מזה ארבעה שבועות, נכון לכתיבת שורות אלו, רחובות הערים בבלארוס מוצפים בהמוני מפגינות ומפגינים המתקוממים נגד המשטר הדיקטטורי של הנשיא אלכסנדר לוקשנקו, השולט במדינה מזה 26 שנה.

במינסק הבירה לבדה, מעל מאה אלף יצאו להפגין שבוע אחרי שבוע. דיכוי ההפגנות הראשונות עם אלות, כדורי גומי, רימוני הלם ומעצרים רק הרחיב את המחאה. נשים יצאו ממקומות העבודה כדי לארגן "שרשראות סולידריות" שלובות ידיים כנגד המשטרה. תלמידי תיכון סירבו לקבל את תעודת הבגרות ממערכת חינוך שהם רואים בה זרוע של המשטר.

בנוסף להפגנות, המחאה הובילה לגל שביתות שהלך והתפשט במאות מקומות עבודה ממגוון מגזרים: תעשיות המתכת והרכב, בתי חולים, תמיכה טכנית ועוד. עובדים קיימו אסיפות במקומות העבודה ועזבו את פסי הייצור במספר מפעלים גדולים כדי להצטרף להפגנות. בחלקם גם הוקמו ועדות שביתה.

בתחילת המחאה לוקשנקו הגיב לשביתות בלעג ואיים בפיטורים המוניים והשבתות־מעביד של התעשייה מצד הממשלה, אך בהמשך הוא נבהל מהיכולת של העובדים לשתק את הכלכלה. כתוצאה מכך, המשטר נאלץ להיענות, גם אם באופן זמני, לדרישת השובתים להפסיק את הדיכוי האלים של ההפגנות ולשחרר את כל מי שנעצר במהלכן.

זיופי בחירות בצל משבר כלכלי ובריאותי

הטריגר להתפרצות המחאה הסוערת היה מערכת בחירות דרמטית שנגמרה ב"ניצחון" של לוקשנקו שנתפס כמפוברק לחלוטין. לאחר מסע הסתה, איומים ומעצרים פוליטיים נגד כל יריביו הפוטנציאליים של הנשיא המכהן, האופוזיציה במדינה התאחדה סביב סבטלנה טיחנובסקיה — אשתו של אחד המתמודדים שנעצרו. טיחנובסקיה רצה עם מצע מצומצם ביותר שקרא לשחרור אסירים פוליטיים ולקיום בחירות הוגנות. לוקשנקו תקף אותה בנאום סקסיסטי ויהיר בו קבע כי "העם הבלארוסי לא יהיה מוכן לבחור באישה". אלא שטיחנובסקיה צברה תמיכה אדירה בתור הצבעת מחאה נגד לוקשנקו. הסקרים לקראת הבחירות חזו ללוקשנקו תוצאות נמוכות — עד כדי 3% תמיכה! ובכל זאת, ביום שלאחר הבחירות התפרסם כי "סשה שלושה־אחוז", כפי שחלקים בציבור החלו לכנות את לוקשנקו, קיבל 80% מהקולות — ניצחון סוחף באופן מופרך. זיופי הבחירות הובילו במהרה ליציאה לרחוב.

חוסר שביעות הרצון ממשטר לוקשנקו בעבע לאורך תקופה ארוכה עוד לפני ההתפרצות הנוכחית.

על רקע מיתון כלכלי מתמשך, הנהיג בעשור האחרון לוקשנקו מדיניות פרו־קפיטליסטית ואנטי־חברתית שכללה הפרטה הדרגתית של החברות הממשלתיות, העברת חוקי העסקה שפגעו בביטחון התעסוקתי ואיפשרו העסקה קבלנית נרחבת, והנהגת מס על מובטלים שאותו אף כינה "מס פרזיטים".

עם פרוץ משבר הקורונה, התגבר חוסר שביעות הרצון של הציבור. לוקשנקו סירב להנהיג צעדי ריחוק חברתי, התעקש להמשיך להפעיל את כל מגזרי הכלכלה והמליץ לתושבים לשתות כוסית וודקה פעם ביום כתשובה למגיפה. כתוצאה מכך שיעור הנדבקים בקורונה בבלרוס למיליון תושבים גבוה יותר מבכל המדינות השכנות.

לקראת הכרעה

ההתקוממות נגד משטר לוקשנקו עומדת מול צומת מכריע. לאחר הפוגה מסוימת, התגובה של לוקשנקו למחאה הולכת ומקצינה עם גיוס יחידות עלית מהצבא ומהמשטרה לדיכוי ההפגנות והסתה שקרית כי המפגינים מזמינים התערבות צבאית חיצונית של האיחוד האירופי. לאחרונה ולבקשתו של לוקשנקו, איים ולדימיר פוטין להתערב צבאית בבלארוס אם המחאות לא יישקטו. האיחוד האירופי הביע סימפטיה שטחית למחאה אך לא נקט בשום צעדים משמעותיים בנושא. לראשי האיחוד האירופי לא הייתה בעיה לשתף פעולה עם הדיקטטורה של לוקשנקו, כל עוד הדבר שירת את האינטרסים הגאו־פוליטיים שלהם. גם עכשיו הגישה הן של האיחוד והן של משטר פוטין למשבר בבלארוס הינה צינית — אין למשטרים אלה עניין בחרויות הדמוקרטיות ובתנאי החיים של ההמונים, אלא בכינון משטר "ידידותי" עבורם.

האופוזיציה בבלארוס הקימה את "המועצה המתאמת להעברת השלטון" בהשתתפות אנשי עסקים גדולים, פוליטיקאים פרו — קפיטליסטים ונציגות מינימלית של ראשי איגודים. המועצה דורשת לקיים בחירות חדשות "הוגנות" אך היא לא דוחה את הרעיון שלוקשנקו יתמודד בבחירות האלה, והיא גם לא מתנגדת לקיום משא ומתן עימו.

אותה אופוזיציה גם לא מקדמת פתרונות למצוקות החברתיות של העובדות והעובדים בבלארוס, וגם לא מתנגדת למדיניות הקפיטליסטית שאחראית לאותן מצוקות. לכן תנועת העובדים המתהווה בבלארוס צריכה לגבש התארגנות פוליטית עצמאית משלה על בסיס ועדות השביתה שהוקמו והתארגנויות מאבק נוספות.

העובדות והעובדים בבלארוס היו המנוע של המאבק מתחילתו, כפי שביומיום הם המנוע של החברה; ורק בידיהם היכולת להביא את השינוי היסודי הנחוץ כדי ליצור לא רק סטטוס קוו "דמוקרטי" קפיטליסטי שישרת קומץ של בעלי הון, אלא חברה דמוקרטית באמת — חברה סוציאליסטית בה גם הכלכלה תהיה מתוכננת באופן דמוקרטי לטובת הצרכים של האנשים מהשורה.