מאז מצעד הגאווה הראשון לפני 20 שנה, המאבק הלהט״בי הגיע להישגים חשובים בזכות אומץ, נחישות והתארגנות מול אפליה, הדרה ואלימות. אך המאבק רחוק מלהסתיים.

במרכז ניר כץ מדווחים על עלייה של 26% בתלונות על אלימות כלפי להט״ב ב־2017. להט״ב מתמודדים עם תקיפות אלימות ברחובות, עם הסתה מצד פוליטיקאים ורבנים ימנים, ועם ממשלה שמנציחה אפליה בחוק. רק השבוע הפילו מפלגות הקואליציה את הצעת חוק "ברית הזוגיות" (הלא מספקת בפני עצמה), ואילו משרד החינוך ניסה לאסור על תליית דגל גאווה בתיכון ברמת גן.

צביעות וטיוח

נתניהו וכמה משותפיו לממשלת ההון אוהבים לנופף בהישגי המאבק הלהט״בי כדי לטייח מדיניות של אפליה מתמשכת כלפי להט״ב וכלפי אחרים — לטייח התקפות על זכויות דמוקרטיות, איומים לגרש מבקשי מקלט (כולל להט״בים), החזקת מיליוני עובדים ועניים תחת כיבוש ומצור, וגם סחיטת להט״בים פלסטינים בידי הצבא.

שאף אחד לא יספר לנו שהמאבק הזה לא פוליטי. לפי סקר חדשות עשר שפורסם השבוע, 58% מהציבור בישראל תומכים בנישואים חד־מיניים. לעומת זאת, כל שש מפלגות הקואליציה מתנגדות, ורק 6 ח״כים מתוכן הסכימו לשלם מס־שפתיים ולהביע תמיכה.

איך נשיג שוויון?

הממשלה שכוללת את האויבים הכי גדולים של הלהט״ב בכנסת אחראית גם להיעדר חינוך אמיתי לשוויון, לייבוש שירותי הרווחה והבריאות (כולל בריאות הנפש), למצוקת דיור בשירות כרישי הנדל״ן, להתעללות בנכים ובקשישים, ולמצוקה כלכלית שרוב הציבור הלהט״בי מכיר היטב על בשרו.

ההיסטוריה של המאבק הלהט״בי מוכיחה שהמפתח להשגת שוויון הוא לא בחנופה לפוליטיקאים מהממסד שעושים יד אחת עם האפליה וההסתה, וגם לא ברתימת תאגידים שמנסים לגזור קופון על המאבק לטובת הרווחים שלהם.

שוויון אמיתי ללהט״ב דורש מאבק לשינוי חברתי עמוק — נגד כל צורות האפליה, נגד ממשלת ימין מסוכנת ונגד מערכת שלמה שמושתתת על אי־שוויון ודיכוי.