקצוע הרלוונטיים, תוכל להבטיח את הבירור המעמיק ביותר של מכלול הכשלים שהובילו לאסון החניון, כמו גם של הגורמים האחראים ליישום המדיניות שגרמה לשיעור הגבוה של ההרוגים והפצועים בענף הבניין בשנים האחרונות. עם זאת, ישנן, כפי שתיארנו, בעיות מרכזיות ובולטות בענף הבנייה שאינן מצריכות חקירה נוספת — הן ידועות היטב ומצריכות מאבק לשינוי.

לסלק את שיקול הרווח

בעלי ההון והממשלה שלהם לא יתחילו לדאוג לפתע לבטיחות ולחיי העובדים, וגם לא לפתרון מצוקות הדיור. הבעיות האלו לא ייפתרו ללא מאבק, ובאופן מכריע מאבק של ארגוני העובדים — לציבור העובדים יש את האינטרס החזק ביותר ואת הכוח לשנות את התמונה.

את המאבק הזה חשוב לחבר להתנגדות חותכת לכל צורות ההסתה הגזענית וה"הפרד ומשול" בין עובדים, שכן אחד הגורמים שמסייעים לבעלי ההון לטשטש ולטייח את מאות מקרי המוות ואת אלפי הפציעות והנכויות הוא תפיסות גזעניות, שעה שהעובדים באתרי הבנייה מגיעים בדרך־כלל מהשכבות היותר מדוכאות במעמד העובדים: ערבים־פלסטינים מהשטחים הכבושים ומישראל, יוצאי ברית המועצות לשעבר או מהגרי עבודה.

התאגדות העובדים בענף, הקמת ועדי עובדים שייבחרו באופן סדיר, קיום אסיפות עובדים תדירות לצורך דיון בבעיות ולהחלטה על דרישות וצעדים ארגוניים, כולל השבתות של אתרים — כל אלה יוכלו לעזור לשנות את המציאות בשטח, לא רק בתחום הבטיחות.

ארגוני העובדים מסוגלים וצריכים לאלץ את הקבלנים לעמוד בתנאי הבטיחות המחמירים ביותר, לזרוק לפח את תוכניות הממשלה להפחתת הרגולציה בענף, לדרוש החמרה בתקנות, בחקיקה ובענישה, לשים סוף להעסקה הקבלנית, להעלות את רמות השכר הנמוכות שמשתכרים העובדים, ולנהל מאבק נגד הממשלה שמייצגת בשורה התחתונה את האינטרסים של בעלי ההון.

אולם מעבר לכך, גם אין סיבה להסכים שתאגידי בנייה ענקיים ינוהלו בהתאם למניעי הרווח של טייקון כזה או אחר על חשבון כלל ציבור העובדים. העברת תאגידי הבנייה הגדולים לבעלות ציבורית, תחת ניהול ופיקוח דמוקרטיים של ציבור העובדים, תוכל לסלק את שיקול הרווח מתחום הבנייה והדיור ולהבטיח שהוא לא יהרוג עובדים, לא יכתיב תנאי בטיחות ופרנסה, לא ידרוס את הסביבה ולא יחנוק אותנו בהוצאות מופקעות על דיור.